זה הכל תסמינים
בית, כסף, חברה, אהבה, אכזבה... הכל זה תסמינים. כמו שידעתי בעבר להרים את חיי, גם הצלחתי בהווה להוריד אותם. הכל זה תסמינים, דברים שנוצרו כש..
אני בדרכ לא מפרטת כאן, מה הוביל אותי למצב הזה. אני הובלתי אותי.
בגללי הכל התפרק, בגלל שבחרתי אולי לפרק. והכל מסביב זה תירוץ שמשלים עם הרגש, שמצדיק אותו. וזה ביצה ותרנגולת-מה בא קודם. ואם ה בכלל משנה?
העולם יפה, החיים יכולים להיות יפים. אני לא מסוגלת יותר להתמודד איתם.
לא רוצה. לא אתמודד.
אין סיבה להתאבדות, אי אפשר להגיד שבגלל מצב כלכלי, משפחתי, סוציואקונומי או וואטאבר...
הרצון הוא הסיבה. הרצון לא להיות פה יותר, הרצון לא להתמודד יותר. לא לנסות יותר. לא להלחם יותר. הרצון שהכל יפסיק. הטוב, הרע והמכוער.
אני קצת עצובה, יודעת שיש מלא דברים שלא הספקתי לעשות. אבל שום דבר לא בער לי בידיים-לא בער לי לעשות.
קצת עצובה, יודעת שהרבה אנשים יפגעו ממני.
אני קצת עצובה מזה. שזה הרבה פחות מכמה שאני עצובה לחיות. עצובה כשאני חיה.
מהלכת בין המוות לנשימות, כבר כמה ימים. מחכה, בכיליון עיניים. יש לי תוכנית, אני חושבת שהיא טובה מספיק. ואם היא לא תצליח, אני מקווה שאלך לאיבוד עד שאגמר. כך או כך, אני לא אחזור. מקווה שאחזור בשקית.. שום דרך אחרת לא תחזיר אותי. אני לא מוכנה לזה. לא יכולה עם זה.
לא מזמן, רק רציתי שהמחשבות יפסיקו. עכיו הן לא עולות. הבנמתי שזה לא משנה, לא למה, לא הסיבות. התוצאה היא שחשובה התוצאה שבה אני עדיין כאן, היא הרבה יותר חשוכה.
