הברזתי

הברזתי

אני מתחילה לחזור לעצמי. אחרי שבוע ומשהו מבולבלים נורא.
שונאת תרופות
שונאת רופאים
המחשבות עדיין לא מסודרות, עיין רצות ונקטעות...
הברזתי היום לפסיכיאטר. העו"סית התקשרה לשאול אם אני מגיעה. אמרתי לה שלא. גם כשקבעו לי את התור אמרתי לה שלא.
לא רוצה, לא מעוניינת.
לא רוצה להרגיש יותר טוב, לא רוצה לדבר או לחשוב על זה יותר.
כבר לא קשה לי, לא כואב יותר מדי. אפילו לא בכיתי כמה ימים.
כן, הדמעות התיבשו. גם הרגשות.
הכאבים קצת פחות-עדיין כואב לי בגוף.
הברזתי מההזדמנות שלי לצאת מזה.
הברזתי מהשביב תקווה הקטן שהיה בי להלחם על החיים.

הבנתי הרבה השבוע, יש הרבה אנשים שאני חשובה להם, למראית עין.
יש לי מה להפסיד, למראית עין.
אבל הכל זמני, גם אני, גם הכל.
העיסוק הזה, בלהלחם כדי לשרוד, אפילו לחיות, נמאס עליי.
כמה מייחלת למצוא כבר את כדור המוות המהיר.
כמו שהוא, בלי תירוצים יותר.
אמא שלי הוכיחה לי השבוע, שכן אכפת לה, בדרכה שלה, ככה היא יודעת להביע אהבה כנראה.
החברים, טוב, חברים זה תמיד בע"מ. עד שיש משהו אחר שמתאים לה, או עד שקשה להם.
הכלב שלי, מה אהבה שווה אם אני לא מצליחה לכלכל אותו כראוי.
ומה נשאר?
הנפש שלי שתקועה כאן. הנפש שכואבת למראות שהיא נחשפת, להתנהגויות, למצבים, לאנשים, לפגיעות.
הנשמה היא נצחית, זה לא ישנה שהיא שבורה.

עליסה הילדה החולמנית, שבורה...

והרגש? הלך לישון, נשארו המחשבות.

כמו ההודעה הזאת, המחשבות שבורות.
שבורות אצלי? הדבר שהכי הייתי חזקה בו זה חשיבה.

ואולי זה כבר לא חשוב...

הברזתי היום, משביב התקווה
נשארתי עם עצמי, מיותרת
ללא כיוון או מטרה
בעצם עם תוכנית

צריכה לחכות עוד, צריכה שהכל ירגע.
לא מצליחה להפסיק לכתוב, הכל כבר מוכן

הפחד להסתכל על אנשים מתחזק מרגע לרגע.
היכולת להתמודד מול מבטים נגמרה

אוף, הלוואי והיה לי את הכדור כבר עכשיו, או מקודם.
לפני שהכל יסתבך יותר.
צריכה לחכות עוד קצת, מפחדת שזה יעצר
 
אבל אמא שלך הוכיחה בדרכה שהיא אוהבת?/בתגובתך טריגר?

בדיוק הגבתי לך למטה שנראה שמי שב דכאון צריך לפנות אלייך ורציתי להוסיף משהו שאני מקווה שלא תעשי.
כוונתי היתה שוודאי את תדעי להבין את האדם ולהגדיר במלים את רצונותיו.

אני אישית מקווה שתצליחי להגיע לתובנה שלא לוותר על עצמך,על אחת כמה וכמה אם את אומרת שאחרים וויתרו

יש בך כל כך הרבה יכולות ורגש,אז אולי לא תוותרי ולו בשביל הסקרנות של מה שיהיה אם כן תצליחי להתגבר על המשוכות הגבוהות בחייך?

את תורמת הרבה לעולם,צריכים אותך,עצמך גם זקוקה לך,לא תסייעי לה? מייחלת שכן...

חיבוק חיזוק ענק
 
לא יודעת

זה כבר לא משנה גם. אני לא חיפשתי שהיא תוכיח, וההרגשה שלי לא תלויה בזה.
אולי מלכתחילה הגיעה בין היתר בגלל אמא שלי. לא באשמתה.
אולי בגלל מה שאמרת שיש בי, גם וויתרתי.
אין לי כוח יותר להלחם. אין לי כוח יותר לנסות. התעייפתי.

