אין מוצא
כבר הרבה זמן שלא כתבתי. במקום שאתחיל לצוף, אני רק שוקעת יותר ויותר במצולות. אני לא מצליחה להתאושש מהאבל הנורא שכבר תארתי כאן. גם, לפני קצת יותר מחודשיים חלה החמרה כלשהי במצבי הבריאותי והוצע לי טיפול שסרבתי לקבלו משום שהוא אינו מבטיח אלא הטבה זמנית בלבד וגם זה בקושי.
בבית המצב נורא ואין שום דרך לשנות זאת. אני עוברת התעללות של ממש. כל מה שאני עושה אינו מספיק טוב בשביל אמי. (רוצים דוגמאות? בבקשה: הקניות שאני עורכת לפי רשימות שלה לא מספיק טובות ואני נשלחת להחליף מוצרים. זה קורה על בסיס יום-יומי כמעט. כשהיא נופלת ונחבלת ונלקחת על-ידי לבית חולים-יש טענות. אח"כ, לאחר השחרור הביתה, כשצריך להחליף לה חבישות ולטפל בפצעיה-יש טענות. כשאני מסיעה אותה לאן שהיא צריכה- ניחשתםהיא טוענת שאינני עושה כלום כשבפועל אני עושה הכל). היא סוחטת אותי ומאיימת עלי. לפני זמן מה אמרתי לה שאני רוצה לעזוב את הבית. היא הגיבה במילים: "ואת תפקירי אותי?" אמרתי לה שנסדר לה מטפלת והיא אמרה שהיא לא רוצה.
כך, היא ממשיכה להתעמר בי מבלי שתהיה לי יכולת לתקן את המצב. אני יודעת שהחשיבה שלי צריכה להיות כדלקמן: "אני לא יכולה לשנות אחרים, אבל אני צריכה לחשוב איך לשנות את המציאות שלי". זה נכון, אבל זה לא מסתדר עם הפרקטיקה של החיים שלי.
לצערי, אני לא עובדת תקופה ארוכה. זה התחיל בשל כמה בעיות בריאות (פיזיות) והתגלגל למה שהתגלגל. אני מאוד רוצה לעבוד באופן חלקי, אבל נמצאת במצב שאף מעסיק לא ירצה אותי כעובדת. מגבלות מסויימות גם לא מאפשרות לי לבצע כל עבודה.
אף אחד לא יודע מה קורה בבית. בחוץ היא משמיצה אותי ומציגה את עצמה כ"קוזאק הנגזל". אין לי הגנות.
אני משוכנעת שחלק מן התגובות תהיינה מהסוג של: "תנסי להיות סבלנית". אז ככה: זה כבר נוסה וזה לא עוזר. גם אחי ה"גאון" שלא חי פה אומר את זה וממשיך לחיות את חייו הנעימים כשהכל נופל עלי. לא, אל תאמרו לי "להזעיק" אותו כדי שיידע מה קורה. קודם כל כי היא מצליחה לשטות גם בו בשיחות הטלפון ביניהם וגם כי בכל מקרה הוא לא יחזור לחיות פה ולעזור. גם כך הוא לא מוכן לעשות כלום. נמאס ל מהמצב הזה שכולם בטוחים שאני לא בן-אדם ושלי לא צריכים להיות חיים.
אני לא ג'וק שאפשר לרמוס. עוד כמה שנים כאלו ולא תהיה לי יכולת שיקום כלל וכלל. יכול להיות שכבר עכשיו זה מאוחר ואין סיכוי לחיים נורמליים. השינוי במצבי הבריאותי מחסל אותי, אני כמעט ולא ישנה,אבל מוכנה לעשות כל מאמץ כדי לשקם את עצמי, אבל היא לא נותנת לי. הוצע לי להשתתף בקבוצת תמיכה שמיועדת לאנשים שמתמודדים עם עם מחלה של בני משפחה. המנחה עצמה אמרה שהיא לא משוכנעת שזה יתן מענה להתמודדות שלי, אבל אני, מצידי, אמרתי לה שאני מוכנה לנסות.
