מחשבות על עצמי

[משה057]

מחשבות על עצמי

הי כולם!
קוראים לי משה.
אני בן 32.
מגיל 19 בערך יש לי הפרעת חרדה שלא אובחנה אבל כנראה OCD.
הייתי בישיבה, התגייסתי לצבא, ההפרעה החמירה בצבא, בדיוק כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לקחת כדורים (ויאפקס), הלכתי ללימודי עבודה סוציאלית, נשרתי או הפסקתי אותם באמצע השנה השנייה, תוך כדי הלימודים העלו לי את המינון ל225 מ"ג.
קרה לי משהו מוזר בלימודים. משהו שקשור לבנות ולצורך של הילד הקטן בתוכי. הרגשתי, בדיעבד, שהכדור שלקחתי שינה אותי ואפשר לי להיות פגיע יותר ועמוק יותר. הרגשתי שהכדור העלה צרכים מהתת מודע למודע. רציתי לרפא את הילד הקטן הפגוע שבתוכי וחיפשתי את המקום המתאים. האווירה בלימודים עם כל הבנות מסביב הייתה כזו, ציפיתי שיקרה משהו שלא קרה: מישהי תאפשר לי להיפתח בפניה, או אולי קבוצה של בנות או בנים תאפשר לי להיפתח בפניהם וכך לבטא את אותו חלק מפוחד בתוכי שזקוק לצאת החוצה.
זה לא קרה. הרגשתי שאני משתגע. הרגשתי שהצורך יותר חזק ממני אבל שאי אפשר לממש אותו. לא יכלתי להתרכז בלימודים.
עזבתי.
ניסיתי לחשוב מה קרה לי ומה אני עושה הלאה

 

[משה057]

המשך

ניסיתי לחשוב מה קרה לי.
פתאום הרגשתי, והבנתי, שהכדורים גרמו לי להיות אדם אחר, חסמו לי את היכולת הטבעית שהייתה לי להיות קשוב לעצמי, להיות מחובר לחלומות שלי, לטבע, לסביבה...
נלחצתי, מאוד. פחדתי שאאבד את עצמי, החלטתי להוריד את הכדור.
שמעתי שצריך להוריד בהדרגה. הורדתי בהדרגה... מ3 ל2.5 כדורים, הרגשתי שהחרדה מתגברת, אבל שאני חוזר לעצמי. זה היה שווה את זה.
אחרי שבוע ניסית להוריד ל2, החזקתי מעמד שבוע עד שנשברתי וחזרתי ל2.5
האובססיה להוריד את הכדור הייתה חזקה ממני, הפחד שהאני האמיתי שלי הלך לאיבוד...
אבל לא הצלחתי, במשך 9 חודשים נשארתי על 2.5 . בסוף הצלחתי, והורדתי ל2.
במקביל, חיפשתי כל הזמן טיפולים פסיכולוגיים, אבל לא מצאתי מישהי שבאמת מבינה אותי ומכילה אותי, לא ידעתי מה קרה לי אבל הייתי נחוש להמשיך עד שאפתור את הבעייה.
מצאתי עבודה עם ילד חמוד ומקסים ונכה עם CP בתור סייע, ובקיץ בין הלימודים לא עבדתי והחלטתי להוריד ל1.5. כל פעם ששאלתי את עצמי מי אני? ונתקלתי במסך עשן נלחצתי והורדתי את המינון. כל פעם שהורדתי הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון כי העלייה בחרדות לוותה בתחושה של חזרה לעצמי הישן.
אחרי חודש וחצי הורדתי ל1.
ואז התחילה שנת הלימודים.
היה לי קשה לעבוד. הרגשתי רע. הרגשתי מוצף. כל בת שראיתי ברחוב הפכה בשבילי לטריגר. ככ רציתי שמישהי תקשיב לי, תהיה איתי, לא יכלתי להתגבר על זה.
בנות לא אהבו את זה, אולי כעסו עלי ואולי פחדו ממני? לא יודע. אולי בדיעבד זו פנטזיה שלא ניתנת למימוש.
אבל חזקה ממני, כאילו כל החיים שלי תלויים בה, באותה אישה-אמא-חברה-מטפלת דמיונית.
הרגשתי שאני משתגע, הרגשתי שהגוף שלי מגן עלי מעצמי, ומדחיק את הצרכים שלי ואת הרגשות שלי. במקום הרגשות היה כאב שלא נגמר.
נדפקתי.
הכדורים דפקו אותי, אפשרו לי להיפתח בלי דרך חזרה. וכשניסיתי לחזור חזרה-אכלתי אותה.

