עצב
עוד לא עברה שנה מאז שאבא שלי נפטר, עכשיו סבתא שלי נפטרה.
עם אבא שלי זה היה צפוי וכרוך בהרבה שנים של סבל והכנות שזה יקרה, זה היה מפתיע שזה קרה באותו רגע.
עם סבתא, זה לא היה צפוי בכלל, וזה קרה תוך יום.
וזה מרגיש מוזר, כי המוח לא מסוגל לעכל מוות, לפחות לא המוח שלי, בעיני הם פשוט נסעו לאנשהו, הסופיות הזאת בלתי נתפסת.
אולי מנגנון הגנה השרדותי, אולי..
אני גם לא ממש מסוגלת לבכות, מבפנים בוכה, אבל מבחוץ הדמעות לא יוצאות, לא כשזה לבכות שלא על עצמי.
אולי בכיתי יותר מדי על עצמי, אולי עם כל הקשיים בכלל,משהו נדפק שם במוח ואני לא מסוגלת לבכות.
ועצוב, עצוב נורא.
עם כמה שהחיים קשים, ועם כמה שיש צרות, המוות הוא כל כך סופי, הוא לא משאיר שום אופציות פה (אולי בעולם אחר, שזו התקווה והאמונה), אבל פה.
לפעמים נדמה שכל כך רע, כל כך בלתי נסבל, כל כך בודד, ואז קורה דבר כזה, ואת מבינה כמה המוות הוא נורא, הוא זהו.
ואני כל כך בודדה (אגואיסטית שכמותי, גם ברגעים כאלה חושבת על עצמי).
ולא מוצאת מוצא, למרות שכל עוד חיים צריך לחפש וחייב להיות מוצא.
אבל כל כך בודד לי וקשה לי ולבד לי,
שאני מוצאת את עצמי כותבת פה, בידיעה ברורה שזה לא יתן לי מה שצריכה, אבל איכשהו מקווה שזה יקל (וזה אף פעם לא קורה)
אין עם מי לחלוק במציאות ונשארת עם זה לבד.
החיים ממשיכים, אני מזדקנת, אנשים מסביב מתקדמים, מתחתנים, מביאים ילדים, מגיעים להישגים, ואני נשארת אי שם מאחור, לבד, לא מצליחה למצוא את הדרך שלי, בודדה, לא קשורה ולא שייכת.
תמיד נראה שכל כך רע, שלא יכול להיות יותר, ואז קורה מוות.
את מבינה שיכול להיות יותר גרוע.
ואני רוצה לחיות, כל כך רוצה לחיות, וכל כך לא מצליחה.
והמוות ממחיש כמה הכל זמני וקצר ושחייבת למהר.
ועצוב.
עצוב שאנשים מתים.
עצוב שאין לי אבא כבר.
עצוב שאין לי סבתא כבר.
למרות שבעיני הם פה, רק פיזית לא פה.
הלוואי ויכולתי לבכות על זה.
עצוב על עצמי, שאני לא מצליחה למצוא את המוצא בשבילי, ויודעת שחייבת להמשיך לחפש, חייבת לחפש.[
מגיע לי שיהיה לי גם טוב בחיים האלה.
הרי אם יש כל כך הרבה רע, חייב להיות גם טוב.
אף פעם לא מושלם, תמיד טוב מעורבב ברע, כי ככה זה החיים.
אבל תיאורטית, יכול להיות טוב, לא?
קשה לי.
פשוט קשה לי.
הלוואי והייתי מצליחה פשוט לבכות, להרים את עצמי ולהמשיך כי אלה החיים, ממשיכים.
עוד לא עברה שנה מאז שאבא שלי נפטר, עכשיו סבתא שלי נפטרה.
עם אבא שלי זה היה צפוי וכרוך בהרבה שנים של סבל והכנות שזה יקרה, זה היה מפתיע שזה קרה באותו רגע.
עם סבתא, זה לא היה צפוי בכלל, וזה קרה תוך יום.
וזה מרגיש מוזר, כי המוח לא מסוגל לעכל מוות, לפחות לא המוח שלי, בעיני הם פשוט נסעו לאנשהו, הסופיות הזאת בלתי נתפסת.
אולי מנגנון הגנה השרדותי, אולי..
אני גם לא ממש מסוגלת לבכות, מבפנים בוכה, אבל מבחוץ הדמעות לא יוצאות, לא כשזה לבכות שלא על עצמי.
אולי בכיתי יותר מדי על עצמי, אולי עם כל הקשיים בכלל,משהו נדפק שם במוח ואני לא מסוגלת לבכות.
ועצוב, עצוב נורא.
עם כמה שהחיים קשים, ועם כמה שיש צרות, המוות הוא כל כך סופי, הוא לא משאיר שום אופציות פה (אולי בעולם אחר, שזו התקווה והאמונה), אבל פה.
לפעמים נדמה שכל כך רע, כל כך בלתי נסבל, כל כך בודד, ואז קורה דבר כזה, ואת מבינה כמה המוות הוא נורא, הוא זהו.
ואני כל כך בודדה (אגואיסטית שכמותי, גם ברגעים כאלה חושבת על עצמי).
ולא מוצאת מוצא, למרות שכל עוד חיים צריך לחפש וחייב להיות מוצא.
אבל כל כך בודד לי וקשה לי ולבד לי,
שאני מוצאת את עצמי כותבת פה, בידיעה ברורה שזה לא יתן לי מה שצריכה, אבל איכשהו מקווה שזה יקל (וזה אף פעם לא קורה)
אין עם מי לחלוק במציאות ונשארת עם זה לבד.
החיים ממשיכים, אני מזדקנת, אנשים מסביב מתקדמים, מתחתנים, מביאים ילדים, מגיעים להישגים, ואני נשארת אי שם מאחור, לבד, לא מצליחה למצוא את הדרך שלי, בודדה, לא קשורה ולא שייכת.
תמיד נראה שכל כך רע, שלא יכול להיות יותר, ואז קורה מוות.
את מבינה שיכול להיות יותר גרוע.
ואני רוצה לחיות, כל כך רוצה לחיות, וכל כך לא מצליחה.
והמוות ממחיש כמה הכל זמני וקצר ושחייבת למהר.
ועצוב.
עצוב שאנשים מתים.
עצוב שאין לי אבא כבר.
עצוב שאין לי סבתא כבר.
למרות שבעיני הם פה, רק פיזית לא פה.
הלוואי ויכולתי לבכות על זה.
עצוב על עצמי, שאני לא מצליחה למצוא את המוצא בשבילי, ויודעת שחייבת להמשיך לחפש, חייבת לחפש.[
מגיע לי שיהיה לי גם טוב בחיים האלה.
הרי אם יש כל כך הרבה רע, חייב להיות גם טוב.
אף פעם לא מושלם, תמיד טוב מעורבב ברע, כי ככה זה החיים.
אבל תיאורטית, יכול להיות טוב, לא?
קשה לי.
פשוט קשה לי.
הלוואי והייתי מצליחה פשוט לבכות, להרים את עצמי ולהמשיך כי אלה החיים, ממשיכים.