כבר הרבה זמן שלא כתבתי. במקום שאתחיל לצוף, אני רק שוקעת יותר ויותר במצולות. אני לא מצליחה להתאושש מהאבל הנורא שכבר תארתי כאן. גם, לפני קצת יותר מחודשיים חלה החמרה כלשהי במצבי הבריאותי והוצע לי טיפול שסרבתי לקבלו משום שהוא אינו מבטיח אלא הטבה זמנית בלבד וגם זה בקושי.
בבית המצב נורא ואין שום דרך לשנות זאת. אני עוברת התעללות של ממש. כל מה שאני עושה אינו מספיק טוב בשביל אמי. (רוצים דוגמאות? בבקשה: הקניות שאני עורכת לפי רשימות שלה לא מספיק טובות ואני נשלחת להחליף מוצרים. זה קורה על בסיס יום-יומי כמעט. כשהיא נופלת ונחבלת ונלקחת על-ידי לבית חולים-יש טענות. אח"כ, לאחר השחרור הביתה, כשצריך להחליף לה חבישות ולטפל בפצעיה-יש טענות. כשאני מסיעה אותה לאן שהיא צריכה- ניחשתםהיא טוענת שאינני עושה כלום כשבפועל אני עושה הכל). היא סוחטת אותי ומאיימת עלי. לפני זמן מה אמרתי לה שאני רוצה לעזוב את הבית. היא הגיבה במילים: "ואת תפקירי אותי?" אמרתי לה שנסדר לה מטפלת והיא אמרה שהיא לא רוצה.
כך, היא ממשיכה להתעמר בי מבלי שתהיה לי יכולת לתקן את המצב. אני יודעת שהחשיבה שלי צריכה להיות כדלקמן: "אני לא יכולה לשנות אחרים, אבל אני צריכה לחשוב איך לשנות את המציאות שלי". זה נכון, אבל זה לא מסתדר עם הפרקטיקה של החיים שלי.
לצערי, אני לא עובדת תקופה ארוכה. זה התחיל בשל כמה בעיות בריאות (פיזיות) והתגלגל למה שהתגלגל. אני מאוד רוצה לעבוד באופן חלקי, אבל נמצאת במצב שאף מעסיק לא ירצה אותי כעובדת. מגבלות מסויימות גם לא מאפשרות לי לבצע כל עבודה.
אף אחד לא יודע מה קורה בבית. בחוץ היא משמיצה אותי ומציגה את עצמה כ"קוזאק הנגזל". אין לי הגנות.
אני משוכנעת שחלק מן התגובות תהיינה מהסוג של: "תנסי להיות סבלנית". אז ככה: זה כבר נוסה וזה לא עוזר. גם אחי ה"גאון" שלא חי פה אומר את זה וממשיך לחיות את חייו הנעימים כשהכל נופל עלי. לא, אל תאמרו לי "להזעיק" אותו כדי שיידע מה קורה. קודם כל כי היא מצליחה לשטות גם בו בשיחות הטלפון ביניהם וגם כי בכל מקרה הוא לא יחזור לחיות פה ולעזור. גם כך הוא לא מוכן לעשות כלום. נמאס ל מהמצב הזה שכולם בטוחים שאני לא בן-אדם ושלי לא צריכים להיות חיים.
אני לא ג'וק שאפשר לרמוס. עוד כמה שנים כאלו ולא תהיה לי יכולת שיקום כלל וכלל. יכול להיות שכבר עכשיו זה מאוחר ואין סיכוי לחיים נורמליים. השינוי במצבי הבריאותי מחסל אותי, אני כמעט ולא ישנה,אבל מוכנה לעשות כל מאמץ כדי לשקם את עצמי, אבל היא לא נותנת לי. הוצע לי להשתתף בקבוצת תמיכה שמיועדת לאנשים שמתמודדים עם עם מחלה של בני משפחה. המנחה עצמה אמרה שהיא לא משוכנעת שזה יתן מענה להתמודדות שלי, אבל אני, מצידי, אמרתי לה שאני מוכנה לנסות.