הדמעות חזרו,
אתמול כמעט כל הלילה הסתובבתי ברחוב, רק הירח ואני. והקור.
ובכיתי שעות. הלכתי, ושדרות ריקה מאדם בלילות, בוכה, בוכה...
וזה לא עוזר..
עברתי ליד עמוד חשמל, יש שם שלט "סכנת מוות".
בראשי ראיתי איך אני פשוט מטפסת עליו, וזה יגמר. אולי. שונאת את האולי. רוצה את הכדור הסופי. הוודאי. שיסיים הכל.
נתתי לעצמי תאריך יעד, לא רחוק כל כך, לא יכולה יותר עם החוסר ודאות, חוסר רצון, חוסר אונים, חוסר עצמי.
בינתיים מושכת את הימים, והלילות קשים. או הימים קשים. השינה מוזרה. אני מבולבלת.
אני פחדנית. כל פעם דוחה, מפחד שלא אצליח, מפחד שיקרה משהו נורא -ואשאר בחיים.
ויתרתי על החיים, ויתרתי עליי. אין לי כוח.
העולם קיבל ממני הרבה, אבל לא ידע להתמודד איתי. לאן שלא פניתי, הצלחתי, ולבד. מוזר? לא אצלי.
לי לא טוב, זה לא משנה כבר מה העולם חושב, מה העולם צריך.

העולם צריך מבול, שישטוף את הכל ואת כולם... לסדר זוגות זוגות, להתחיל מהתחלה.
העולם הזה מקולקל, איבד את הטוב, האמפתיה, האהבה.
אני לא יודעת להתפשר, אם משהו לא טוב לי, הוא לא טוב מבחינתי. פרפקציוניזם קוראים לזה אולי.
יודעת לעשות פשרות, יש דדברים אבל שאי אפשר לוותר עליהם.
והדברים האלה מנעו ממני לחיות. גרמו לי להלחם.
מלחמה זה לא חיים. רוצה להיות צינית לרגע, אז אגיד למלחמה הזאת-שלום.

תודה איילת
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
מלחמה ושלום

עליסה יקרה,

נראה שאת לומדת לחזור לשגרה מחדש, לומדת שגרה חדשה, מעין שביב של יציבות אחרי הסערה. אך גם אם הרוחות העזות חדלו מלנשוב חזק, נשמע שאת עדיין רוצה לוותר, עייפה כבר מלנבור בזה, מלדבר... התחושות כ"כ מציפות, הכל מרגיש קרוב, שאולי קורה הדבר ההפוך- את מרחיקה את עצמך מזה, מעדיפה להתנתק, מייבשת דמעות, מעמעמת את רגשות...

אמנם הברזת לתקווה, להזדמנות, אבל האם זה אומר שפספסת את המועד האחרון ועכשיו כבר אין מה לעשות?
כן, אולי יישארו צלקות, אבל האם באמת לא ניתן לאחות את השבר?
ואם הכל זמני, האם באמת כדאי לבחור בפתרון נצחי?
ואולי השאלות הללו, הספקות האלה, נשמעים אופטימיים מדי...?
כי בסופו של יום, את עדיין מרגישה לבד, עדיין מרגישה מיואשת, תחושת המסוגלות להתמודד מרגישה כאוזלת...

עליסה יקרה, קחי נשימה עמוקה, תתחילי מלעבור יום אחרי יום. לפעמים לא צריך להסתכל על קצה הגשר, אלא פשוט להתחיל ללכת- צעד אחר צעד. ואנחנו נשמח להמשיך להיות לצדך בהתמודדות הזו, כאן בפורומים או בצ'אטים, להמשך ללוות אותך בדרך שלך.

"כשיקרה הדבר
אל תפחד, אל תזיע,
תמשיך ותלך
ותראה שתגיע".

