חרדות, כאב פיזי ודכדוך עמוק
מיואש כבר. חסר כוחות. לא יודע מה או איך לעשות. אין משמעות לכלום כמעט. חרדות ודכדוך מלווין אותי מגיל 13. החרדה הררשונה הופיעה בגיל 11 כשאמרתי לאחותי "יש לי אובססיה לקלל את אמא ואבא ואני לא מצליח להפסיק" והיא ענתה לי לא לחשוב על זה. הגוף כואב כבר מגיל 18. כאב בגב,בצוואר בכתפיים. אבל לא מצליחים למצוא לזה שם, לא פיברומיאלגיה, כי אין לי את נקודות הלחץ טכל הקריטריונים, רק נפשי. לא אורטופדי, כי הדם והעצמות והחוליות והשרירים תקינים. הבדיקות טובות. אני עייף. ישן 11 שעות כל יום. נרדם רק ב4 קם בערך ב14-15 בצהריים. עברתי ניתוח קרנית לפני שנה, אני בעצם מושתל קרנית ולא מצליח לראות בעין שמאל בגלל תפרים מרובים. יש לי חרדות ומחשבות אובססיביות יומיומיות, הריכוז נפגע והזיכרון רע. הייתי באשפוז יום חודש אך עזבתי בגלל כאב וחרדה ועייפות וחא הצלחתי להמשיך לשאת את הכאב, הממב וחוסר המשמעות. אני בודד כל כך. התנתקתי כמעט לגמרי משני חברים מהמרכז, את הלימודים הפסקתי אחרי סמסטר בגלל חרדות, בכי וחוסר עירנות. לא רוצה או לא יכול או לא יודע. העבר רודף אותי, החיים יורים בי. אמא שלי חולה כבר הרבה שנים אבל אבא השפיל ועזב ובגד במקום לסייע. אמא הייתה זו שגידלה, היא היתה כוחנית ושתלטנית מאוד. היתה הדומיננטית ובלתי נסבלת. הרימה ידיים, קיללה, ירקו עלינו. הרי זה לא רק אני חולה ולא יציב. אחותי גבולית ומדוכאת, אחי פרנואיד וחרדתי מאוד, ואחי הנוסף סובל מ OCD ומחשבות פולשניות. ואנחנו לא מדברים זה עם זה עם זו. כל כך הרבה מכות ואלימות, משטרות, בית משפט. אני בודד, כואב, חסר משמעות, גיי לא בהכחשה, לא אהוב, חסר מנוחה אבל עם זאת איטי ולאה. לבקר את אמא במרכז מציף אותי בבכי וברגשות אבל אמא , ואני מתגעגע ואוהב. חרד למוות שלה, פוחד לפגוע בעצמי אז. אני עצוב עמוק בפנים. ניסיתי כבר 10 תרופות פסיכיאטריות או 9. האיקסל הכאיב לי בבטן, הסימבלתה לא עזרה, הציפרמיל הוחלף בציפרלקס בשל חוסר השפעה, וגם התגובה לציפרלקס פחותה והדכדוך עמיד. הקלונקס ממכר, פנרגן/פרומתאזין חלש לי במיוחד, אדרונקס עשה קצב לב מהיר והוחלף גם והוולבוטרין גם כן הופחת והוסר במהלך האשפוז יום. כרגע לפסיכיאטרים גחמה חדשה- שאני אולי קצת בי פולרי, לא קלאסי אז ממליצים ליתיום ולמיקטל. לא לוקח. בגלל כאבי גוף וכאבי ראש לוקח אלטרול(ט) רק 25 מג....זה אמור להפחית כאבי ראש ולהעלות סף כאב. בבקשה עזרו לי. אני בודד, גר בבאר שבע, עובד חחקית בערב כי עייף וישן המון, ועזבו שמשמרת קצרה קצת מפרקת אותי, וקר לי כל הזמן(לא אנמי. הבדיקות תקינות וגם התריס) ונשבר לי. צריך תמיכה, לא מקבל שיחות כרגע כי הפסיכיאטרית לא נותנת כי לדעתה זה משאב יקר ואני מתעורר רק מאוחר. הרופאים פשוט אומרים לי לקום בבוקר לתרגל קימה ושינה אבל זה מרגיש יותר עמוק ומסובך. אוף....אני חופר ומתוסבך. אני מרחיק ומריר ומתגעגע לאחותי ולאחי הקטנים, ניסיתי תרופות וניסיתי לדבר וניסיתי להתעלם מהכאב שרירים הזה מגיל 18 ומהראש ומהנפש, אבל כואב וקשה. הרבה ייאוש ומעט אופטימיות.
