היתרונות בלהיות חולה

היתרונות בלהיות חולה

מצאתי יתרון בלהיות חולה. נרדמתי (עם הנעליים, מכוסה בצעיף ובמעיל), בשעה 20:30-21:00. בסלון, עקומה.
קמתי לפני שעה. זה בערך 7 שעות שישנתי רצוף. זה יותר מכל שעות השינה שהיו לי שבוע שעבר ביחד...
רק האוזניים, והגרון, או שזה רק האוזניים שעובר לגרון? כואבות..

ועכשיו שוקלת מה לעשות. יש לי סידורים מחר בבוקר. הבטחתי שלא אלך לפני שאסיים הכל. חייבת לסיים הכל.
אחרי הסידורים צצריכה לעבוד כמה שעות. "לעבוד", לעשות כלום. קצת תוהה למה להמשיך ללכת לשם. במילא זה כבר לא ישנה לי הכסף הזה. אולי עדיף לפנות את הזמן לדברים חשובים יותר. אולי ככה אני באמת אספיק לעשות את כל הסידורים לפני.
כנראה שמחר אני אחליט. וכנראה שאמשיך ללכת לשם. לא רוצה שידעו ויבינו משהו.
היום לא בכיתי, זה מעט מבלבל. כל התנודות האלה, הלא ברורות. זה לא שהיה לי טוב. זה יותר שלא הוזכר לי, לא הרגשתי, משהו רע.
לא הרגשתי כמעט כלום למען האמת.
הכל לידי.
מעניין אם עכשיו אחרי שישנתי יקרה לי משהו בראש, אולי הוא יסתדר ואני אחזור לעצמי. אל תפתחו ציפיות, זה לא קשור לתוכניות או משהו כזה. פשוט לחשיבה. כל השבוע החשיבה שלי היה מקוטעת, קצרים-קצרים במוח. בזכרון. אולי גם בראייה.

דיברתי עם ההסתדרות, מקום העבודה הקודם מביא לי את הכסף שהיה צריך. אם יהיה אפשרי שהכסף יגיע אליי ולא יעבור בבנק קודם (כי אז הוא ילך לבנק), בא לי לטוס ליומיים. לבזבז את כולו. להנות ממה שנשאר.
אני מניחה שמחר אני אדע. מתרגשת, אבל די מאמינה שזה לא יקרה, כי בטח שזה יצטרך לעבור בבנק, והבנק הפך עבורי לשואב אבק. מה שנכנס אליו, לא יוצא, והוא רוצה עוד.
עכשיו חשבתי, אולי אני אנסה בכל זאת ללכת לבנק? אי אוציא אישור מהוטרינר שהכלב צריך לעבור טיפול, אולי הם יאשרו לי לקחת חלק מהכסף שיכנס (זה ממש מעט, אבל זה כסף).

עוד אפשרות לא ללכת לעבודה ולהוציא מחלה, יש מצב שיש לי גם חום, הרופא יתן לי.
אבל אני מתביישת ללכת לרופא שוב. לא מסוגלת כבר. הם במילא לא עוזרים.
כל פעם שמתעוררות לי ספקות, אני מבינה מה יקרה עוד כמה ימים. ולמה החלטתי דווקא עכשיו, עוד מעט. כמה יסבך אותי אם אתחרט או אדחה או לא אצליח.
זה דפוק שזה מהנ שמעסיק אותי. יש מצב שעכשיו מישהו ישאל אותי למה אני עצובה, אני אענה שאני לא עצובה, או שאני לא יודעת.
דחקתי הכל ואת עצמי. הדחקתי הכל.
נשאר כלום, שום רגש, שום מחשבה. אוזניים מצפצפות וגרון כבד.
לא יודעת לאן ללכת, מה לעשות, מה לחשוב או איפה להיות.
נשארת בריק...
 