 

[משה057]

המשך2

הכאב והחרדה הפכו לבלתי נסבלים ובלתי ניתנים לתיאור, ניסיתי רק לברוח ולברוח מהרגשות הככ מכאיבים. העליתי חזרה את המינון אבל נחשו מה? זה היה קשה לא פחות מההורדה. מ2 סיבות: 1. בכל פעם שהעליתי מינון, הרגשתי כאילו מישהו קורע לי חתיכה מהנשמה. 2. לא הייתה תכלית בהעלאה כפי שהייתה בהורדה, רק רציתי להפסיק את הסבל.
אז חצי היה לי כבד מדי להעלות, העליתי ברבעים, רבע כל 3 חודשים +-
אחרי שנה ומשהו הגעתי שוב ל2.5 שנה סיוטית של חוסר עבודה, כאב נפשי עצום והתמכרות לכל דבר שיעזור לי להקל את הכאב. מצב נוראי.
&nbsp
חזרתי להורים.
לא הייתה לי ברירה. הייתי שבר כלי. והבית זה המקום היחיד שאני מקבל בו תמיכה.
פחדתי מהבית (אולי דמיונות) פחדתי מ....לאבד את עצמי! כמה מפתיע.. פחדתי שאמא שלי "השתמשה" בי כילד לבטא את הרגשות שלה, וחסמה את היכולת שלי להיות אני עצמי, חשבתי שאמא שלי היא סוג של מכשפה... שכאילו אכפת לה ממני אבל באמת היא אוהבת אותי על תנאי... על תנאי שאני הבובה שלה כפי שהיא עיצבה... אבל אם אני מנסה להיות אני וזה מאיים עליה, אז בשנייה היא מתהפכת ומושכת חזרה את כל התמיכה והאהבה.
בקיצור חזרתי הביתה מתוך הדחקה של כל זה, שהייתה הכרחית בשבילי כדי לשרוד.
כבר שנתיים אני גר בבית.
עובד ב yellow במשמרות, הבית עשה לי טוב בגדול, צריך להודות על האמת, הוא ייצב אותי, אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב. אין מה להשוות.

 

[משה057]

המשך 3

הקלונקס קצת משפיע...
אז אני מרגיש יותר טוב ויותר יציב, אבל עדיין ריק וחוסר משמעות. מי אני? לאן אני ממשיך מכאן?
רציתי לעזוב את הבית, לעבור ליחידת דיור לא רחוק מכאן.
כבר 4 פעמים החלטתי שעכשיו אני עובר ואז נתקפתי בכזו חרדה שלא יכולתי לעבור ולא לעשות כלום.
נשארתי בבית...
אולי אני מדמיין? אולי אני לא צריך לפחד מהבית? מאמא?
אולי אני צריך להתגבר על החרדות ודווקא לעבור, לנסות? אולי שם בחוץ אצליח להבין יותר על עצמי, אצליח לחשוב, למצוא דרך לטפל בעצמי? אולי דווקא הפוך? אולי זה יגביר את החרדות ויחזיר אותי כמה שנים אחורה לזמנים שממש לא הייתי רוצה שיחזרו?
הכוח של החרדה לכאן ןלשם מאוד חזק, והוא מגיע בלי פתק הסברה אלא כאינסטינקט.
&nbsp
אני עדיין מאמין בעצמי, עדיין מאמין באלוהים, ועדיין מאמין שיש דרך לצאת מהמבוך...ולחיות! לחיות - כמה פשוט ככה עוצמתי!
נולדנו לחיות! לא למות ולא לסבול!
אשמח לתגובתכם, להבעת דעה ותמיכה.
מאחל לכולם אושר.
זה מגיע לכם!

