חוגגת 7 שנים
7 שנים למשבר שהרס את חיי
7 שנים של סבל
7 שנים של בושה ותחושה שנפלטתי "מחוץ למחנה"
שנים של בדידות, כעס, דיכאון ואות קין מדומת שמודבקת לך למצח
ובעיקר כאלה שלצערי, אני עדיין לא מרגישה שקידמו אותי לאנשהו
אני מאמינה שאנשים לא סתם עוברים קשיים בחיים
ושהקב"ה מעביר אותנו את הנסיונות האלה, כדי שבסופו של דבר, נלמד דבר או שניים על עצמנו, על החיים ונהיה אנשים טובים ומתוקנים יותר
אני כותבת את זה ויודעת לדקלם זאת יפה מאד
אבל..בפועל, זה הכל בלה-בלה-בלה מבחינתי
אני כועסת (כבר לא יודעת על מי לכעוס למען השם)
מרגישה מבוזה
מושפלת
מאוכזבת
והכי באסה ש...לא באמת אפשר לתקן את זה
רק להמשיך הלאה
ולדעת שחלק מאד גדול של מה שעברתי זה "הכל בראש" כמו שאומרים
לצפצף על מה שאנשים אולי חושבים/אומרים עליי (הגעתי למסקנה שבגדול אני לא באמת מעניינת מישהו אז זה ממש בקטנה רוב העניינים האלה)
אני כבר פחות ופחות מתרפקת על "מה היה יכול להיות אילו לא הייתי עוברת את המשבר הזה/לא מכירה את הבחור הזה"
פחות מתבאסת על כמה חברויות נהרסו בדרך, כמה חתונות ואירועים הפסדתי, כמה רגעים בהם יכלתי לצחוק ולשמוח ובפועל הייתי נורא מדוכאת
פשוט מבינה כבר שחבל על החיים האלה, וכמו שאומרים אין אבידה כאבידת הזמן...כל רגע שעובר לא חוזר
מזה שנים רבות שאני מרגישה סוף סוף שהתבגרתי, הופ- אני כבר לא ילדה..וזה קרה בשניה אחת, מה שלא קרה כל השנים האלה
זה כאילו שיש איזשהיא משבצת ריקה אבל מלאה...בכאב בעיקר
זה שאני כבר לא ילדה, לא מעציב אותי...רק מעורר אותי לחיים
לכך שבאמת יש תכלית ומטרה, יש משימות ושאיפות בדרך שהייתי רוצה לממש
וזה שהשאיפות לא התממשו עד עכשיוו...עדיין לא אומר שזה לא יקרה בעתיד
ולא, אני לא מדברת רק על זוגיות ומשפחה..למרות שזו אחת השאיפות המרכזיות בהחלט
למרות כל עניין הסטיגמה והמחלה/בעיה/איך שלא תקראו לזה
אני יודעת מה מגיע לי ומה אני (יכולה להיות) שווה..- עניין של פיתוח אישיות ו"עמוד שדרה" וגם להחזיר את הבטחון האבוד
לא מוכנה להתפשר על כל זוגיות שלא תהיה רק בכדי להתחתן
היום, זמן קריאת מגילה, אני יושבת בין כל אותם אנשי הישוב (בו גדלתי)
זוכרת איך חלקם הסתכלו עליי ברחמים
ואיך חלקם ניסו לעזור
איך חלקם התעלמו
נוכח היסורים שעברתי
איך חלקם ניתקו קשר
או פשוט המשיכו הלאה...
ואיכשהוא, זה כבר פחות כואב לי
בקטע מאד לא אופייני לי, אני לאחרונה פשוט מחליטה להתכנס בתוך עצמי ולגבש לעצמי מה אני רוצה בחיים ומתי אני רוצה שזה יקרה
פתאום, באופן מוזר, אני חושבת פחות מחשבות שליליות על עצמי או על מה שאני חושבת-שאנשים חושבים עליי
אני נזכרת בכמה שהחיים קצרים, עוברים מהר, כמה ש"לא לעולם חוסן" ואף אדם שנראה לך גדול/חזק לא יהיה כזה לנצח..
נותר לי רק להישען על השם, להתפלל אליו ולעשות את ההשתדלות שלי תוך קבלת החלטות טובות ונכונות לפעול על פיהן..
זהו הפורים השביעי שלי, ברצף, שאני לא באמת שמחה
שכל חיוך הוא חיצוני לחלוטין
אבל....הפורים הזה רק התחיל
וכולי תקוה, נותנת לו צ'אנס להמשיך ושהחיוך יחלחל גם פנימה
פעם אהבתי את פורים
היום זה מזכיר לי כמה סבל עברתי ועוברת, אבל אני מסתכלת על זה יותר בבגרות, למזלי.
