עליסה שבורה
New member
בטוח טריגר
אני אנסה להיות עדינה
כבר לא רואה שום דרך אחרת. הכל קשה מדי, לא אפשרי.
משהו בי רצה עוד להישאר, לנסות אולי בכל זאת.
אבל אני לא יכולה יותר.
זה כבד מדי וקשה מדי
מרגישה כמו מחט שאבדה בערמה של שחט, והכל גדול וכבד עליי.
ניסיתי מה שידעתי. לא הצליח לי.
אני חושבת שלמרות מה שנראה לאנשים מהצד, אני עדיין הגיונית. לא מאמינה בלהסתפק.
בגלל הסתפקויות הגעתי לאיפה שאני נמצאת.
הלכתי לאיבוד, אתם מבינים? אני כבר לא שולטת, לא יודעת, לא מבינה, לא חושבת.
רק מרגישה. ומרגישה רע. רע מדי.
לפי חודשיים חשבתי שאין יותר נמוך.
מישהו שדיבר איתי אמר לי להיזהר שיש יותר נמוך.
אבל גם הוא הציע שאני אקח את עצמי בידיים.
אני לא יכולה לעשות כלום יותר.
חלשה מדי
מותשת
האאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
צועקת, בלי קול.
אין מי ששומע.
או שיש?
אבל מה זה עוזר?
כלום לא עוזר. גם הצעקות לא עוזרות.
הבכי לא עוזר. להמשיך פה לא עוזר.
אני לא מאמינה בגורל, אבל אשתמש רגע במילה, כי אני לא מכירה מילה יותר מתאימה.
הגורל שלי לסבול, להיות פה, כמו סמרטוט של אלוהים. שהוא סוחט עוד ועוד ועוד ועוד..
לא יכולה יותר לבד, לא יכולה יותר למשוך את ההרגשה הזאת.
רוצה לנוח קצת
רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להרגיש, להפסיק לפחד, להפסיק לדאוג.
אין לי למי לפנות יותר. אני מחט, והכל סביבי שחט. אי אפשר להבין אותי. ספק אם אני מבינה אותי.
לא רואה דרך אחרת. לא רואה עוד דרך.
מפחדת גם מהדרך שלי, מעצמי, בעצמי.
לא יודעת מה לעשות יותר, אין מוצא מכאן. כל דקה פה, אני רק סובלת יותר ויותר.
דיי. איך אפשר שזה יפסיק?
אני אנסה להיות עדינה
כבר לא רואה שום דרך אחרת. הכל קשה מדי, לא אפשרי.
משהו בי רצה עוד להישאר, לנסות אולי בכל זאת.
אבל אני לא יכולה יותר.
זה כבד מדי וקשה מדי
מרגישה כמו מחט שאבדה בערמה של שחט, והכל גדול וכבד עליי.
ניסיתי מה שידעתי. לא הצליח לי.
אני חושבת שלמרות מה שנראה לאנשים מהצד, אני עדיין הגיונית. לא מאמינה בלהסתפק.
בגלל הסתפקויות הגעתי לאיפה שאני נמצאת.
הלכתי לאיבוד, אתם מבינים? אני כבר לא שולטת, לא יודעת, לא מבינה, לא חושבת.
רק מרגישה. ומרגישה רע. רע מדי.
לפי חודשיים חשבתי שאין יותר נמוך.
מישהו שדיבר איתי אמר לי להיזהר שיש יותר נמוך.
אבל גם הוא הציע שאני אקח את עצמי בידיים.
אני לא יכולה לעשות כלום יותר.
חלשה מדי
מותשת
האאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
צועקת, בלי קול.
אין מי ששומע.
או שיש?
אבל מה זה עוזר?
כלום לא עוזר. גם הצעקות לא עוזרות.
הבכי לא עוזר. להמשיך פה לא עוזר.
אני לא מאמינה בגורל, אבל אשתמש רגע במילה, כי אני לא מכירה מילה יותר מתאימה.
הגורל שלי לסבול, להיות פה, כמו סמרטוט של אלוהים. שהוא סוחט עוד ועוד ועוד ועוד..
לא יכולה יותר לבד, לא יכולה יותר למשוך את ההרגשה הזאת.
רוצה לנוח קצת
רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להרגיש, להפסיק לפחד, להפסיק לדאוג.
אין לי למי לפנות יותר. אני מחט, והכל סביבי שחט. אי אפשר להבין אותי. ספק אם אני מבינה אותי.
לא רואה דרך אחרת. לא רואה עוד דרך.
מפחדת גם מהדרך שלי, מעצמי, בעצמי.
לא יודעת מה לעשות יותר, אין מוצא מכאן. כל דקה פה, אני רק סובלת יותר ויותר.
דיי. איך אפשר שזה יפסיק?