עליסה שבורה
New member
הוא מבין (טריגר)
התחלתי להיפרד כבר לפני שבועיים.
מכל מכריי, אוהביי, אהבותיי.
ניסיתי לסגור קצוות, לא להשאיר סימני שאלה.
הכלב שלי מבין. כל הזמן האחרון הוא צמוד אליי ורחוק.
אתמול לא הצלחתילהוציא אותו. חזרתי מהעבודה וידעתי שזה מתקרב.
לא היו בי כוחות, כבר לא איכפת לי שיעשה פה את הצרכים.
נרדמתי מוקדם, אני עייפה ולא מחזיקה מעמד.
קמנו בארבע, הוא הסתכל עליי במבט מבין, יודע.
מכולם, הוא היחיד שמודע לסבל שלי, הוא גם סובל איתי.
שיחררתי אותו לפנות בוקר, אני-שיחררתי. בחיים לא הסכמתי לצאת עם כלב ללא רצועה. פתחתי לו את הדלת ואמרתי לו "לך". הוא חשש, אבל בסוף הלך.
לפני שעה חששתי פתאום, אם יקרה לו משהו-הכל יתעכב.
יצאתי לחפש אותו, הוא חיכה קרוב לבית, שיחק עם הכלבה השכנה.
אני אוהבת כלבים, זה החיה היחידה שאני סומכת עליה באנושות..כולה.
אמרתי לו ללכת הבייתה.
כבר שעה שהוא מסתכל עליי, ואולי זה רק בראש שלי, אבל הוא מבין, הוא נפרד.
הוא כבר לא רוצה שאני אזרוק לו כדור, הוא רק רוצה להיות צמוד אליי. והוא בוכה.
אל תחשבו שהוא לא מרגיש טוב, הוא פשוט מרגיש אותי.
אתמול היה לי קל, יחסית לימים האחרונים. הלכתי לשכן ועישנו משהו, שלשם שינוי, באמת העלה לי את המצב רוח, פתאום היה לי סדר קצת בראש, אפילו צחקתי.
אני צ ח ק ת י !
פעם הייתי אלופת הקרקרות. הצחוק שלי מצחיק, חשבתי תמיד שזו ברכה, אנשים היו עושים הכל כדי להצחיק אותי, ואז כל הסביבה צחקה גם...
שנתיים כמעט שלא התקרקרתי באמת. צחקקתי אולי, אבל לא התקרקרתי.
אתמול כנראה הייתי רגועה, ידעתי שתיכף הכל יגמר.
אני מפחדת, מפחדת להיכשל ושאנשים יתערבו.
מפחדת שאמא שלי תדע ותסתכל עליי.
כשהייתי צעירה והייתי ככה, ונכשלתי, היא קראה לי שטן, הורסת משפחות, אנוכית.
אני אנוכית, נמאס לי להיות ההפך.
נמאס לי לחיות בשביל אחרים, בשביל מה יחשבו, בשביל מה מצפים, בשביל זה שאני חיה. לא מוכנה לקבל את זה איך שזה. נמאס לי להלחם את המלחמות הפנימיות שלי מול החוסר צדק והאמת במציאות.
עוד מעט, אני הולכת לעבודה. אולי בפעם האחרונה. אני מקווה.
עשיתי להם שם הפתעה, סידרתי וניקיתי, מה שאף אחד לא עושה.
אני רוצה להיות אף אחד. אף אחת.
לפני יומיים דיברתי עם חברה, הסברתי לה שעכשיו מאוחר מדי לעזור לי, שביקשתי כשעוד היה אפשר. ביקשתי ממנה במיוחד כמה פעמים. היא הבינה אותי אז "אני שומעת שאת במצוקה ואני רוצה לעזור", והיא נעלמה.
לדבר, פעולה בסיסית וכל כך קשה לי. וניסיתי להתגבר ולבקש, נתקלתי בחומות, הבנתי שקרים.
ועכשיו כבר מאוחר מדי, אין בי כוח לקבל עזרה, אין לי יכולות לקבל עזרה. הסברתי לה שעשיתי את ההחלטה שלי, והיא שלי. הזכרתי לה מה שפעם הבטחנו זו לזו- אם אחת מאיתנו תמות, השנייה תדאג שלכלב של השנייה יהיו חיים טובים. עד הסוף. היא הבטיחה לי שזה יקרה.
כתבתי מכתב ובו הוראות הפעלה לכלב, לא איכפת לי מכל השאר.
כשדניאל התאבדה, כעסתי שהיא לא הקדישה לי זמן במכתב, רק כתבה שהיא אוהבת אותי. כעסתי אז, אבל הבנתי שהיא צדקה. ככה יחסית יש פחות רגשות אשם, פחות בלבול.