החלטתי לעשות רשימה של מטרות/חלומות לשנים הקרובות
בהצלחה לי ולכולכם
בתקוה לעתיד טוב יותר בגלוי הנראה לעין
ושהכל יתהפך לטובה...בברכת חג שמח
7 שנים למשבר שהרס את חיי
7 שנים של סבל
7 שנים של בושה ותחושה שנפלטתי "מחוץ למחנה"
שנים של בדידות, כעס, דיכאון ואות קין מדומת שמודבקת לך למצח
ובעיקר כאלה שלצערי, אני עדיין לא מרגישה שקידמו אותי לאנשהו
אני מאמינה שאנשים לא סתם עוברים קשיים בחיים
ושהקב"ה מעביר אותנו את הנסיונות האלה, כדי שבסופו של דבר, נלמד דבר או שניים על עצמנו, על החיים ונהיה אנשים טובים ומתוקנים יותר
אני כותבת את זה ויודעת לדקלם זאת יפה מאד
אבל..בפועל, זה הכל בלה-בלה-בלה מבחינתי
אני כועסת (כבר לא יודעת על מי לכעוס למען השם)
מרגישה מבוזה
מושפלת
מאוכזבת
והכי באסה ש...לא באמת אפשר לתקן את זה
רק להמשיך הלאה
ולדעת שחלק מאד גדול של מה שעברתי זה "הכל בראש" כמו שאומרים
לצפצף על מה שאנשים אולי חושבים/אומרים עליי (הגעתי למסקנה שבגדול אני לא באמת מעניינת מישהו אז זה ממש בקטנה רוב העניינים האלה)
אני כבר פחות ופחות מתרפקת על "מה היה יכול להיות אילו לא הייתי עוברת את המשבר הזה/לא מכירה את הבחור הזה"
פחות מתבאסת על כמה חברויות נהרסו בדרך, כמה חתונות ואירועים הפסדתי, כמה רגעים בהם יכלתי לצחוק ולשמוח ובפועל הייתי נורא מדוכאת
פשוט מבינה כבר שחבל על החיים האלה, וכמו שאומרים אין אבידה כאבידת הזמן...כל רגע שעובר לא חוזר
מזה שנים רבות שאני מרגישה סוף סוף שהתבגרתי, הופ- אני כבר לא ילדה..וזה קרה בשניה אחת, מה שלא קרה כל השנים האלה
זה כאילו שיש איזשהיא משבצת ריקה אבל מלאה...בכאב בעיקר
זה שאני כבר לא ילדה, לא מעציב אותי...רק מעורר אותי לחיים
לכך שבאמת יש תכלית ומטרה, יש משימות ושאיפות בדרך שהייתי רוצה לממש
וזה שהשאיפות לא התממשו עד עכשיוו...עדיין לא אומר שזה לא יקרה בעתיד
ולא, אני לא מדברת רק על זוגיות ומשפחה..למרות שזו אחת השאיפות המרכזיות בהחלט
למרות כל עניין הסטיגמה והמחלה/בעיה/איך שלא תקראו לזה
אני יודעת מה מגיע לי ומה אני (יכולה להיות) שווה..- עניין של פיתוח אישיות ו"עמוד שדרה" וגם להחזיר את הבטחון האבוד
לא מוכנה להתפשר על כל זוגיות שלא תהיה רק בכדי להתחתן
היום, זמן קריאת מגילה, אני יושבת בין כל אותם אנשי הישוב (בו גדלתי)
זוכרת איך חלקם הסתכלו עליי ברחמים
ואיך חלקם ניסו לעזור
איך חלקם התעלמו
נוכח היסורים שעברתי
איך חלקם ניתקו קשר
או פשוט המשיכו הלאה...
ואיכשהוא, זה כבר פחות כואב לי
בקטע מאד לא אופייני לי, אני לאחרונה פשוט מחליטה להתכנס בתוך עצמי ולגבש לעצמי מה אני רוצה בחיים ומתי אני רוצה שזה יקרה
פתאום, באופן מוזר, אני חושבת פחות מחשבות שליליות על עצמי או על מה שאני חושבת-שאנשים חושבים עליי
אני נזכרת בכמה שהחיים קצרים, עוברים מהר, כמה ש"לא לעולם חוסן" ואף אדם שנראה לך גדול/חזק לא יהיה כזה לנצח..
נותר לי רק להישען על השם, להתפלל אליו ולעשות את ההשתדלות שלי תוך קבלת החלטות טובות ונכונות לפעול על פיהן..
זהו הפורים השביעי שלי, ברצף, שאני לא באמת שמחה
שכל חיוך הוא חיצוני לחלוטין
אבל....הפורים הזה רק התחיל
וכולי תקוה, נותנת לו צ'אנס להמשיך ושהחיוך יחלחל גם פנימה
פעם אהבתי את פורים
היום זה מזכיר לי כמה סבל עברתי ועוברת, אבל אני מסתכלת על זה יותר בבגרות, למזלי.
החלטתי לעשות רשימה של מטרות/חלומות לשנים הקרובות
בהצלחה לי ולכולכם
בתקוה לעתיד טוב יותר בגלוי הנראה לעין
ושהכל יתהפך לטובה...בברכת חג שמח