עליסה שבורה
New member
על כדורים,דמעות,מבוכה וייאוש-טריגר-רק מי שמסוגל שיכנס
רציתי שוב להרגיש, זה התחיל השבוע כשלקחתי כדורים לסירוגין. שחררו אותי הבייתה לסופש. היו הרבה דברים לעשות. לצערי, צריכה לעזוב את דירתי ולחזור לבית של אמא. אין לי כסף או יכולת להחזיק דירה. גם את עצמי אני לא רוצה. למרות שלחזור לאמא נשמע יותר גרוע מהכל. היא באמת מנסה.
בסופש לא לקחתי בכלל כדורים. רוצה שוב להרגיש, עצב או שמחה או מחשבה אחת רציפה.
לא עצב תקוע, לא שמחה מזויפת.
כנראה שזה הצליח. היום כל היום אני באי שקט מוחלט. עצבנית, כועסת, כואב לי הראש. לפני רגע גם הצלחתי שוב לבכות.
העצבות חזרה.
אפילו שזה רע, זו העצבות שלי, היא שלי ואמיתית. בלי השקר הזה של הכדורים. בלי האפאטיות. בלי השקר כבר כתבתי?
הייאוש מעולם לא עזב אותי, העולם גורם לי לדחות את התוכניות.
הפעם נראה לי מצאתי משהו שיעבוד.
ואז אמרו לי שעושים לאמא שלי מסיבת הפתעה ליומולדת.
למה? למה איכפת לימאחרים כל כך.
לא מוכנה שזה מה שיחזיק אותי. זה מה שמכאיב ומפיל אותי.
אז אחכה עוד קצת.
גם צריכה להשתחרר מפה קודם.
אז מסתגרת בחדר במחלקה. הבנות נוראיות.
אחת מדברת לפעמים איתנו ולפעמים עם השדים שלה, השנייה כל היום בוכה שקשה לה ושהיא לא מרגישה טוב. השלישית מגעילה אותי, שמנה כל כך, לא מפסיקה לאכול. זוקת הערות ודברים של ילדה בת 5. והיא בת למעלה מ40. קשה איתה נורא. נורא זו המילה המתאימה.
ואני לא קשורה. לא לכאן, לא לשומקום.
אף אחד לא יכול לעזור לי להילחם בשדים של עצמי. אני צריכה לרצות.
אני לא יכולה לרצות.
אז נתנו לי כדורים.
והם גרמו לי לא להרגיש באמת. והגלגל חוזר על עצמו...
למה לנסות בכלל?
העול הזה לא בשבילי, כבר בגיל 13 הבנתי את זה. ניסיתי מעט להילחם עבור זה. אבל לאהצלחתי. אין לי כוח. אין לי רצון.
בודדה כל כך.
אני לא לבד, אני בודדה. אין לי כוח לדבר עם אנשים, אין לי כוח לעשות כלום.
תופסת את עצמי כותבת כאן, לכולם ולאף אחד, אולי לרגע להרגיש פחות בודדה. כאן מסוגלים לראות קצת אחרת.
יותר טוב מכל המטופלים והמטפלים במקום הארור הזה. ובטח יותר טוב מבני האדמים שבחוץ.
ועדיין אשאר בודדה.
גם כשמתים בודדים.
נקברים בשקית שחורה, זורקים אותנו לאדמה.
התחילו מחשבות על גוף, נפש, נשמה. מה יהיה עם הנשמה כשאלך?
לפחות היא לא תסבול בקיום הנוכחי.
אני עייפה מדי. אין לי כוח לנסות יותר..
רוצה שיעבור הזמן, שאגיע לסופש ולמה שצריך כדי שאוכל כבר לסיים את ההרגשה הנוראית הזאת.
אף אחד לא מבין אותי. איך אני, הבנאדם הקטן והטוב, שתמיד מצחיקה, החכמה, היפה, או כל אחד והגדרותיו הוא. איך אני החלטתי שהעולם לא בשבילי.
אף אחד לא מבין שדווקא בגלל זה. העולם מלא ברוע, קושי, עצב, גועל. אני לא יכולה להכיל או להתמודד. לא מוכנה לגדול עוד לתוך זה. לא יכולה לדעת עוד מהעולם הזה. זה קשה לי מדי וכואב.
