עליסה שבורה
New member
שלט לבית (טריגר)
ניסיתי להכין שלט לדירה. לפני שאני עוזבת, הגיע הזמן.
הבנתי שאף אחד לא יודע שאני גרה כאן.
אז כשהזמינו לי משטרה, הם הגיעו לבית של אמא שלי, בעיר אחרת בכלל..
זו הכתובת שיש לי ברישיון, הגיוני שיגיעו לשם. אבל מצד שני אני לפעמים משלמת פה ארנונה (וחשמל ומים)... עכשיו חייבת להם די הרבה כסף.
צריכה לשלם עד סוף השנה.
מממ..
ישבתי בדירה וכיביתי הכל, סגרתי את הדלתות של החדרים, ואת הדלתות ללב.
הכנתי שלט, על לוח עץ. הלוח קטן, היה מקום רק לשם פרטי ושם משפחה.
כיביתי את הטלפון, כי חיפשו אותי. לא מסוגלת לדבר.
אמא שלי רצתה שאני אבוא אליה היום, כולם מגיעים, האחים, האחיינים.
אבל הם עסוקים, בעולמות אחרים. בעולם שלהם.
אז כיביתי את הכל.
הכנתי שלט לבית, כתבתי צבעוני וגדול
ר$%$ ר$%%
(לא באמת קוראים לי עליסה)
לא היו לי צבעים טובים, רק לורדים גדולים כאלה.
זה יצא עקום, לא בולט.
צבעתי בשחור.
השחור בולט מאוד, גדול, ורואים אותו.
השחור בלע לתוכו את כל הצבעים
השחור תפס את כל המקום,
אי אפשר לשנות.
בלוז ברקע, אחרי הרבה זמן, הצלחתי להקשיב למוזיקה.
דני ליטני, מלנכולי, ומרגש.
"הזאבים שלך
מגמגמים את שמך
ואולי תלכי לישון
עינייך גוססות
מחר תתעוררי
בוטחת בעצמך.
מחר את כבר תדעי מה לעשות.
אמרת שתחזרי
עברה כמעט שנה.
תשתי עוד כוס קפה
אז מה שלומך - אז מה?"
השם שלי בשחור, הזכיר לי נשכחות.
פעם כתבתי בדפיוצר שלי בבמה חדשה מודעה
מודעת אבל
עם השם המלא שלי.
(אז מישהי כתבה פה לסהר, אמרה שזה מפחיד אותה.).
רואה את זה מול עיניי.
ולמי יפזרו?
יש הרבה שאוהבים אותי, יכאב להם.
למי יותר יכאב?
הכנתי שלט, שידעו מי אני.
השם שלי כתוב, בגדול, ושחור.
שחור שבלע את כל הצבעים,
אפילו שהם כאן, השחור כל כך עמוק שלא רואים.
והם לא יכולים כבר לצאת
אני כמו הצבעים,
מתחת לשחור, יכולה לצבוע את הקשת
אבל השחור גדול, ועמוק.
והשם שלי מוחק את הכל.
מתי אני כבר אמחק?
הימים עוברים, והכל מתקרב. אבל הזמן, לא עובר.
לא ישנה, לא מתפקדת, או שכן, רק בכאילו.
מתפקדת איפה שלא מכירים. בורחת מכל השאר.
בורחת מהמחשבות, מהרגשות, מעצמי.
בורחת מהעולם.
הכנתי שלט לבית, שידעו מי גרה פה.
למרות שאני לא רוצה למות בבית.
יש מקום יותר יפה, ואם לא יהיה קר אני אלך לשם.
לא היום, עוד לא היום.
וקשה לי לחכות, הזמן לא עובר.
השחור העמוק בולע את הכל.
עוד לחץ, עוד מחשבה, עוד לחץ בחזה.
אופליה הייתה חכמה, לא יודעים אם היא מתה או התאבדה, עלתה לקטוף פרחים אם אני זוכרת נכון.
אופליה הקטנה, התאבלה על מות אביה.
כן, התחלף השיר. נשארה המנגינה, העצובה. השחורה, שגוברת על כל הצבעים.
