עליסה שבורה
New member
מלחמה
כמהימים שאני לא נכנסת, לא קוראת, לא שומעת.
בוכה
(אולי זה יהיה קשה מה שכתבתי בהמשך)
וברגעים כמו עכשיו, נדמה שזה מפסיק, אבל המוח במלחמה.
תותחני העצב יורים יורים זיכרונות, של כאב ובדידות לכל המקומות.
הסיירות הרגליות מסמנות את המטרות של הרצונות לדברים שהפיחו בי תקוות.
המסתערבים משתלטים על כל האפשרויות.
ואני ביניהם, בורחת מכל התקלות והפגזה.
המוח מתנתק, והלב פועם, חזק, יותר ויותר.
הסרעפת כואבת מהלחץ שבחזה...
צריכה עזרה, צריכה תקווה, צריכה לקום.
אני לא יכולה.
אף אחד לא מבין, עד שהיה נדמה לי, לכמה שעות.
ושוב הן הגיעו, בשורות רעות. והלחץ תוקף את כל ההזדמנויות.
המלחמה שמורידה הרבה דמעות,
נדמה שלא נגמרת, ואני לא יכולה עוד...
לבד, מותקפת, והנה הרצונות.
להרים דגל לבן, להיכנע, די.
אז חתכתי שוב, אחרי הרבה שנים,
להרגיש את הכאב מבחוץ, לא רק מבפנים.
לא ירד מספיק דם, זה גם לא המקום.
רק הכאב שורף גם בחלק העליון.
רוצה שזה יגמר כבר, אין לי כוח יותר להילחם.
כמהימים שאני לא נכנסת, לא קוראת, לא שומעת.
בוכה
(אולי זה יהיה קשה מה שכתבתי בהמשך)
וברגעים כמו עכשיו, נדמה שזה מפסיק, אבל המוח במלחמה.
תותחני העצב יורים יורים זיכרונות, של כאב ובדידות לכל המקומות.
הסיירות הרגליות מסמנות את המטרות של הרצונות לדברים שהפיחו בי תקוות.
המסתערבים משתלטים על כל האפשרויות.
ואני ביניהם, בורחת מכל התקלות והפגזה.
המוח מתנתק, והלב פועם, חזק, יותר ויותר.
הסרעפת כואבת מהלחץ שבחזה...
צריכה עזרה, צריכה תקווה, צריכה לקום.
אני לא יכולה.
אף אחד לא מבין, עד שהיה נדמה לי, לכמה שעות.
ושוב הן הגיעו, בשורות רעות. והלחץ תוקף את כל ההזדמנויות.
המלחמה שמורידה הרבה דמעות,
נדמה שלא נגמרת, ואני לא יכולה עוד...
לבד, מותקפת, והנה הרצונות.
להרים דגל לבן, להיכנע, די.
אז חתכתי שוב, אחרי הרבה שנים,
להרגיש את הכאב מבחוץ, לא רק מבפנים.
לא ירד מספיק דם, זה גם לא המקום.
רק הכאב שורף גם בחלק העליון.
רוצה שזה יגמר כבר, אין לי כוח יותר להילחם.