אל תישארי לבד עם התחושות הקשות והמועקה, עליסה יקרה.
*שולחים לך חיבוק גדול*
 
אני לא (טריגר)

אני לא ישנה, לא מתרגלת, לא מצליחה, לא רוצה.
לא מסוגלת. לא נושמת.
הלב שלי פועם מהר, כואב לי, בלב, בגב, בראש, בבטן.
מבחוץ ומבפנים.
אני עייפה, ולא מצליחה לישון, או שאני בוכה בלי הפסקה או שאני מפסיקה. לא יודעת כבר.
מהלילה אני לא מפסיקה לבכות. אפילו בעבודה.
וניסיתי אחכ לטייל טיפה, ניסיתי להרגע, הלכתי לאיזה ארוע שעושים כאן. היו מעט דוכנים וכאלה.
נלחצתי מהאנשים, נכנסתי לאיזו חנות, לא הצלחתי להסתכל על אנשים, הרגשתי לחוצה. והדמעות התחילו לזלוג.
פגשתי חברה, היה בינינו שקט מוזר, נפגשנו בטעות. היא ניסתה נראה לי לתקשר איתי. ואני בעולם אחר.
היא שאלה מה קורה איתי. לא עניתי לה. מהר מאוד רציתי הבייתה.
היא רוצה שנצא בערב לאיזה פאב פה. כן, זה נחמד לצאת, הייתי הולכת לשם מלא.
אין לי שקל, גם לא חצי. אין לי מצב רוח. אין לי כוח, הכל כואב לי.
אמרתי לה שתדבר איתי, אני יודעת שהיא לא תדבר.
היא אמרה שהיא ניסתה להתקשר כמה פעמים, ואני לא זמינה.
נכון, ניתקתי את הטלפון, הוא במצב טיסה כבר כמה זמן.. רק בעבודה הדלקתי. עליתי לאוטו והתחלתי לבכות.
או המשכתי?
עברו כבר 3 שעות. אני באותו מקום בספה, חזרתי, בכיתי במדרגות, בכיתי בדרך. בכיתי על הספה. אני לא מצליחה להפסיק. לא מצליחה להרגע.
לא יכולה להגיד על משהו ספציפי שמעציב אותי כרגע.
רק להגיד שהכל עמוס, ובאמת כואב.
הלוואי והגוף שלי פשוט קורס...
הלווואי והכאב בחזה אומר שזה יגמר תיכף.
ואני יודעת שלא, שזה פשוט דרך עקומה של העולם לגרום לי לסבול יותר בקצת זמן שנשאר.
צריכה להפסיק. צריכה שיגמר.

ואני לבד
לא יכולה לקרוא לאף אחד, לא יודעת למי. אף אחד לא יכול להבין. אני רק צריכה עוד כמה ימים. וכל שעה מרגישה כמו נצח. הדקות לא עוברות. אני רוצה לישון. לא עייפה מספיק, לא נרדמת. או נרדמת ותוך דקה מתעוררת.

אין לי כוח...

ניסיתי לעשות תוכניות. מחר ללכת להסתדרות, לראות מה קורה עם הכסף מהעבודה הקודמת.
ואז ללכת לעו"ס, לראות אם יכולים לעזור לי בכסף, מביטוח לאומי או ממי שצריך. כי לטלפון היא לא עונה.
ואין לי כוח גם לזה.
לא רוצה שוב לילה כזה, חסר תכלית, חסר מטרה. עמוס בכאב, בחולשה.

אני עייפה מדי, לא מסוגלת, לא רוצה.
רוצה להרוג את אותו שביב קטן שמתנכל לרצון שלי, ומשאיר אותי פה עוד קצת.
רוצה לחתוך אותו לחליקיקים, שלא ישאר ממנו כלום. ואני אוכל לסיים את הכל כבר. לא רוצה להלחם. לא רוצה לנסות. לא רוצה שגרה. לא רוצה לדבר על רגשות או מחשבות. לא רוצה כלום. רוצה לעצום את העיניים ושיפסיק לכאוב.
 
רוצה לתת לך חיבוק עוטף,מבינה את הייאוש מהכל


מייחלת בכל זאת שיהיה נס ותצאי מהתחושה המזופתת ומתחושת הבדידות ותהיי בפאזה טובה,בעודך בחיים!

(חנוכה מתקרב בצעדי ענק,אז אולי יהיה נס האור הגדול)

ברור לי שאת מצידך. ממתינה ל׳נס׳ אחר,מקווה שההארה לחיים טובים תגיע בקרוב..

כואב שלא ניתן להביא לך אבנים מהירח..ולשפר את ההרגשה,

אז כרגע חיבוק עוטף ומבין..באמת מבין,אבל מקווה לטוב.. בעולם הזה..
 
למעלה