מיואש כבר. חסר כוחות. לא יודע מה או איך לעשות. אין משמעות לכלום כמעט. חרדות ודכדוך מלווין אותי מגיל 13. החרדה הררשונה הופיעה בגיל 11 כשאמרתי לאחותי "יש לי אובססיה לקלל את אמא ואבא ואני לא מצליח להפסיק" והיא ענתה לי לא לחשוב על זה. הגוף כואב כבר מגיל 18. כאב בגב,בצוואר בכתפיים. אבל לא מצליחים למצוא לזה שם, לא פיברומיאלגיה, כי אין לי את נקודות הלחץ טכל הקריטריונים, רק נפשי. לא אורטופדי, כי הדם והעצמות והחוליות והשרירים תקינים. הבדיקות טובות. אני עייף. ישן 11 שעות כל יום. נרדם רק ב4 קם בערך ב14-15 בצהריים. עברתי ניתוח קרנית לפני שנה, אני בעצם מושתל קרנית ולא מצליח לראות בעין שמאל בגלל תפרים מרובים. יש לי חרדות ומחשבות אובססיביות יומיומיות, הריכוז נפגע והזיכרון רע. הייתי באשפוז יום חודש אך עזבתי בגלל כאב וחרדה ועייפות וחא הצלחתי להמשיך לשאת את הכאב, הממב וחוסר המשמעות. אני בודד כל כך. התנתקתי כמעט לגמרי משני חברים מהמרכז, את הלימודים הפסקתי אחרי סמסטר בגלל חרדות, בכי וחוסר עירנות. לא רוצה או לא יכול או לא יודע. העבר רודף אותי, החיים יורים בי. אמא שלי חולה כבר הרבה שנים אבל אבא השפיל ועזב ובגד במקום לסייע. אמא הייתה זו שגידלה, היא היתה כוחנית ושתלטנית מאוד. היתה הדומיננטית ובלתי נסבלת. הרימה ידיים, קיללה, ירקו עלינו. הרי זה לא רק אני חולה ולא יציב. אחותי גבולית ומדוכאת, אחי פרנואיד וחרדתי מאוד, ואחי הנוסף סובל מ OCD ומחשבות פולשניות. ואנחנו לא מדברים זה עם זה עם זו. כל כך הרבה מכות ואלימות, משטרות, בית משפט. אני בודד, כואב, חסר משמעות, גיי לא בהכחשה, לא אהוב, חסר מנוחה אבל עם זאת איטי ולאה. לבקר את אמא במרכז מציף אותי בבכי וברגשות אבל אמא , ואני מתגעגע ואוהב. חרד למוות שלה, פוחד לפגוע בעצמי אז. אני עצוב עמוק בפנים. ניסיתי כבר 10 תרופות פסיכיאטריות או 9. האיקסל הכאיב לי בבטן, הסימבלתה לא עזרה, הציפרמיל הוחלף בציפרלקס בשל חוסר השפעה, וגם התגובה לציפרלקס פחותה והדכדוך עמיד. הקלונקס ממכר, פנרגן/פרומתאזין חלש לי במיוחד, אדרונקס עשה קצב לב מהיר והוחלף גם והוולבוטרין גם כן הופחת והוסר במהלך האשפוז יום. כרגע לפסיכיאטרים גחמה חדשה- שאני אולי קצת בי פולרי, לא קלאסי אז ממליצים ליתיום ולמיקטל. לא לוקח. בגלל כאבי גוף וכאבי ראש לוקח אלטרול(ט) רק 25 מג....זה אמור להפחית כאבי ראש ולהעלות סף כאב. בבקשה עזרו לי. אני בודד, גר בבאר שבע, עובד חחקית בערב כי עייף וישן המון, ועזבו שמשמרת קצרה קצת מפרקת אותי, וקר לי כל הזמן(לא אנמי. הבדיקות תקינות וגם התריס) ונשבר לי. צריך תמיכה, לא מקבל שיחות כרגע כי הפסיכיאטרית לא נותנת כי לדעתה זה משאב יקר ואני מתעורר רק מאוחר. הרופאים פשוט אומרים לי לקום בבוקר לתרגל קימה ושינה אבל זה מרגיש יותר עמוק ומסובך. אוף....אני חופר ומתוסבך. אני מרחיק ומריר ומתגעגע לאחותי ולאחי הקטנים, ניסיתי תרופות וניסיתי לדבר וניסיתי להתעלם מהכאב שרירים הזה מגיל 18 ומהראש ומהנפש, אבל כואב וקשה. הרבה ייאוש ומעט אופטימיות.