והודעה אחרת (טריגר אונס)

http://www.ha-makom.co.il/post/teenage-rape

מממ... לא יודעת מאיפה להתחיל. קודם כל בהערצה רבה לילדה האמיצה, שמדברת, מספרת.
לי לקח כמה שנים.
באותו יום שזה קרה, התקשרתי לחבר שיקח אותי, השארתי את התיק שלי עם הארנק והכל לידם. התקשרתי אליו באמצע הלילה, ביקשתי שיבוא לקחת אותי הבייתה, כשהוא שאל מה קרה, אמרתי שפגעו בי.
כשהוא בא, הוא ניסה לדובב אותי. זו משימה קשה. הוא לא ממש הצליח. אבל הבין מה קרה.
מאז לא דיברתי. גם כשהייתי בזוגיות, ו..זה צף לפעמים, זה מאיים לפעמים. גם היום, 12 שנים אחרי, זה עולה. פתאום המגע של האדם שמולי, הוא לא המגע שלו. זה מגע אחר, פוגע. חודר.
פתאום החוסר אונים עולה, הפחד, החולשה.
מלוכלכת. מטונפת. אנוסה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה, גם לא האחרונה.
את הפעם הראשונה אני זוכרת חלקית. הייתי קטנה. זוכרת שנכנסתי לבית לו, הוא ביקש עזרה. זוכרת שהוא נעל את הדלת. זוכרת שהוא משך לספה. זוכרת שאני רצה הבייתה, מתקלחת שעה. לא זוכרת איך הוא נראה. לא זוכרת איפה הוא גר. לא זוכרת את כל מה שקרה באמצע.
את הפעם השנייה אני זוכרת היטב. כמעט כל משפט, בדרך. ואני התמימה.
"נשב בים, יש לי אחלה שתייה, נעצור אצלי, תראי את הבר שיש לי בדירה".
"בפאב אנשים ירעישו, יפריעו, מלא כסף. בים יהיה לנו חופש".
באמת שלא חשבתי שיקרה משהו רע, אחד מהם היה חבר. לא בן-זוג. יזיז שכזה.

...נעצרת, רוצה לכתוב הכל, מפחדת.

בגיל 23, נחשפתי לראשונה. ישבתי אצל חברה וסיפרתי לה, הכל. מילה במילה, מעשה אחרי מעשה. עד הכאב הגדול שהצליח לגרום לי לדחוף אותם ממני. לצאת מהקשר בידיים, לקחת את הבגדים שראיתי ואת הטלפון ולרוץ. רצתי רחוק, רצתי מהר. הבחור שכן הכרתי התקשר יום אחרי, "שלא תביני לא נכון מה שהיה, שתינו...".
לא שתינו הרבה בכלל, כולנו היינו מודעים למה שקורה.

כשסיפרתי לה, היא בכתה. ואני אמרתי לה, "אבל למה את בוכה? אני צריכה לבכות". היא ישר שאלה אם לאחד מהם קוראים לירן.
הלב לי פעם במהירות שיא, איך היא ידעה?
"זוכרת את !@#, הוא עשהלה אותו דבר, כולל הפיתוי הזה לקחת אתכן לים".

בן ז$%$%!
יום אחרי זה הלכתי למשטרה. אמרתי שאני לא יכולה לדעת שיש עוד בנות שסובלות כמוני. ואם עוד אחת, בטוח עוד יותר. הוא בחור חתיך, מושך, קל לו למצוא טרף.
במשטרה הבנתי שאני אסבול יותר מהגשת תלונה. וגם אם הוא יורשע, בטח מהר מאוד ימצא את עצמו מחוץ לכלא מחפש נקמה.

שנתיים אח"כ, ישבנו הרבה חבר'ה בפאב. והוא הגיע עם חברים שלו, פתאום הוא אומר שלום לאחד החברים שלי.
לא התאפקתי. בשולחן ישבו 12 חברים. כולם השתתקו והקשיבו למה שקרה לי.

קצת אח"כ הבנתי שהוא במיון, קיבל מכות רצח, לא ידוע ממי.

לפני שלוש שנים בערך, אולי מעט יותר, ראיתי אותו בפאב, עם בחורה. כל הרעש והמוזיקה נבלעו בתוך החרדה שלי.
אמרתי שאני כבר אמיצה, חייבת לעשות משהו. הלכתי אליה ולחשתי לה באוזן- "הבחור שאיתך אנס אותי, ביחד עם חבר שלו. והם עשו אותו דבר לחברה אחרת שלי.".
אמרתי את זה, הוא אנס אותי!!
תוך כמה דקות הוא התייצב לידי, החל לקרוא לי חוצפנית, שקרנית וכינה בכל מיני שמות. לא שתקתי יותר. אמרתי מה שאני חושבת עליו. אמרתי לו שהוא הרס לי את החיים.
"אבל הנה את פה, יפה, נראית טוב, מה את רוצה? שחררי, נגמר".
"אצלך זה נגמר, אתה רצחת אותי והשארת לחיות עם זה".
"נכון, הצלחתי להשתקם, להיות במערכות יחסים, למצוא עבודה טובה (אז היה טוב יותר), זה לא משנה את הצלקת הכואבת שהשארת בי".
מפה לשם, גירשו אותו מהפאב, אמרו לו לא לחזור לעולם.
בחוץ, הוא שוב קיבל מכות. הפעם הצליח לברוח באמצע.

