עליסה שבורה
New member
היי לכולם
רציתי לעדכן, לפני כשבועיים התאשפזתי בבי"ח פסיכיאטרי.
איכשהו כל השיחות מול סהר וגם קצת עם ער"ן, גרמו לי לנסות להבין שאולי יש סיכוי לטפל בי.
האמת שהמצב לא כל כך טוב. יש לי תנודות מצב רוח קשות.
כמו תמיד, רק יותר קיצוני. אולי זה שאני במקום הזה גורם דווקא להחמרה מוזרה.
אבל כן שומרים עליי. אני במחלקה פתוחה. עברתי בי"ח אחרי שאיימו עליי במחלקה סגורה.
אני מאוד מבולבלת, לא מרגישה שאני באמת מקבל טיפול. רק מרגישה שמשחקים בי, נותנים לי כדורים, ואתמול הוסיפו עוד סוגים.
עוד לא באמת דיברתי עם מישהו. כשהתלוננתי אמור לי "לא לדאוג".
הם רואים אותי. חבל שאני לא רואה אותם. כן רציתי לדבר ואני ממש מרגשיה שאין פה עם מי.
זה מתסכל מאוד.
הרי באתי לקבל טיפול, ובמקום טיפול אני מתכננת איך אני יוצאת מכאן, משתחררת, ועוזבת את העולם.
המעגל הקרוב שלי, של המשפחה והחברים, מראים הרבה סימנים של תמיכה ואהבה. אבל זה עובר לידי. אולי כבר לא משנה לי. אולי זה מאוחר מדי.
יצא לי לדבר קצת עם המשפחה שלי, הם מבינים שאולי אני "נפלתי בין הכיסאות" של החיים. גדלתי לבד מדי, בלי סביבה תומכת ואוהבת כמו שצריך? אז למדתי להסתדר לבד, לחיות לבד, והיום איני יודעת כבר לשתף ולפתוח. רגילה לעצמי.
נכון, נראה שהכל פתיר. צריך כוח בשביל זה. אני בספק אם יש לי כוח. הכדורים אולי משפיעים מעט, אבל אני לא מוכנה לקחת כדורים כל חיי. כרגע עושה מה שאומרים לי כדי שישחררו אותי. בבי"ח הקודם איימו שאם אני אבקש להשתחרר הם יעשו לי וועדה רפואית ויאשפזו בכפייה במחלקה סוגרה.
יש לי זכרונות רעים מדי ממחלקה סגורה. לא יכולה להכיל ולקבל את זה. לא מוכנה לזה.
לפני חודש לא רציתי למות, רציתי להפסיק לחיות. עכשיו אני מרגישה שאני רוצה למות, אין לי כוח לחיות. אולי וויתרתי, התייאשתי, אולי אני עצלנית או אנוכית.
כל היכולות שלי לא יעזרו לי בנושא הזה. יודעת שמהר מאוד אני אחזור לאותו מקום.
בינתיים אני מאוד אבודה כאן. לא מקבלת תשובות. לא יודעת מה לעשות עם העולם שבחוץ, העבודה, החיים, מחויבויות. הדירה...
יש תשלומים שתיכף יורדים לי מחשבון הבנק, ואין להם מאיפה לרדת כרגע.
אין לי פה תשובות, יש לי הרבה לחצים.
הרבה אנשים מאושפזים פה על דיכאון, זה לא מקום לאנשים עם דיכאו. זה מכניס אותי ליותר דיכאון. ואת כולם כאן. משעמם נורא. וזה בעייתי ממש שאין עיסוק. אני מנסה להעסיק את עצמי. רוצה שיחשבו שאני בסדר.
\מרגישה שנתתי הזדמנות, וגם העליתי את הצורך שלי בקבלת טיפול. כדורים זה לא טיפול בעיניי. ושיחה של 5 דקות עם פסיכיאטר פעמיים בשבוע ממש לא יקנה לי טיפול. יש לי הרבה מה הלגיד ואין מי שישמע.
\
לצערי, האתר לא עובד טוב מהאייפון ואני לא יכולה להיכנס ולכתוב. עכשיו הגעתי פה לריפ0וי בעיסוק ויש כאן מחשב. אני אבל כותבת בחרדה שיש מי שרואה. מעדיפה לשמור על סודיות.
תהיו חזקים,
הלוואי והיה פתרון יותר יעיל לאנשים כמוני, שבאמת יכול לטפל. כדורים אולי יכולים להיות מקפצה, אבל צריך גם בריכה לקפוץ אליה.
מאכזב אותי מאוד. מייאש גם יותר.
הייתי כותבת עוד הרבה, ואני יכולה לחפור הרבה כמו שחלקכם יודעים
כרגע לא יכולה כי מסתכלים עליי.
שבת שלום
אוהבת את כולכם.