ממני.

 

[Gali04]

היי משה

ויפאקס הוא בעיקר כדור לדיכאון ופחות לאוסידי. לוסטרל מעולה לאוסידי ולמחשבות טורדניות כפי שאתה מתאר.

 

[שחר חרישי]

משה הי

לקח לי זמן חהגיב כי לא הייתי בטוחה מה לכתוב. כי אתה בן אדם כל כך טוב, כזה שתמעד מעודד את הזקוקים לעידוד, כזה שנותן מהמעט שיש לו בלי לצפות לתמורה (...), ובאמת ההרגשה כשאנינקוראת אותך היא שזה "לא פייר", שמגיע לך חיים אחרים, מגיע לך שיהיה לך טוב ושתוכל לממש את כל הפוטנציאל שלך, גם השכלי וגם הרגשי. וזה שעכשיו זה לא קורה, זה נורא מתסכל, וכאילו לא מובן למה... כמי שתורגלה בשיטה האמונית שמנסה לחפש את הטוב הנסתר בתוך הרע הגלוי - אני מנסה לשאול את עצמי: מה התהליך ברמת המאקרו? מה מתנה שאתה מקבל כאן? אני כמובן לא מכירה אותך לעומק רב מספיק כדי לענות על כך. אולי לך יש איזושהי אינטואיציה לגבי זה? לגבי מה כל זה מלמד אותך, מה זה נתן לך שאלמלא הסאגה הזאת לא היית מקבל?
אני ממש מקווה שהעניין עם הכדור יסתדר. אולי תצליח למצוא שיטות אחרות להרגע שאינן כרוכות בנטילת כדורים ותוכל שוב להפחית מינון לאט לאט (רמז: הרפואה המערבית הקונבנציונאלית אינה שיטת הריפוי היחידה ביקום הידוע) ...
ובקשר לבנות: גם לי יש צורך דומה, ברוך ובחום ובהכלה עוטפת... ולמרות שאני בת - גם אני מפנה אותו לנשים. זה פשוט צורך בדמות אם. שאצלך כגבר אולי התערבב עם צרכים נוספים. ואולי צריך לנסות להפריד, ולראות שאלה צרכים שונים שמגיעים מרבדים שונים שלך: ישנם הצרכים של משה התינוק או הפעוט, ושל משה הילד, ושל משה הנער והגבר, ואולי במפגש עם אישה הם כולם מתערבבים וקשה לך להפריד. ואולי נשים נבהלות כשהן מזהות צרכים ילדיים שמופנים אליהן מהגבר שהן מדברות איתו, כי הן מצפות למשהו אחר...
בגלל זה לדעתי כן חשוב שתהיה בטיפול, למרות שטיפוליםמקודמים לא עזרו לך ולמרות שזה יקר בטירוף. אבל אם זה טיפול טוב - זה סוג של נס. זה משנה-עולמות... אני אישית חווה את זה עכשיו בטיפול שלי - איך שהצרכים האלה מתחילים להתאזן ו"להתנרמל", איך אני מתחילה להשתחרר קצת מהאובססיה העצומה לחיבוק, שהיתה לי שנים, ולגלות שיש עוד דברים בעולם ובחיים שאולי שווה להפנות אליהם תשומת לב ורגש

מאחלת לך לחוות תהליך דומה!!
ושיהיה לך רק טוב, והמון!!

 

[שחר חרישי]

ועוד משהו

לגבי הפחד העמוק "לאבד את עצמך", או אולי הפחד שכבר איבדת ולא תצליח שוב למצוא:
אתה אדם מאמין, ואני חושבת שזה יתרון ענקי דווקא בעניין הזה של כינון העצמיות שלך. מה שהברסלבים קוראים "התבודדות" (אבל אפשר פשוט לקרוא לו "לדבר עם אלוקים"), זה בהרגשה שלי אחד הדברים העצמתיים ביותר, אם לא ה-, בדיוק לעניין הזה: של להרגיש את עצמך אדם חי, אמיתי. אינדיבידואל. כי מול ה' אתה לא יכול להיות זיוף, תוצר של ציפיות של אחרים, תכתיבי החברה, נזקי הכימיה או מה שלא יהיה. מולו אתה יכול להיות רק אתה. זו אמנ לא המטרה הראשית של ה"התבודדות", אבל זה רווח משני משמעותי לאללה

(וזה גם מה שהופך את התפילה הזאת לכל כך קשה... למשהו שאני תמיד דוחה ודוחה. אבל כשאוזרים אומץ זה כל כך עמוק וכל כך משתלם!!)

