איך אפשר לחיות מ2,342 ש"ח לחודש
עכשיו אני גרה אצל אמא, מהפנסיה של אבי בן ה90 שנמצא בבית אבות ממשלתי. מה יקרה אם חלילה לא תהיה לנו הפנסיה? לאמא שלי אין פנסיה משל עצמה והיא לא יכולה לעבוד, יש לה רק קצבת נכות.
הדבר היחיד שעוזר, אבל עדיין לא פותר את הבעיות הבריאותיות זה תרופות טבעיות שעולות 1,000 ש"ח לחודש (כורכום ואומגה 3 כי יש בעיות של דלקת כללית בגוף, צנטרום כי קשה ללעוס אז קשה לאכול, ועוד תרופות טבעיות שהרופא אישר).
בשל מצבי הרפואי היכולת שלי לשהות בחוץ הולכת ופוחתת לכן כל ביקור בקופת חולים זה מוניות, ואני הולכת לקופת חולים פעמיים בשבוע בינתיים.
אוכל חבר שלי קונה לי, אנחנו משתדלות להחזיר לו כסף כשיש אבל לא תמיד.
גם כשיש את הפנסיה של אבי אין ממה לחיות. איך אסתדר אם חלילה כל מה שיהיה זה קצבת הנכות שלי וקצבת הזקנה שלה? או אם אמי תחליט שאני אצטרך להסתדר לבדי? ועם חבר שלי יפרד ממני שוב ולא יהיה מי שיביא אותי לרופאים אחר הצהריים?
תרופות 1,000 ש"ח לחודש אחרת מצבי מתדרדר הרבה יותר מהר, מוניות פעמיים בשבוע לקופת חולים אם לא תהיה לי הסעה יכולות להגיע גם ל1,000 ש"ח לחודש בזמן שהיכולת להגיע לבד פוחתת. שכר דירה אם אצטרך אשתדל למצוא עם שותפים במחיר הכי זול שיש אבל גם קרוב לשירותי בריאות מתקדמים. לגבי אוכל אני יכולה לחסוך קצת אבל רק שהסטרס מהרעב לא יעלה לי את רמות הדלקתיות בגוף כי סטרס מחמיר אצלי דלקת. מוכנה שיהיה לי פלאפון שעולה 200 ש"ח אפילו בלי חבילה של שיחות כי אתקשר רק למוניות.
אבל אפילו אז איך אסתדר כשכל מה שיש זה 2,342 ש"ח לחודש. אולי אעבוד, את זה אני חושבת כבר שנים, אבל מה שאני לא עושה לא מצליחה להחזיר או להתקדם לעבר להחזיר לעצמי את יכולת העבודה.
אני מנסה לחשוב על שטויות לקרוא רכילות ובידור בעיתון ועל ביקור נתניהו בוושינגטון ועל בגדים וסרטים שיצאו. ולהיות עסוקה במטלות הבית שאני מצליחה לבצע ובחבר ובמטלות הבריאות ובחברות הלא חברות, ואני עושה דברים אחרים, אבל לא מצליחה למחוק לעצמי מהראש ומהרגש את המודעות לזה שהמצב שלי יכול להיות מאוד שביר, מהדאגה שחוזרת ועולה לעתיד.
מה אעשה עוד כמה שנים אם חלילה אבי ימות ואימי לא תחזיק אותי? ואם החבר שגם ככה עזב הרבה פעמים יעזוב סופית ולא יהיה מי שיעזור לי? איך אתנהל עם עם דברים שחייבים וגם עם מימון הצרכים המיוחדים שלי רק עם 2,342 ש"ח לחודש. אדם בריא היה פשוט רואה בזה אתגר ולומד להיות פיסי יותר ולעבוד עם הגוף יותר, כמו בתקופות ישנות. אבל אני לא במצב הזה.
עכשיו אני גרה אצל אמא, מהפנסיה של אבי בן ה90 שנמצא בבית אבות ממשלתי. מה יקרה אם חלילה לא תהיה לנו הפנסיה? לאמא שלי אין פנסיה משל עצמה והיא לא יכולה לעבוד, יש לה רק קצבת נכות.
הדבר היחיד שעוזר, אבל עדיין לא פותר את הבעיות הבריאותיות זה תרופות טבעיות שעולות 1,000 ש"ח לחודש (כורכום ואומגה 3 כי יש בעיות של דלקת כללית בגוף, צנטרום כי קשה ללעוס אז קשה לאכול, ועוד תרופות טבעיות שהרופא אישר).
בשל מצבי הרפואי היכולת שלי לשהות בחוץ הולכת ופוחתת לכן כל ביקור בקופת חולים זה מוניות, ואני הולכת לקופת חולים פעמיים בשבוע בינתיים.
אוכל חבר שלי קונה לי, אנחנו משתדלות להחזיר לו כסף כשיש אבל לא תמיד.
גם כשיש את הפנסיה של אבי אין ממה לחיות. איך אסתדר אם חלילה כל מה שיהיה זה קצבת הנכות שלי וקצבת הזקנה שלה? או אם אמי תחליט שאני אצטרך להסתדר לבדי? ועם חבר שלי יפרד ממני שוב ולא יהיה מי שיביא אותי לרופאים אחר הצהריים?
תרופות 1,000 ש"ח לחודש אחרת מצבי מתדרדר הרבה יותר מהר, מוניות פעמיים בשבוע לקופת חולים אם לא תהיה לי הסעה יכולות להגיע גם ל1,000 ש"ח לחודש בזמן שהיכולת להגיע לבד פוחתת. שכר דירה אם אצטרך אשתדל למצוא עם שותפים במחיר הכי זול שיש אבל גם קרוב לשירותי בריאות מתקדמים. לגבי אוכל אני יכולה לחסוך קצת אבל רק שהסטרס מהרעב לא יעלה לי את רמות הדלקתיות בגוף כי סטרס מחמיר אצלי דלקת. מוכנה שיהיה לי פלאפון שעולה 200 ש"ח אפילו בלי חבילה של שיחות כי אתקשר רק למוניות.
אבל אפילו אז איך אסתדר כשכל מה שיש זה 2,342 ש"ח לחודש. אולי אעבוד, את זה אני חושבת כבר שנים, אבל מה שאני לא עושה לא מצליחה להחזיר או להתקדם לעבר להחזיר לעצמי את יכולת העבודה.
אני מנסה לחשוב על שטויות לקרוא רכילות ובידור בעיתון ועל ביקור נתניהו בוושינגטון ועל בגדים וסרטים שיצאו. ולהיות עסוקה במטלות הבית שאני מצליחה לבצע ובחבר ובמטלות הבריאות ובחברות הלא חברות, ואני עושה דברים אחרים, אבל לא מצליחה למחוק לעצמי מהראש ומהרגש את המודעות לזה שהמצב שלי יכול להיות מאוד שביר, מהדאגה שחוזרת ועולה לעתיד.
מה אעשה עוד כמה שנים אם חלילה אבי ימות ואימי לא תחזיק אותי? ואם החבר שגם ככה עזב הרבה פעמים יעזוב סופית ולא יהיה מי שיעזור לי? איך אתנהל עם עם דברים שחייבים וגם עם מימון הצרכים המיוחדים שלי רק עם 2,342 ש"ח לחודש. אדם בריא היה פשוט רואה בזה אתגר ולומד להיות פיסי יותר ולעבוד עם הגוף יותר, כמו בתקופות ישנות. אבל אני לא במצב הזה.