מאז זה קרה לי שוב.
נשבעת שאני לא כזאת תמימה, אולי קצת קופאת בלחץ, אבל תמיד הייתי ברורה. תמיד הבהרתי שאני לא רוצה, תמיד ניסיתי להתנגד, לפחות בהתחלה.
והם, ממשיכים בחייהם.

באותו לילה שפגשתי אותו בפאב, כתבתי שיר:

אתה שרצחת אותי והשארת לחיות
אתה שרצחת אותי והשארת לכעוס
שוב ושוב אליי מגיע, בגופי הקפוא נוגע
אוחז בחוזקה, נכנס ויוצא ונכנס ומתי תצא
והוא מעודד מזיע מהנאה, שיהיה תורו מקווה

אני רק רוצה שיגמר, מלמלת, והוא מצטרף
זה כבר ממש כואב, מתחיל להיות אלים..
סוף סוף, כמעט ביחד שניכם גומרים

אני רוצה ומתחילה להתלבש, אתה אותי הופך
והוא נכנס בחוזקה, הכאב את כל דמעותיי שופך
שוב אני מתחילה לזוז, מתחילה לברוח
הלכתי, רק שעוד לא מצאתי לאן
 


השתיקה שלי כאן אוגרת בתוכה המון כאב על הזוועה שחווית,אבל פתאום חשבתי,אולי תצרי קשר עם אותה בחורה מהעמותה לנפגעות תקיפה מינית ואולי יחד איתה תסייעו לבנות אחרות?

מעבר לזה רק חיבוק וכאב יחד אתך
 

מישהי1632

New member
עליזה יקרה, שולחת לך חיבוק

סיפור מזעזע.
לפחות הבחור חטף מכות. חבל שלא פירקו אותו לתמיד. וחלאה כמוהו לא שווה שתוותרי על החיים שלך.
עצה קטנה לגבי התשלום מהעבודה הקודמת:
אולי אפשר בצ'ק. תמשכי את הכסף במזומן מהבנק של בעל הצ'ק.
 

בילי79

New member
יש יתרונות בלהיות חולה

במקום הרגשת "ריק", את מרגישה כאב אזניים וגרון


נראה שאת ביקורתית מאד כלפי עצמך
אולי כשאת חושבת על המוות את יכולה לקבל את חוסר מושלמותך?
את כותבת שנשאר ריק ואני קוראת בלבול רב וגם קצת רגשות מעורבים
תקווה שאת מקפידה להשאיר במרחק ממך עם כל מיני הסברים

לבזבז כסף יכול להיות נחמד. אם זה מה שיגרום לך להרגשה טובה, אולי שווה לנסות להשיג כסף ממקורות שונים, ולהשיג לעצמך טיול? אפילו טיולון קטן..

תרגישי טוב!


מצרפת שיר: חלומות של אחרים\ רייכל
 
תודה בילי

נכון..

ולגבי הכסף, זה הרבה יותר מורכב. אין לי באמת כסף. או כסף לתשלומים. חודש שעבר לקחתי מכל מי שיכולתי כבר. תודה...
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
לבחור בעצמך

