עליסה שבורה
New member
עושה שטויות או ההפך
נמאס לי להרגיש זומבי, נמאס לי האפאטיות.
נמאס לי להשמין, נמאס לי להרגיש ליד.
לפני שבוע וחצי הפסקתי אתם, בתקווה לחזור לעצמי.
הם הרגישו לי רעל בתוך הדם, ממלאי ורידים בדברים אחרים, שהם לא הדם שלי. מרוקני מחשבות.
אולי פתאום הפסיקו התקפי החרדה, אולי זה שמר על המצב רוח שלי "יציב". אז לא הצלחתי לבכות מספיק. ולא הצלחתי לצחוק מספיק.
קראתי את ההודעות שלכם, ולא יכולתי להגיב. לא ידעתי כלום פתאום.
בהדרגה מחושבת הפסקתי לקחת אותם.
וכבר שלושה ימים שאני מרגישה "נקייה". ומבולבלת. אבל מתחילה להרגיש.
מחכה שהם יצאו לי לגמרי מהדם. לא יכולה, לא רוצה, לא מרגישה, לא אוהבת.
לא הגיוני שהמוח שלי מעוות עד כדי כך שהוא צריך את הכדורים האלה.
אני לא חולה, זה לא כמו סכרת ולא כמו שום מחלה אחרת שדורשת כדורים.
העולם אולי זקוק לכדורים כדי להיות מקום מספיק טוב להכיל אותי. אני לא. אני לא חולה, אני סבלתי. אני תוצאה של חיי. ואם חיי דורשים כדורים, אני מוותרת. על הכדורים, ואם צריך גם על חיי.
רוצה שהם יעברו כבר לגמרי, שיחזרו לי הכוחות, או להתאפס או להתאבד. הרופאים הצליחו לשבש אותי מספיק, אני לא בטוחה ברצון שלי להתאבד. בטוחה בחוסר החשק לחיות. חוסר היכולת, הכוח.
צריכה את הרופאים עד שיאשרו לי את הקצבה, והזמן לא עובר. שמה מסכה. "כן לוקחת" כשבעצם אני לא. מה אכפת להם.
צוברת את הכדורים במגירה, מפחדת שמישהו ימצא. צריכה מקום טוב יותר להחבאה..
אבל כדורים לא יהרגו אותי. כבר הבנתי את זה. אבל יש סוג של כדורים שאתם לא ניסיתי עדיין. חוזרות המחשבות?
לא בטוח. בטוח שלא חוזר הרצון לשוב לחיים. לעבוד, לעשות, להתערבב. ניסיתי מספיק, זה מעייף, זה קשה ואצלי לא עובד.
אז אולי אני דפוקה, ואולי פשוט נדפקתי. וכל מה שיעשו בשבילי עכשיו כבר לא יעזור. לא ישנה את 30 שנות חיי פתאום.
לא נרדמת, לא חושבת, קצת מהרהרת, ומוצאת את עצמי שוב פה כותבת...
מבולבלת, מחפשת, מה לעשות עם עצמי. אוף, הזמן לא עובר!
לילה טוב, אני מקווה.
נמאס לי להרגיש זומבי, נמאס לי האפאטיות.
נמאס לי להשמין, נמאס לי להרגיש ליד.
לפני שבוע וחצי הפסקתי אתם, בתקווה לחזור לעצמי.
הם הרגישו לי רעל בתוך הדם, ממלאי ורידים בדברים אחרים, שהם לא הדם שלי. מרוקני מחשבות.
אולי פתאום הפסיקו התקפי החרדה, אולי זה שמר על המצב רוח שלי "יציב". אז לא הצלחתי לבכות מספיק. ולא הצלחתי לצחוק מספיק.
קראתי את ההודעות שלכם, ולא יכולתי להגיב. לא ידעתי כלום פתאום.
בהדרגה מחושבת הפסקתי לקחת אותם.
וכבר שלושה ימים שאני מרגישה "נקייה". ומבולבלת. אבל מתחילה להרגיש.
מחכה שהם יצאו לי לגמרי מהדם. לא יכולה, לא רוצה, לא מרגישה, לא אוהבת.
לא הגיוני שהמוח שלי מעוות עד כדי כך שהוא צריך את הכדורים האלה.
אני לא חולה, זה לא כמו סכרת ולא כמו שום מחלה אחרת שדורשת כדורים.
העולם אולי זקוק לכדורים כדי להיות מקום מספיק טוב להכיל אותי. אני לא. אני לא חולה, אני סבלתי. אני תוצאה של חיי. ואם חיי דורשים כדורים, אני מוותרת. על הכדורים, ואם צריך גם על חיי.
רוצה שהם יעברו כבר לגמרי, שיחזרו לי הכוחות, או להתאפס או להתאבד. הרופאים הצליחו לשבש אותי מספיק, אני לא בטוחה ברצון שלי להתאבד. בטוחה בחוסר החשק לחיות. חוסר היכולת, הכוח.
צריכה את הרופאים עד שיאשרו לי את הקצבה, והזמן לא עובר. שמה מסכה. "כן לוקחת" כשבעצם אני לא. מה אכפת להם.
צוברת את הכדורים במגירה, מפחדת שמישהו ימצא. צריכה מקום טוב יותר להחבאה..
אבל כדורים לא יהרגו אותי. כבר הבנתי את זה. אבל יש סוג של כדורים שאתם לא ניסיתי עדיין. חוזרות המחשבות?
לא בטוח. בטוח שלא חוזר הרצון לשוב לחיים. לעבוד, לעשות, להתערבב. ניסיתי מספיק, זה מעייף, זה קשה ואצלי לא עובד.
אז אולי אני דפוקה, ואולי פשוט נדפקתי. וכל מה שיעשו בשבילי עכשיו כבר לא יעזור. לא ישנה את 30 שנות חיי פתאום.
לא נרדמת, לא חושבת, קצת מהרהרת, ומוצאת את עצמי שוב פה כותבת...
מבולבלת, מחפשת, מה לעשות עם עצמי. אוף, הזמן לא עובר!
לילה טוב, אני מקווה.
