זקוקה לעצה
בת 31, נשרתי בכיתה י' מהלימודים, ללא מקצוע, עובדת בעבודות שאני שונאת, ללא מעגל חברים בכלל (באמת שאני לא מגזימה, אין לי קשר עם שום אדם מחוץ לעבודה), בולימית בערך 6 שנים, בדיכאון הרבה יותר זמן. הרבה מחשבות אובדניות.
יש לי בן זוג כבר 3 שנים, המצב נוראי. הוא מאוד סובל ממני. לאחרונה פניתי לקופת החולים לקבל עזרה נפשית, זאת הפעם השלישית שאני פונה אליהם. בפעמיים הקודמות ההפניות ממקום למקום היו יותר מידי בשבילי וויתרתי, הפעם לא מוותרת.
אבל כנראה שזה מאוחר מידי, המצב ביני לבין בן זוגי הגיע לפיצוץ. קצרה היריעה מלהסביר את כל התחושות אשר מציפות אותי כרגע, אנסה להסביר את המצב בתקווה שמישהו פה יוכל ליעץ לי.
אינני בטוחה היכן עובר הקו בין כמה שאני אוהבת אותו לבין כמה שאני מפחדת להשאר לבד במיוחד עכשיו. כרגע אני במצב שאני צריכה "לשווק" את עצמי ולשכנע אותו שאני אצליח להבריא אם אני רוצה שנשאר ביחד. אני יודעת שזה לא הדבר הנכון לעשות כי אין לי שום דרך לדעת האם אני אבריא ואם כן אז כמה זמן זה יקח. אני טובעת ברגשות אשם על מה שאני עושה לו.
אבל אם אני אתן לו ללכת, אני אאבד את העוגן היחידי שיש לי, אני אאבד את הסיבה שבגללה מלכתחילה פניתי לבקש עזרה נפשית. איני יודעת אם אצליח להתמודד עם זה לבד, ואיני יודעת האם הוא יוכל להתמודד עם זה ביחד איתי אם הוא ישאר איתי. כל הסיבות שיש לי להשאר איתו הן אנוכיות, אני חושבת רק על מה שאני צריכה, על זה שאני אוהבת אותו ולא רוצה לאבד אותו.
אם יש כאן מישהו שאולי עבר משהו דומה, מישהו שנאלץ להתמודד עם בעיה נפשית כלשהי ללא מעגל תמיכה שהוא מעבר לעזרה מקצועית, אני ממש צריכה את עצתכם כרגע. אשמח לדעת שיש מישהו שהצליח לעשות את זה. אני חייבת לדעת שזה אפשרי על מנת שאוכל להיות הוגנת כלפי בן זוגי ולא להעביר אותו בסבל הזה. אני חייבת לדעת שזה אפשרי, כי אם הוא יגיד לי שהוא לא רוצה להשאר איתי אז אני לא ארגיש שאני אאבד את התקווה היחידה שלי לאושר בעולם הזה.
בת 31, נשרתי בכיתה י' מהלימודים, ללא מקצוע, עובדת בעבודות שאני שונאת, ללא מעגל חברים בכלל (באמת שאני לא מגזימה, אין לי קשר עם שום אדם מחוץ לעבודה), בולימית בערך 6 שנים, בדיכאון הרבה יותר זמן. הרבה מחשבות אובדניות.
יש לי בן זוג כבר 3 שנים, המצב נוראי. הוא מאוד סובל ממני. לאחרונה פניתי לקופת החולים לקבל עזרה נפשית, זאת הפעם השלישית שאני פונה אליהם. בפעמיים הקודמות ההפניות ממקום למקום היו יותר מידי בשבילי וויתרתי, הפעם לא מוותרת.
אבל כנראה שזה מאוחר מידי, המצב ביני לבין בן זוגי הגיע לפיצוץ. קצרה היריעה מלהסביר את כל התחושות אשר מציפות אותי כרגע, אנסה להסביר את המצב בתקווה שמישהו פה יוכל ליעץ לי.
אינני בטוחה היכן עובר הקו בין כמה שאני אוהבת אותו לבין כמה שאני מפחדת להשאר לבד במיוחד עכשיו. כרגע אני במצב שאני צריכה "לשווק" את עצמי ולשכנע אותו שאני אצליח להבריא אם אני רוצה שנשאר ביחד. אני יודעת שזה לא הדבר הנכון לעשות כי אין לי שום דרך לדעת האם אני אבריא ואם כן אז כמה זמן זה יקח. אני טובעת ברגשות אשם על מה שאני עושה לו.
אבל אם אני אתן לו ללכת, אני אאבד את העוגן היחידי שיש לי, אני אאבד את הסיבה שבגללה מלכתחילה פניתי לבקש עזרה נפשית. איני יודעת אם אצליח להתמודד עם זה לבד, ואיני יודעת האם הוא יוכל להתמודד עם זה ביחד איתי אם הוא ישאר איתי. כל הסיבות שיש לי להשאר איתו הן אנוכיות, אני חושבת רק על מה שאני צריכה, על זה שאני אוהבת אותו ולא רוצה לאבד אותו.
אם יש כאן מישהו שאולי עבר משהו דומה, מישהו שנאלץ להתמודד עם בעיה נפשית כלשהי ללא מעגל תמיכה שהוא מעבר לעזרה מקצועית, אני ממש צריכה את עצתכם כרגע. אשמח לדעת שיש מישהו שהצליח לעשות את זה. אני חייבת לדעת שזה אפשרי על מנת שאוכל להיות הוגנת כלפי בן זוגי ולא להעביר אותו בסבל הזה. אני חייבת לדעת שזה אפשרי, כי אם הוא יגיד לי שהוא לא רוצה להשאר איתי אז אני לא ארגיש שאני אאבד את התקווה היחידה שלי לאושר בעולם הזה.