עליסה אהובה,
אני קוראת אותך בצער ממשיכה בתכנוניך, נאחזת בתוכניות כמעין קרקע יציבה ובטוחה, מבטיחה – היחידה שאת מוצאת כרגע, אל מול הקיטועים והטלטלות שבלב..
אני קוראת אותך מנסה להתייחס להכל במעין רציונליות מבוקרת, למסגר את הרגשות בצד כך שלא יפריעו, לא יתערבו, יתנו לך שקט לעצמך.. כמו לסגור חלון אטום כדי לא להרגיש את הסערה, לנטרל את ברקיה ורעמיה, כדי שלא יפריעו לך, לא יסיטו אותך מכיוונך..
אני קוראת גם את כל הקולות שבך, הקול הרגוע והשקול, והקול החושש והמבולבל, הקול שבחר כבר במוות, הקול שעדיין מתלבט לגבי החיים, הקול שכאילו שלו עכשיו, הקול שדוחף לפעולה, הקול שעוצר, הקול המקוטע, הקול שדוהר, הקול שמזכיר, הקול שאוהב, שכואב.. הקול שתשוש ועייף כבר מלהאמין, מלקוות, הקול שמעדיף לוותר, והקול שעדיין מחזיק, גם אם על חוט השערה..
ובכנות, אני חוששת לך יקירה, חוששת מהניתוק הזה שמתעתע, מצד אחד נותן קצת שקט מהכאב, מצד שני לוקח אותך מעצמך.. חוששת מהפיתוי שבתוכנית הזו שהתחייבת אליה ולקחת על עצמך, מההשלכות ההרסניות שלה שוודאי נראות לך מנחמות כרגע, אבל למעשה הן הדבר הכי אכזרי שיכול לקרות. אני מקווה מעומק ליבי שתוכלי למצוא בך את הכוחות להתחבר בחזרה אל האוצר היקר שבך, הכוחות לצאת מהריק אל עבר החיים, אל עבר עצמך. אני וכולנו כאן כדי להזכיר לך, שגם כשאת מעדיפה לוותר, להכנע, אנחנו לא מוותרים עלייך, לא מוותרים לך, מוכנים להחזיק בשבילך את התקווה כרגע, לשאת ביחד איתך את הכאב שמפלח לפרקים ונאטם לפרקים, ולו שתמשיכי להיות.
 
סהרה

תודה על התמיכה.
את קוראת אותי די נכון, הקולות...
הקולות והאטימות שלי לרגש. אני בנאדם מאוד רגיש, אבל תמיד ברחתי מלהרגיש. תמיד אטמתי. אולי ככה חינכו אותי, שצריך לחיות ולא משנה מה. ואולי ככה גדלתי, עם הרגש בצד כי המציאות דרשה ממני דברים אחרים. ואולי כל זה מה שהוביל אותי להחלטה שלי היום. ההבנה שהרגש לא יכול להיות בצד, הרגש הוא חלק. וכל ההדחקה שלו, כל השנים, רק גרמה לו להתפרץ בגדול. להתפרץ מבולבל, להתפרץ אבוד. ואני לא יודעת ולא יכולה לתת לו מענה. אז הוא מענה אותי. עד שאני כבר לא יכולה. לא מסוגלת.
במציאות, אף אחד לא יכול לתת לי את התמיכה, אף אחד לא יכול להחזיק בשבילי כלום. לא את המצב שלי ולא אותי. אני לא רואה טעם להגיע למיון שיחזיקו אותי ויסממו אותי עד שלא אוכל לבחור בעצמי שוב. וחשבתי על זה. זה מה שקרה כשהייתי קטנה והייתי במצב הזה. לקחו אותי למיון, כמה פעמים. באשפוזים פיתחתי הפרעות אכילה, התחלתי לעשן, הסתובבתי בחברה לא טובה. השחרור משם היה הדבר שהרים אותי בזמנו. זה בליווי מי שהייתה הפסיכיאטרית שלי. שבהחלט לימדה אותי דברים ועזרה לי ללמוד על עצמי דברים. וזה החזיק אותי, רוב השנים עד לפני כמה זמן. אולי זה כבר אחרת, אולי כי התבגרתי אז הכלים של הילדות כבר לא מתאימים.
היום אין לי כוח לפתח ארגז כלים חדש, לא להשתמש בהם, לא לראות אותם. לא מסוגלת להתמודד מול המציאות. ואין לי לאן לפנות, כולם אומרים לי את אותו דבר, רק אני לבד יכולה להוביל. אף אחד לא מבין את העיוורון שהרגשות גורמים לי. את חוסר הכוחות. גם ללכת לפגישה עם פסיכיאטר זה המון כוחות לדבר איתו, להתחיל מהתחלה. לא יכולה. לא עכשיו, לא לפני שבוע. הכל מבולבל ומלא, ואני לא יכולה לעשות סדר בכל זה.
אז הרציונל גובר. אני במקום רע, שיותר נמוך ממנו מסבך עוד יותר, ולבד אין לי כוח לעלות. אני לא מסוגלת לעלות, לא מסוגלת לעשות.
אז הרציונל כבר לא רוצה.
המלחמה שלי כרגע היא מול היצר ההישרדותי האנושי. הפחד שהתוכנית לא תצליח, כי עדיין אנחנו חיות, וחיות עושות הכל כדי לחיות. הצד האנושי מנסה להילחם ביצר הזה. בגלל זה הבנתי שאני צריכה תוכנית, שאני צריכה לעשות גם את זה כמו שעשיתי את רוב הדברים בחיי. שקול, אחרי חשיבה, תוכנית פעולה. תוכניות נועדו לביצוע. אני מאמינה שזה יתגבר על היצר החייתי. לפחות אצלי.