לא כתבתי שאני אוהבת אף אחד. כתבתי להם תודה. כתבתי שאת הכלב אני אוהבת, ושידאגו לו, כמו שלא דאגו לי. הוא חסר ישע.
העיניים שלי נפחות וכואבות, אני לא רואה טוב כבר כמה ימים. גם מול המסך, זה מטושטש מדי פעם.
עברו בי מחשבות מאתמול, שאולי כדאי, ואולי בכל זאת. אבל הבנתי שזה שקר קטן מעכשיו. כשאנים התחילו להבין, הם נזכרים. עולם אנוכי-יותר ממני. אפילו לאמא שלי כתבתי זו תקופה קשה עבורי. אותה אמא שבגללה אני מתוסכלת רוב חיי, שבגללה אני עצמאית וסבלתי כל כך בדרך כל השנים.
פתאום היא יצאה מעצמה, והציעה אפילו לבוא אליי. איך אנשים נזכרים כשמאוחר.
למה לה לבוא? כדי שהיא לא תרגיש רע. פתאום היא הבינה שכל הזמן הזה היא שכחה שיש לה בת. השאירה אותה לבד מול העולם, הרע הזה.
לבד להתמודד מול הכל, מול כולם. והייתי חזקה, ונגמרו לי הכוחות. כל פגיעה שחוויתי רק לקחה ממני, ולא היה מי שיטעין. עד שזה נגמר.
אני מיוחדת, אני יודעת. יש לי יכולות וכשרון להגיע לאנשים, להשפיע. על הכל, חוץ ממני. כי אני רק נגמרת בכל זה. אנרגיה אמורה להיות מתחלפת, לא נגמרת.
נתתי את כולה. עשיתי הרבה דברים טובים, ואני רוצה להאמין שי אנשים שיותר מאושרים בחייהם בזכותי.
גם הכלב. בחודשים האחרונים לא מאושר, הוא אפילו סובל ומתוסכל. אבל זה משהו פתיר.
הוא מכולם יכול להבין למה הסבל בלתי נסבל. למה הסבל חייב כבר להיפסק.
הוא מבין כמה כוחות אין בי, וכמה הבדידות הרגה אותי בסוף.
סליחה אני כותבת את זה. חייבת לפרוק קצת, צריכה לסחוב רק עוד קצת, ומתקשה. איכשהו זה עוזר מעט, ולו לכמה דקות, לכתוב את האמת.
התחלתי להיפרד כבר לפני שבועיים.
מכל מכריי, אוהביי, אהבותיי.
ניסיתי לסגור קצוות, לא להשאיר סימני שאלה.
הכלב שלי מבין. כל הזמן האחרון הוא צמוד אליי ורחוק.
אתמול לא הצלחתילהוציא אותו. חזרתי מהעבודה וידעתי שזה מתקרב.
לא היו בי כוחות, כבר לא איכפת לי שיעשה פה את הצרכים.
נרדמתי מוקדם, אני עייפה ולא מחזיקה מעמד.
קמנו בארבע, הוא הסתכל עליי במבט מבין, יודע.
מכולם, הוא היחיד שמודע לסבל שלי, הוא גם סובל איתי.
שיחררתי אותו לפנות בוקר, אני-שיחררתי. בחיים לא הסכמתי לצאת עם כלב ללא רצועה. פתחתי לו את הדלת ואמרתי לו "לך". הוא חשש, אבל בסוף הלך.
לפני שעה חששתי פתאום, אם יקרה לו משהו-הכל יתעכב.
יצאתי לחפש אותו, הוא חיכה קרוב לבית, שיחק עם הכלבה השכנה.
אני אוהבת כלבים, זה החיה היחידה שאני סומכת עליה באנושות..כולה.
אמרתי לו ללכת הבייתה.
כבר שעה שהוא מסתכל עליי, ואולי זה רק בראש שלי, אבל הוא מבין, הוא נפרד.
הוא כבר לא רוצה שאני אזרוק לו כדור, הוא רק רוצה להיות צמוד אליי. והוא בוכה.
אל תחשבו שהוא לא מרגיש טוב, הוא פשוט מרגיש אותי.
אתמול היה לי קל, יחסית לימים האחרונים. הלכתי לשכן ועישנו משהו, שלשם שינוי, באמת העלה לי את המצב רוח, פתאום היה לי סדר קצת בראש, אפילו צחקתי.
אני צ ח ק ת י !
פעם הייתי אלופת הקרקרות. הצחוק שלי מצחיק, חשבתי תמיד שזו ברכה, אנשים היו עושים הכל כדי להצחיק אותי, ואז כל הסביבה צחקה גם...
שנתיים כמעט שלא התקרקרתי באמת. צחקקתי אולי, אבל לא התקרקרתי.