ניסיתי להכין שלט לדירה. לפני שאני עוזבת, הגיע הזמן.
הבנתי שאף אחד לא יודע שאני גרה כאן.
אז כשהזמינו לי משטרה, הם הגיעו לבית של אמא שלי, בעיר אחרת בכלל..
זו הכתובת שיש לי ברישיון, הגיוני שיגיעו לשם. אבל מצד שני אני לפעמים משלמת פה ארנונה (וחשמל ומים)... עכשיו חייבת להם די הרבה כסף.
צריכה לשלם עד סוף השנה.
מממ..
ישבתי בדירה וכיביתי הכל, סגרתי את הדלתות של החדרים, ואת הדלתות ללב.
הכנתי שלט, על לוח עץ. הלוח קטן, היה מקום רק לשם פרטי ושם משפחה.
כיביתי את הטלפון, כי חיפשו אותי. לא מסוגלת לדבר.
אמא שלי רצתה שאני אבוא אליה היום, כולם מגיעים, האחים, האחיינים.
אבל הם עסוקים, בעולמות אחרים. בעולם שלהם.
אז כיביתי את הכל.
הכנתי שלט לבית, כתבתי צבעוני וגדול
ר$%$ ר$%%
(לא באמת קוראים לי עליסה)
לא היו לי צבעים טובים, רק לורדים גדולים כאלה.
זה יצא עקום, לא בולט.
צבעתי בשחור.
השחור בולט מאוד, גדול, ורואים אותו.
השחור בלע לתוכו את כל הצבעים
השחור תפס את כל המקום,
אי אפשר לשנות.
בלוז ברקע, אחרי הרבה זמן, הצלחתי להקשיב למוזיקה.
דני ליטני, מלנכולי, ומרגש.
"הזאבים שלך
מגמגמים את שמך
ואולי תלכי לישון
עינייך גוססות
מחר תתעוררי
בוטחת בעצמך.
מחר את כבר תדעי מה לעשות.
אמרת שתחזרי
עברה כמעט שנה.
תשתי עוד כוס קפה
אז מה שלומך - אז מה?"
השם שלי בשחור, הזכיר לי נשכחות.
פעם כתבתי בדפיוצר שלי בבמה חדשה מודעה
מודעת אבל
עם השם המלא שלי.
(אז מישהי כתבה פה לסהר, אמרה שזה מפחיד אותה.).
רואה את זה מול עיניי.
ולמי יפזרו?
יש הרבה שאוהבים אותי, יכאב להם.
למי יותר יכאב?
הכנתי שלט, שידעו מי אני.
השם שלי כתוב, בגדול, ושחור.
שחור שבלע את כל הצבעים,
אפילו שהם כאן, השחור כל כך עמוק שלא רואים.
והם לא יכולים כבר לצאת
אני כמו הצבעים,
מתחת לשחור, יכולה לצבוע את הקשת
אבל השחור גדול, ועמוק.
והשם שלי מוחק את הכל.
מתי אני כבר אמחק?
הימים עוברים, והכל מתקרב. אבל הזמן, לא עובר.
לא ישנה, לא מתפקדת, או שכן, רק בכאילו.
מתפקדת איפה שלא מכירים. בורחת מכל השאר.
בורחת מהמחשבות, מהרגשות, מעצמי.
בורחת מהעולם.
הכנתי שלט לבית, שידעו מי גרה פה.
למרות שאני לא רוצה למות בבית.
יש מקום יותר יפה, ואם לא יהיה קר אני אלך לשם.
לא היום, עוד לא היום.
וקשה לי לחכות, הזמן לא עובר.
השחור העמוק בולע את הכל.
עוד לחץ, עוד מחשבה, עוד לחץ בחזה.
אופליה הייתה חכמה, לא יודעים אם היא מתה או התאבדה, עלתה לקטוף פרחים אם אני זוכרת נכון.
אופליה הקטנה, התאבלה על מות אביה.
כן, התחלף השיר. נשארה המנגינה, העצובה. השחורה, שגוברת על כל הצבעים.