אני ממש מודה לכולם כאן, לחברים בפורום ולסהר, על כל העזרה והתמיכה, והרצון לתת ולעזור. אני פשוט לא מסוגלת לקבל יותר עזרה, לא מסוגלת לבחור בזה. עייפה מהניסיונות האלה. ואולי גם כבר לא מאמינה.
לא מאמינה באנושות. לא מאמינה באנשים. מאמינה באנשים, שהם ידאגו לעצמם. ומקווה שכל אחד שקורא את זה ידאג לעצמו. ידאג לפני שיהיה קשה מדי לבד.
פעם היה לי חלום, לשנות את העולם, לפחות את שלי. רציתי להקים משפחה טובה, טובה יותר מזאת שאני גדלתי בה. רציתי בית חם, בית פתוח. רציתי לתת מהאהבה העצומה שיש בי לתת.
המציאות תכננה משהו אחר בשבילי, התמימות שבי גרמה לי לתת יותר ממה שאי פעם אוכל לקבל, לתת יותר ממה שיש לי. המציאות השאירה אותי בלי כוחות.
זה עצוב, גם לי זה עצוב. אני חושבת שהעולם פספס אותי, שיכולתי לתת לו משהו.
אולי בגלגול אחר, אולי בזמן אחר. לא היום. לא אני כבר.
איכשהו, בזמן האחרון, הרגיש לי שהאנשים היחידים שיכולים ולו מעט להבין אותי-נמצאים פה. ועדיין, בעולם הוירטואלי, זה בעייתי, זה אחר.
זה גם מפחיד, לפחות אותי. אולי מהזכרונות שלי...
אולי גם מהמקום והחשש שתפנו לגורמים חיצוניים-ואלה יגיעו לכתובת הלא נכונה. הבושה, החולשה, אסור שהמשפחה שלי תדע באמת. זה לא עובר טוב אצלנו...
ומצד אחר, אם אמא שלי תדע באמת, בטוח שאני אתגבר על היצר החייתי לחיות ואצליח למות. רק לא להתמודד מולה. הפוך על הפוך שכזה.

זה עוד לא מכתב התאבדות, קראתי מה שכתבתי כרגע (בדרכ אני לא קוראת). אבל חשוב שתדעו שזה לא מכתב התאבדות עדיין.
המכתב נכתב כבר. היום מתקרב, אבל זה עוד לא היום.
אני רוצה לנסות להפסיק לכתוב כאן. בגלל הרבה חששות, גם להתבלבל פתאום, שהמחשבה תוסט, וגם הניסיון שלי הראה שאתם יכולים לנסות לסכל את זה. גם על זה חשבתי, לא רוצה שיעשו ככה. המשטרה במילא לא עושה כלום. אני יודעת לדבר כשצריך ולגרש אותם...

לא רוצה להסב לאף אחד צער. לפעמים זה נוצר בלי ברירה, ברור לי שהאהובים שלי יצטערו. אבל זה עובר ונשכח עם הזמן. החיים תמיד ממשיכים לאלו שחיים.
ואני? אני כבר מתה. עוד לא פיזית. בקרוב כן. הנפש ממזמן כבר מתה. והנשמה? לצערי לנשמה אין מקום-היא בכל מקום. מקווה שהיא לא תתייסר יותר מדי.

תודה לכולם...
 

מישהי1631

New member
עליסה יקרה,

נראה שהמשפחה הקרובה שלך קרה ומנוכרת, לא מכילה אותך, אם הבנתי נכון. מכירה את המצב היטב מחיי, ויודעת עד כמה זה מייאש.
קשה לצאת לחיים בלי "רוח גבית" מהמשפחה הקרובה, אבל לדעתי אפשרי. את נראית לי אישה רגישה, שיודעת ליצור קשר עם אנשים ולבנות חברויות קרובות. לכי הלאה, שימי את היחסים עם אימך מאחור, עד כמה שאפשר. את יכולה ליצור חברויות שיהוו משפחה, למצוא בן זוג, ללדת ילדים. להקים בית יותר מוצלח מזה שהיה לך.
 
למעלה