וגם אותכם סהרונים!!!
רציתי לעדכן, לפני כשבועיים התאשפזתי בבי"ח פסיכיאטרי.
איכשהו כל השיחות מול סהר וגם קצת עם ער"ן, גרמו לי לנסות להבין שאולי יש סיכוי לטפל בי.
האמת שהמצב לא כל כך טוב. יש לי תנודות מצב רוח קשות.
כמו תמיד, רק יותר קיצוני. אולי זה שאני במקום הזה גורם דווקא להחמרה מוזרה.
אבל כן שומרים עליי. אני במחלקה פתוחה. עברתי בי"ח אחרי שאיימו עליי במחלקה סגורה.
אני מאוד מבולבלת, לא מרגישה שאני באמת מקבל טיפול. רק מרגישה שמשחקים בי, נותנים לי כדורים, ואתמול הוסיפו עוד סוגים.
עוד לא באמת דיברתי עם מישהו. כשהתלוננתי אמור לי "לא לדאוג".
הם רואים אותי. חבל שאני לא רואה אותם. כן רציתי לדבר ואני ממש מרגשיה שאין פה עם מי.
זה מתסכל מאוד.
הרי באתי לקבל טיפול, ובמקום טיפול אני מתכננת איך אני יוצאת מכאן, משתחררת, ועוזבת את העולם.
המעגל הקרוב שלי, של המשפחה והחברים, מראים הרבה סימנים של תמיכה ואהבה. אבל זה עובר לידי. אולי כבר לא משנה לי. אולי זה מאוחר מדי.
יצא לי לדבר קצת עם המשפחה שלי, הם מבינים שאולי אני "נפלתי בין הכיסאות" של החיים. גדלתי לבד מדי, בלי סביבה תומכת ואוהבת כמו שצריך? אז למדתי להסתדר לבד, לחיות לבד, והיום איני יודעת כבר לשתף ולפתוח. רגילה לעצמי.
נכון, נראה שהכל פתיר. צריך כוח בשביל זה. אני בספק אם יש לי כוח. הכדורים אולי משפיעים מעט, אבל אני לא מוכנה לקחת כדורים כל חיי. כרגע עושה מה שאומרים לי כדי שישחררו אותי. בבי"ח הקודם איימו שאם אני אבקש להשתחרר הם יעשו לי וועדה רפואית ויאשפזו בכפייה במחלקה סוגרה.
יש לי זכרונות רעים מדי ממחלקה סגורה. לא יכולה להכיל ולקבל את זה. לא מוכנה לזה.
לפני חודש לא רציתי למות, רציתי להפסיק לחיות. עכשיו אני מרגישה שאני רוצה למות, אין לי כוח לחיות. אולי וויתרתי, התייאשתי, אולי אני עצלנית או אנוכית.
כל היכולות שלי לא יעזרו לי בנושא הזה. יודעת שמהר מאוד אני אחזור לאותו מקום.
בינתיים אני מאוד אבודה כאן. לא מקבלת תשובות. לא יודעת מה לעשות עם העולם שבחוץ, העבודה, החיים, מחויבויות. הדירה...
יש תשלומים שתיכף יורדים לי מחשבון הבנק, ואין להם מאיפה לרדת כרגע.
אין לי פה תשובות, יש לי הרבה לחצים.
הרבה אנשים מאושפזים פה על דיכאון, זה לא מקום לאנשים עם דיכאו. זה מכניס אותי ליותר דיכאון. ואת כולם כאן. משעמם נורא. וזה בעייתי ממש שאין עיסוק. אני מנסה להעסיק את עצמי. רוצה שיחשבו שאני בסדר.
\מרגישה שנתתי הזדמנות, וגם העליתי את הצורך שלי בקבלת טיפול. כדורים זה לא טיפול בעיניי. ושיחה של 5 דקות עם פסיכיאטר פעמיים בשבוע ממש לא יקנה לי טיפול. יש לי הרבה מה הלגיד ואין מי שישמע.
\
לצערי, האתר לא עובד טוב מהאייפון ואני לא יכולה להיכנס ולכתוב. עכשיו הגעתי פה לריפ0וי בעיסוק ויש כאן מחשב. אני אבל כותבת בחרדה שיש מי שרואה. מעדיפה לשמור על סודיות.
תהיו חזקים,
הלוואי והיה פתרון יותר יעיל לאנשים כמוני, שבאמת יכול לטפל. כדורים אולי יכולים להיות מקפצה, אבל צריך גם בריכה לקפוץ אליה.
מאכזב אותי מאוד. מייאש גם יותר.
הייתי כותבת עוד הרבה, ואני יכולה לחפור הרבה כמו שחלקכם יודעים
כרגע לא יכולה כי מסתכלים עליי.שבת שלום
אוהבת את כולכם.
וגם אותכם סהרונים!!!