אוף. הזמן לא עובר.
רציתי שוב להרגיש, זה התחיל השבוע כשלקחתי כדורים לסירוגין. שחררו אותי הבייתה לסופש. היו הרבה דברים לעשות. לצערי, צריכה לעזוב את דירתי ולחזור לבית של אמא. אין לי כסף או יכולת להחזיק דירה. גם את עצמי אני לא רוצה. למרות שלחזור לאמא נשמע יותר גרוע מהכל. היא באמת מנסה.
בסופש לא לקחתי בכלל כדורים. רוצה שוב להרגיש, עצב או שמחה או מחשבה אחת רציפה.
לא עצב תקוע, לא שמחה מזויפת.
כנראה שזה הצליח. היום כל היום אני באי שקט מוחלט. עצבנית, כועסת, כואב לי הראש. לפני רגע גם הצלחתי שוב לבכות.
העצבות חזרה.
אפילו שזה רע, זו העצבות שלי, היא שלי ואמיתית. בלי השקר הזה של הכדורים. בלי האפאטיות. בלי השקר כבר כתבתי?
הייאוש מעולם לא עזב אותי, העולם גורם לי לדחות את התוכניות.
הפעם נראה לי מצאתי משהו שיעבוד.
ואז אמרו לי שעושים לאמא שלי מסיבת הפתעה ליומולדת.
למה? למה איכפת לימאחרים כל כך.
לא מוכנה שזה מה שיחזיק אותי. זה מה שמכאיב ומפיל אותי.
אז אחכה עוד קצת.
גם צריכה להשתחרר מפה קודם.
אז מסתגרת בחדר במחלקה. הבנות נוראיות.
אחת מדברת לפעמים איתנו ולפעמים עם השדים שלה, השנייה כל היום בוכה שקשה לה ושהיא לא מרגישה טוב. השלישית מגעילה אותי, שמנה כל כך, לא מפסיקה לאכול. זוקת הערות ודברים של ילדה בת 5. והיא בת למעלה מ40. קשה איתה נורא. נורא זו המילה המתאימה.
ואני לא קשורה. לא לכאן, לא לשומקום.
אף אחד לא יכול לעזור לי להילחם בשדים של עצמי. אני צריכה לרצות.
אני לא יכולה לרצות.
אז נתנו לי כדורים.
והם גרמו לי לא להרגיש באמת. והגלגל חוזר על עצמו...
למה לנסות בכלל?
העול הזה לא בשבילי, כבר בגיל 13 הבנתי את זה. ניסיתי מעט להילחם עבור זה. אבל לאהצלחתי. אין לי כוח. אין לי רצון.
בודדה כל כך.
אני לא לבד, אני בודדה. אין לי כוח לדבר עם אנשים, אין לי כוח לעשות כלום.
תופסת את עצמי כותבת כאן, לכולם ולאף אחד, אולי לרגע להרגיש פחות בודדה. כאן מסוגלים לראות קצת אחרת.
יותר טוב מכל המטופלים והמטפלים במקום הארור הזה. ובטח יותר טוב מבני האדמים שבחוץ.
ועדיין אשאר בודדה.
גם כשמתים בודדים.
נקברים בשקית שחורה, זורקים אותנו לאדמה.
התחילו מחשבות על גוף, נפש, נשמה. מה יהיה עם הנשמה כשאלך?
לפחות היא לא תסבול בקיום הנוכחי.
אני עייפה מדי. אין לי כוח לנסות יותר..
רוצה שיעבור הזמן, שאגיע לסופש ולמה שצריך כדי שאוכל כבר לסיים את ההרגשה הנוראית הזאת.
אף אחד לא מבין אותי. איך אני, הבנאדם הקטן והטוב, שתמיד מצחיקה, החכמה, היפה, או כל אחד והגדרותיו הוא. איך אני החלטתי שהעולם לא בשבילי.
אף אחד לא מבין שדווקא בגלל זה. העולם מלא ברוע, קושי, עצב, גועל. אני לא יכולה להכיל או להתמודד. לא מוכנה לגדול עוד לתוך זה. לא יכולה לדעת עוד מהעולם הזה. זה קשה לי מדי וכואב.
אוף. הזמן לא עובר.
