לא איכפת לי
אז אחרי יום ראשון, קמתי ליום שני ואיכשהו הכל היה קל יותר וטוב יותר, עשיתי דברים, תכננתי דברים, דברים שלא תכננתי אפילו עשיתי, השלמתי משימות שמזמן עמדו לי הראש, הייתי אופטימית, החזקתי מעמד, קיוויתי, ניסיתי, הייתי, קיבלתי מחמאות, הרגשתי בסדר, תכננתי תוכניות, לרגעים הרגשתי שאולי הכל יהיה בסדר, לא הרגשתי לגמרי לבד, כלומר היה לבד אבל לא היה בנוכחות כואבת שכזאת.
בגדול, באמת היה בסדר, כאילו הרמתי את עצמי קצת לחיים.
ואז אתמול לקראת הצהריים התחילה להתגנב הבאסה הקלה, לאט לאט, קצת באסה, ניסיתי להזיז, ניסיתי לעסוק בדברים אחרים, ניסיתי להתעלם, מהבאסה עבר לבהלה נוראית, נוראית נוראית.
ככה הלכתי לישון בתחושה של בדידות, בהלה ושהכל רע.
ככה קמתי, בהלה, פחד, בדידות, ייאוש והכל כמו מגדל קלפים אחד אחרי השני מתרסק ונופל, מתרסק ונופל.
מבינה שהכל בראש בעצם, התקווה, החיים, הדמיון שאני לא לבד, הכל אני מדמיינת, שמשהו טוב מצפה לי.
ובעצם זו המציאות, זה שהכל רע.
או שאולי גם זה דמיון.
בסופו של דבר, למי איכפת.
יש יותר רע מטוב, כי ככה העולם בנוי, כנראה יש רק בדידות בשבילי.
נמאס לי להרים את עצמי לבד, נמאס שרק לי איכפת מעצמי, נמאס שהכל לבד, נמאס בכלל לחיות.
וזה מאדם שנורא רוצה לחיות, רק החיים מקשים עליו קצת יותר מדי.
בקיצור, אני מפגרת, זה הסיכום שלי, מפגרת שמאמינה, מפגרת שנשברת, מפגרת נקודה.
איך שלא נסתכל על זה, אני בעיקר עובדת על עצמי.
אז אחרי יום ראשון, קמתי ליום שני ואיכשהו הכל היה קל יותר וטוב יותר, עשיתי דברים, תכננתי דברים, דברים שלא תכננתי אפילו עשיתי, השלמתי משימות שמזמן עמדו לי הראש, הייתי אופטימית, החזקתי מעמד, קיוויתי, ניסיתי, הייתי, קיבלתי מחמאות, הרגשתי בסדר, תכננתי תוכניות, לרגעים הרגשתי שאולי הכל יהיה בסדר, לא הרגשתי לגמרי לבד, כלומר היה לבד אבל לא היה בנוכחות כואבת שכזאת.
בגדול, באמת היה בסדר, כאילו הרמתי את עצמי קצת לחיים.
ואז אתמול לקראת הצהריים התחילה להתגנב הבאסה הקלה, לאט לאט, קצת באסה, ניסיתי להזיז, ניסיתי לעסוק בדברים אחרים, ניסיתי להתעלם, מהבאסה עבר לבהלה נוראית, נוראית נוראית.
ככה הלכתי לישון בתחושה של בדידות, בהלה ושהכל רע.
ככה קמתי, בהלה, פחד, בדידות, ייאוש והכל כמו מגדל קלפים אחד אחרי השני מתרסק ונופל, מתרסק ונופל.
מבינה שהכל בראש בעצם, התקווה, החיים, הדמיון שאני לא לבד, הכל אני מדמיינת, שמשהו טוב מצפה לי.
ובעצם זו המציאות, זה שהכל רע.
או שאולי גם זה דמיון.
בסופו של דבר, למי איכפת.
יש יותר רע מטוב, כי ככה העולם בנוי, כנראה יש רק בדידות בשבילי.
נמאס לי להרים את עצמי לבד, נמאס שרק לי איכפת מעצמי, נמאס שהכל לבד, נמאס בכלל לחיות.
וזה מאדם שנורא רוצה לחיות, רק החיים מקשים עליו קצת יותר מדי.
בקיצור, אני מפגרת, זה הסיכום שלי, מפגרת שמאמינה, מפגרת שנשברת, מפגרת נקודה.
איך שלא נסתכל על זה, אני בעיקר עובדת על עצמי.