אתמול כנראה הייתי רגועה, ידעתי שתיכף הכל יגמר.
אני מפחדת, מפחדת להיכשל ושאנשים יתערבו.
מפחדת שאמא שלי תדע ותסתכל עליי.
כשהייתי צעירה והייתי ככה, ונכשלתי, היא קראה לי שטן, הורסת משפחות, אנוכית.
אני אנוכית, נמאס לי להיות ההפך.
נמאס לי לחיות בשביל אחרים, בשביל מה יחשבו, בשביל מה מצפים, בשביל זה שאני חיה. לא מוכנה לקבל את זה איך שזה. נמאס לי להלחם את המלחמות הפנימיות שלי מול החוסר צדק והאמת במציאות.
עוד מעט, אני הולכת לעבודה. אולי בפעם האחרונה. אני מקווה.
עשיתי להם שם הפתעה, סידרתי וניקיתי, מה שאף אחד לא עושה.
אני רוצה להיות אף אחד. אף אחת.
לפני יומיים דיברתי עם חברה, הסברתי לה שעכשיו מאוחר מדי לעזור לי, שביקשתי כשעוד היה אפשר. ביקשתי ממנה במיוחד כמה פעמים. היא הבינה אותי אז "אני שומעת שאת במצוקה ואני רוצה לעזור", והיא נעלמה.
לדבר, פעולה בסיסית וכל כך קשה לי. וניסיתי להתגבר ולבקש, נתקלתי בחומות, הבנתי שקרים.
ועכשיו כבר מאוחר מדי, אין בי כוח לקבל עזרה, אין לי יכולות לקבל עזרה. הסברתי לה שעשיתי את ההחלטה שלי, והיא שלי. הזכרתי לה מה שפעם הבטחנו זו לזו- אם אחת מאיתנו תמות, השנייה תדאג שלכלב של השנייה יהיו חיים טובים. עד הסוף. היא הבטיחה לי שזה יקרה.
כתבתי מכתב ובו הוראות הפעלה לכלב, לא איכפת לי מכל השאר.
כשדניאל התאבדה, כעסתי שהיא לא הקדישה לי זמן במכתב, רק כתבה שהיא אוהבת אותי. כעסתי אז, אבל הבנתי שהיא צדקה. ככה יחסית יש פחות רגשות אשם, פחות בלבול.
לא כתבתי שאני אוהבת אף אחד. כתבתי להם תודה. כתבתי שאת הכלב אני אוהבת, ושידאגו לו, כמו שלא דאגו לי. הוא חסר ישע.
העיניים שלי נפחות וכואבות, אני לא רואה טוב כבר כמה ימים. גם מול המסך, זה מטושטש מדי פעם.
עברו בי מחשבות מאתמול, שאולי כדאי, ואולי בכל זאת. אבל הבנתי שזה שקר קטן מעכשיו. כשאנים התחילו להבין, הם נזכרים. עולם אנוכי-יותר ממני. אפילו לאמא שלי כתבתי זו תקופה קשה עבורי. אותה אמא שבגללה אני מתוסכלת רוב חיי, שבגללה אני עצמאית וסבלתי כל כך בדרך כל השנים.
פתאום היא יצאה מעצמה, והציעה אפילו לבוא אליי. איך אנשים נזכרים כשמאוחר.
למה לה לבוא? כדי שהיא לא תרגיש רע. פתאום היא הבינה שכל הזמן הזה היא שכחה שיש לה בת. השאירה אותה לבד מול העולם, הרע הזה.
לבד להתמודד מול הכל, מול כולם. והייתי חזקה, ונגמרו לי הכוחות. כל פגיעה שחוויתי רק לקחה ממני, ולא היה מי שיטעין. עד שזה נגמר.
אני מיוחדת, אני יודעת. יש לי יכולות וכשרון להגיע לאנשים, להשפיע. על הכל, חוץ ממני. כי אני רק נגמרת בכל זה. אנרגיה אמורה להיות מתחלפת, לא נגמרת.
נתתי את כולה. עשיתי הרבה דברים טובים, ואני רוצה להאמין שי אנשים שיותר מאושרים בחייהם בזכותי.
גם הכלב. בחודשים האחרונים לא מאושר, הוא אפילו סובל ומתוסכל. אבל זה משהו פתיר.
הוא מכולם יכול להבין למה הסבל בלתי נסבל. למה הסבל חייב כבר להיפסק.
הוא מבין כמה כוחות אין בי, וכמה הבדידות הרגה אותי בסוף.
סליחה אני כותבת את זה. חייבת לפרוק קצת, צריכה לסחוב רק עוד קצת, ומתקשה. איכשהו זה עוזר מעט, ולו לכמה דקות, לכתוב את האמת.
