ושוב, ענייני חגים ושאר ירקות

במבי45

New member
ושוב, ענייני חגים ושאר ירקות

לפני מספר ימים פגשתי חלק מבני המשפחה (אחת מהן היא המארחת בליל הסדר).
אמה של המארחת (שגם היא היתה שם) איימה עלי שאם לא אבוא, אשאר בסוף בלי משפחה. כן, הבנתם נכון, עברנו לסחיטות ואיומים (או סחיטות באיומים). אני אפילו לא יודעת מה ניתן לומר על מי שלא מסוגלים להכיל כאב ומצוקה של אנשים אחרים ומגיעים לשפל של איומים (ועוד על אדם אבל). אף אחד לא נתן את דעתו על זה שבערב החג הקודם כן השתתפתי (לא בשבילי, כמובן). אף אחד לא חשב על כך שהיה לי בלתי אפשרי ושעשיתי זאת לא למען עצמי. את אף אחד לא מעניין מה אני מרגישה-אני הרי רק רובוט שמתוכנת לספק את הצרכים והרצונות של כולם ושלו עצמו את רגשות, צרכים ורצונות וגם לא אמורים להיות. את מי מעניין הרובוט כל עוד הוא עושה מה שאחרים רוצים, אה?. האם מישהו עצר לרגע לברר איתי או עם עצמו מה אני יכולה, מרגישה או רוצה?. התשובה היא "לא".
למי שתהה, הבית ממשיך להיות גיהנום עלי אדמות. אין יום שהיא לא פוגעת בי.

בשבוע שעבר הייתי איתה (אתם כבר יודעים עם מי) בבדיקה שנקבעה. זה נמשך כחצי יום ועברנו מספר מומחים (את הסיכום נקבל, לדעתי, אחרי החג). כמובן, שהיא לא הפסיקה להחמיא לעצמה ולהתפאר ביכולותיה (למרות שהיא נפלה בכמה דברים בסיסיים ונצטרך לראות עד כמה זה ישפיע על הניקוד הכללי). מה שהפתיע אותי היה המפגש עם העו"סית. כל אחת מאיתנו נכנסה אליה בנפרד. אני נכנסתי אחריה והעו"סית אמרה לי שאני עוברת התעללות (היא אמרה את זה ישר) וזאת לאחר שהיא ראתה בשיחה איתה (או יותר נכון בניסיון לדבר איתה כי היא, העו"סית לא הצליחה לדבר כי היא לא נתנה לה, כפי שהיא עושה לכל אחד) כמה היא אגרסיבית ואלימה. בשיחה גם עלו חלק מהדברים שאני חווה.

אותה עו"ס מנחה קבוצות לאנשים שמתמודדים עם מה שאני מתמודדת (אני מתארת לעצמי שאצל אחרים המצב לא עד כדי כך קיצוני) והציעה לי להצטרף לקבוצה כזו.
הסכמתי מיד (לא יזיק לנסות ואם זה לא יתן מענה להתמודדות שלי, תמיד ניתן לחפש מקום אחר, אבל לאור המפגש עם העו"סית הזו, יש לי הרגשה שזה המקום הנכון). שאלתי מתי תיפתח הקבוצה והיא אמרה שזה יהיה תוך מספר שבועות. אז אני רק אצטרך ליצור איתה קשר כדי לברר באופן סופי את כל הפרטים הטכניים כמו יום ושעה. אז זהו, מהבחינה הזו זה נראה די סגור.

לסיכום, אני רוצה לאחל חג שמח למי שחוגג.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
גשר

במבי יקרה,

אני מרגישה שכתבת באופן שבו כל הקצוות מתחברים בסופו של דבר. התחלת בתיאור תחושות של סבל, ייאוש, פגיעות, תחושה של שקיפות, עצב, תסכול, אולי אפילו נימה של הפתעה כי "כמה עוד אפשר?", "היש תהום עמוקה מזו?"... ומכאן, סיפרת על החוויה ביום של הבדיקות, או כפי שאני רואה את זה- "הגשר". גשר לתקווה. מתוך החושך, הכעס, התחושות השליליות, נמצא קצת אור. אמנם בקצה של המנהרה, אבל אור. פתאום, עוד מישהי ראתה, הרגישה וחוותה, הבינה אותך, הכילה. את לא לבד, את לא צריכה להעמיד פנים. והיא הושיטה יד. בתקווה, לצאת מהבור הזה. והסכמת. כאילו נאחזת בידה המושטת.

אני מאוד שמחה בשבילך במבי. אני מקווה שתמצאי קצת יותר מקום לעצמך במהרה, שתמצאי את המקום שנכון ונעים לך, שתמצאי קצת אור. וחופש. או "חירות", בנימת החג.


יקרה...

" מפעם לפעם זה קורה לעיתים
גשר אל גשר נפרש בחשאי
מיליוני בני אדם נעים בתקווה
יד מושטת לאהבה
יד נשלחת בתקווה "
 
למעלה