שלום במבי יקרה
צר לי כל כך לשמוע על אביך, על תחושת האובדן שכל כך נוכחת ומורגשת בהעדרו.
נשמע שהוא היה גורם מייצב, משענת במלוא מובן המילה, במלוא משמעות האיזון והיציבות שהיא מקנה. ובהעדרו, נותרת מעין תחושה רעועה ומועדת לפורענות, תחושת של התדרדרות לצד המחסור הכואב בו, מחסור שהוא אולי כמו תהום שנותרת פעורה, כמו לבור ללא תחתית שנותר רק ליפול וליפול דרכה..
 
יקירה, אני מבינה כמה שהקשר עם אמא מורכב, פתולוגי בחוויה של שתיכן.. מבינה שהדינמיקות המשפחתיות בינכן קשות מאד לנשיאה, וכוללות לא מעט תחושות של כפייה, ניצול, ביקורתיות, התעמרות, תלות, השפלה, חוסר אונים.. תחושות של דחייה וסלידה מצד אחד, ומצד שני ככל שעוצמת הטרור קשה יותר, כך עוד יותר קשה להתנתק, עד שנוצרת מעין האחזות כמתוך חרדה, ולא מתוך קרבה..
נשמע שכוחות עצומים מופעלים עלייך שם, בבית הזה, ושמים אותך כמו בין הפטיש לסדן, כבולה לאמך במעין מחול אכזרי שבתוכו שתיכן פועלות כשבויות, כשחקניות שכפויות להוציא אל הפועל התפקיד שהוקצה להן מתוקף תפקידן כאם ובת..
 
במבי שלנו, אני מתארת לעצמי שזה יהיה מאד לא פשוט להתיר את הסבך, להכניס מרחק לקשר.. שזה יהיה תהליך ארוך מאד, הדרגתי מאד, ולא פשוט.. ואולי בינתיים, בעודך מסמנת לעצמך את הכיוון הכללי והמיוחל בראש ובלב, אפשר יהיה למצוא במעין נקודות משענת קטנות, עוגנים קטנים בחיים, שיעזרו לך לשמור על עצמך ועל תחושת השפיות.. עוגנים קטנים שאולי גם יפתחו חלונות קטנים בתהליך ביניכן, יזרימו חמצן נקי, יאפשרו מרחב נשימה.. אני מזמינה אותך להמשיך לחשוב ביחד ולשתף בעוגנים הקטנים האלו שאפשריים עבורך, במרווחי החמצן האלו שתוכלי אולי למצוא..