ועוד משהו - אם אתה כותב או מצייר או מנגן וכו' - זו גם דרך להגיע ל"משה האמיתי". ולהיות בתקשורת כנה עם עצמך, ולהגיע לאיזושהי תחושה ש"יש שם מישהו", כלומר - יש שם אותך. וגם זה מנסיון. (אבל אני לא יודעת אם הכדור שאתה לוקח לא משפיע על היכולת לביטוי יצירתי...).

בכל אופן - מאחלת לך הצלחה בכל ושתרגיש ממש טוב, ותצא מכל הסבך הזה למרחב טוב ומואר ונושם!!

 

[משה057]

המון תודה שחר

אגיב בהזדמנות

 

[פילוסוף רוחני33]

שלום

בגרות נפשית משיגים ע"י אינטראקציה עם אנשים. נסה לדבר עוד עם אנשים, בעיקר אלה שחשובים לך. חלק מבגרות רגשית בקשר הוא לתת אהבה ולהשקיע בכנות, בעיקר בדאגה ובהתעניינות רגשית. אם תיתן מעצמך, יעריכו אותך. עצתי גם שתשתדל ליצור קשרים יותר מתוך רגשות חיבה ואהבה במסגרות חברתיות שמעניינות אותך כמו חוגים וכאלה, ולא באופן מלאכותי עם זרים רק כדי להכיר. במסגרות כמו חוגים גם תמצא עניין ופיתוח לידע וכך תוכל להתקדם בתחומים שונים, וגם יהיה לך על מה לדבר עם אנשים וזה חשוב כי עניין הוא הדבר הכי חיוני לכל קשר.

 

[סהר-תמיכה]

כל דבר בעתו

משה יקר,
אני קוראת בדבריך כיצד אתה מרגיש חרדה כפולה – הן מלהישאר בבית והן מלעזוב, חרדה שמשתקת אותך. מצד אחד מצבך התייצב בבית, ואתה מקבל תמיכה שעוזרת לך להתמודד עם חיי היום-יום. מצד שני, יש לך ספיקות בנוגע לאהבה של אמך, שאתה חושב לפעמים שאיננה אהבה ללא תנאי. אולי, כמו שאתה מרגיש שהכדורים הופכים אותך ל"לא-אתה", אתה מרגיש שאמך מקבלת אותך ותומכת בך בתנאי שתרצה אותה, כלומר תהיה "אתה" שהיא רוצה שתהיה. אבל, למרות שאינך בוטח בכוונותיה של אמך, אתה מרגיש שהשהות בבית עושה לך טוב, ואולי יש בכך אישור לאהבה ולתמיכה אמיתיות שאתה מקבל.
משה, אני חושבת על מה שאתה אומר, שאתה שוקל לעבור לגור לבד, אך נעצר בכל פעם מפאת החרדה, שמא תהיה נסיגה במצבך. יכול להיות שאתה חושש שלא תצליח לתמוך בעצמך, לעמוד בזכות עצמך, לאחר שהתרגלת לרשת ביטחון סביבך. ייתכן שמגורים עצמאיים הם שלב שיבוא באופן טבעי, כאשר תרגיש בטוח מספיק כדי לעזוב, ולא כתגובה לחרדה ורצון "לברוח" מאהבה לא מאפשרת, אולי, של אמא. יכול להיות שכל דבר שתעשה שיבוא מתוך ביטחון, ולא מתוך פחד, ייבנה על יסודות חזקים יותר.

 

[משה057]

תודה רבה סהר וכולם!