זה נורמלי

כאב 8

Member
זה נורמלי

שאני עדיין זוכרת פרטים רעים שקרואו לי בבית הספר
ובכלל לא חסר מכיתה א עד יב
היום זכרתי איך משהיא אמרה חברה שלה אם זה היה קורה לחברה שלי הייתי עוזרת לה .
שבבעצם אני גם הייתי סוג של חברה שלה כאילו לא באמת חברה היא אמרה את זה לעדי . וקרוא לה חן למרות הכרתי מאז אנשים טובים עם השם הזה .
והקטע של החרא הזה היו מעדה שלי
הבנות של עדה שלי כל כך רעות
אנו עדה היחידה בעולם שלא עוזרים לאחד השני .
תראו את הרוסים ואתיופים איך הם עוזרים לעדה שלהם .
 
זכרונות מבית הספר

לרבים מאוד יש זכרונות טובים ורעים מבית הספר, אך נראה לי שאצלך הדברים ממש חיים. יכול להיות שיש שם דברים לא פתורים שעדיין מכאיבים לך.
מה דעתך ללכת לטיפול?
 
שלום

העתיד הוא החשוב ולא העבר. ככל שנשפר את עתידנו, יקל לנו לשכוח מהעבר הרע. מי שמרע לאחר צריך להיענש בהתאם, לפעמים ע"י תגובת האחר. אם ההתנהגות הייתה בעבר הרחוק ואי אפשר להעניש, אפשר וכדאי לפחות ללמוד מהטעות וללמד את עצמנו להיזהר ולהתגונן מהצקות דומות בעתיד. חשוב לעזור ולהיות אדם טוב. היי טובה מתוך מחויבות למי שטוב, גם אם העדה שלך לדעתך לא טובה.
&nbsp
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
טיבם של זכרונות

כאב יקרה,
לפעמים אירועים שליליים שקרו בעבר באים ורודפים אותנו, כמו רוחות רפאים. את אולי רוצה לשכוח, לא בטוחה האם זה נורמלי להמשיך ולזכור. אולי הזיכרון מכאיב. כאילו לא מספיק שהדברים הרעים קרו, הם גם צריכים ללוות אותך היום. ואת אולי שואלת את עצמך למה את צריכה לשמור את הזיכרון הזה, למה זה טוב, במה זה משרת אותך. נראה כאילו זה לא עושה יותר מדי טוב, רק גורם לך לחוש מרירות כלפי אותה "חברה" שלא ראתה בך חברה, ושלא חשבה שאולי אפשר לעזור גם ל"לא-חברים". ומרירות ועצב כלפי החיים, שהראו לך צד עוין לאורך כל ילדותך.
לפעמים זיכרון אינו דבר שניתן לשלוט בו. משהו בחיינו, לפעמים תמים למראה, מעלה נשכחות, ואנחנו שם שוב. אולי דרך אפשרית להתמודד עם זכרונות כואבים היא ליצור זכרונות חדשים. קראתי הודעות אחרות שלך ואני מבינה שאת נמצאת כעת בתקופה קשה. יכול להיות שדווקא בגלל שאת נמצאת בתקופה כזאת, הזכרונות הרעים עולים, בבחינת "דומה מביא דומה". האם יש לך זכרונות טובים? אם כן, יכול להיות שאת אפילו לא רוצה לחשוב עליהם, כי אז תשווי אותם עם מה שקורה לך עכשיו, ובמקום לחשוב ש"אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר", תתגעגעי ותצטערי על "אבדנם" של רגעים יפים. האם זה לא משונה, שרגעים רעים אף פעם לא הולכים לאיבוד, בעוד שרגעים יפים כן? ואולי יש רגעים יפים, בין אם כאלה שקרו לך בעבר, ובין אם כאלה שיקרו לך בעתיד, שתרגישי שלא אבדו לך, משום שיהיה לך טוב להיזכר בהם. נדמה שכשקשה, שוכחים שיש דבר שנקרא "עתיד", או שפוחדים לחשוב עליו כי הוא נראה שחור משחור. כמו שהעבר נראה יותר קשה כשגם ההווה קשה, ושוכחים שאולי היה גם טוב.
 
למעלה