עליסה שבורה
New member
הברזתי
אני מתחילה לחזור לעצמי. אחרי שבוע ומשהו מבולבלים נורא.
שונאת תרופות
שונאת רופאים
המחשבות עדיין לא מסודרות, עיין רצות ונקטעות...
הברזתי היום לפסיכיאטר. העו"סית התקשרה לשאול אם אני מגיעה. אמרתי לה שלא. גם כשקבעו לי את התור אמרתי לה שלא.
לא רוצה, לא מעוניינת.
לא רוצה להרגיש יותר טוב, לא רוצה לדבר או לחשוב על זה יותר.
כבר לא קשה לי, לא כואב יותר מדי. אפילו לא בכיתי כמה ימים.
כן, הדמעות התיבשו. גם הרגשות.
הכאבים קצת פחות-עדיין כואב לי בגוף.
הברזתי מההזדמנות שלי לצאת מזה.
הברזתי מהשביב תקווה הקטן שהיה בי להלחם על החיים.
הבנתי הרבה השבוע, יש הרבה אנשים שאני חשובה להם, למראית עין.
יש לי מה להפסיד, למראית עין.
אבל הכל זמני, גם אני, גם הכל.
העיסוק הזה, בלהלחם כדי לשרוד, אפילו לחיות, נמאס עליי.
כמה מייחלת למצוא כבר את כדור המוות המהיר.
כמו שהוא, בלי תירוצים יותר.
אמא שלי הוכיחה לי השבוע, שכן אכפת לה, בדרכה שלה, ככה היא יודעת להביע אהבה כנראה.
החברים, טוב, חברים זה תמיד בע"מ. עד שיש משהו אחר שמתאים לה, או עד שקשה להם.
הכלב שלי, מה אהבה שווה אם אני לא מצליחה לכלכל אותו כראוי.
ומה נשאר?
הנפש שלי שתקועה כאן. הנפש שכואבת למראות שהיא נחשפת, להתנהגויות, למצבים, לאנשים, לפגיעות.
הנשמה היא נצחית, זה לא ישנה שהיא שבורה.
עליסה הילדה החולמנית, שבורה...
והרגש? הלך לישון, נשארו המחשבות.
כמו ההודעה הזאת, המחשבות שבורות.
שבורות אצלי? הדבר שהכי הייתי חזקה בו זה חשיבה.
ואולי זה כבר לא חשוב...
הברזתי היום, משביב התקווה
נשארתי עם עצמי, מיותרת
ללא כיוון או מטרה
בעצם עם תוכנית
צריכה לחכות עוד, צריכה שהכל ירגע.
לא מצליחה להפסיק לכתוב, הכל כבר מוכן
הפחד להסתכל על אנשים מתחזק מרגע לרגע.
היכולת להתמודד מול מבטים נגמרה
אוף, הלוואי והיה לי את הכדור כבר עכשיו, או מקודם.
לפני שהכל יסתבך יותר.
צריכה לחכות עוד קצת, מפחדת שזה יעצר
אני מתחילה לחזור לעצמי. אחרי שבוע ומשהו מבולבלים נורא.
שונאת תרופות
שונאת רופאים
המחשבות עדיין לא מסודרות, עיין רצות ונקטעות...
הברזתי היום לפסיכיאטר. העו"סית התקשרה לשאול אם אני מגיעה. אמרתי לה שלא. גם כשקבעו לי את התור אמרתי לה שלא.
לא רוצה, לא מעוניינת.
לא רוצה להרגיש יותר טוב, לא רוצה לדבר או לחשוב על זה יותר.
כבר לא קשה לי, לא כואב יותר מדי. אפילו לא בכיתי כמה ימים.
כן, הדמעות התיבשו. גם הרגשות.
הכאבים קצת פחות-עדיין כואב לי בגוף.
הברזתי מההזדמנות שלי לצאת מזה.
הברזתי מהשביב תקווה הקטן שהיה בי להלחם על החיים.
הבנתי הרבה השבוע, יש הרבה אנשים שאני חשובה להם, למראית עין.
יש לי מה להפסיד, למראית עין.
אבל הכל זמני, גם אני, גם הכל.
העיסוק הזה, בלהלחם כדי לשרוד, אפילו לחיות, נמאס עליי.
כמה מייחלת למצוא כבר את כדור המוות המהיר.
כמו שהוא, בלי תירוצים יותר.
אמא שלי הוכיחה לי השבוע, שכן אכפת לה, בדרכה שלה, ככה היא יודעת להביע אהבה כנראה.
החברים, טוב, חברים זה תמיד בע"מ. עד שיש משהו אחר שמתאים לה, או עד שקשה להם.
הכלב שלי, מה אהבה שווה אם אני לא מצליחה לכלכל אותו כראוי.
ומה נשאר?
הנפש שלי שתקועה כאן. הנפש שכואבת למראות שהיא נחשפת, להתנהגויות, למצבים, לאנשים, לפגיעות.
הנשמה היא נצחית, זה לא ישנה שהיא שבורה.
עליסה הילדה החולמנית, שבורה...
והרגש? הלך לישון, נשארו המחשבות.
כמו ההודעה הזאת, המחשבות שבורות.
שבורות אצלי? הדבר שהכי הייתי חזקה בו זה חשיבה.
ואולי זה כבר לא חשוב...
הברזתי היום, משביב התקווה
נשארתי עם עצמי, מיותרת
ללא כיוון או מטרה
בעצם עם תוכנית
צריכה לחכות עוד, צריכה שהכל ירגע.
לא מצליחה להפסיק לכתוב, הכל כבר מוכן
הפחד להסתכל על אנשים מתחזק מרגע לרגע.
היכולת להתמודד מול מבטים נגמרה
אוף, הלוואי והיה לי את הכדור כבר עכשיו, או מקודם.
לפני שהכל יסתבך יותר.
צריכה לחכות עוד קצת, מפחדת שזה יעצר