עליסה שבורה
New member
אובדן
היא התאבדה, אחרי שניסו להציל את חייה, היא לא רצתה עוד. שבוע הייתה בלי הכרה. עד שנשמה את הנשימה האחרונה.
לא כואב לי עליה
זה מה שהיא בחרה.
כואב על עצמי, שנשארת עם התחושה
עם הפספוס
ואני רציתי למות,
ואולי עכשיו זה לא זמן טוב לכולם. יהיה להם קשה להכיל
היו לי תוכניות
והיא הגשימה אותן
ועכשיו? צריכה לחכות עוד, כדי שלא יכאב להם
צריכה לחכות עוד כדי שהם לא ישברו
ואולי זה בכלל לא משנה,
מי ששביר ישבר, לא משנה מה יקרה
מי שחזק ישרוד.
אני חזקה, ואפילו מאוד. ואולי בגלל זה מבינה שאני לא רוצה.
אני יכולה לעבור הכל, ובשביל מה?
בשביל מי?
למה?
יותר שאלות, פחות תשובות.
ככה זה כשאין כבר כוחות
מנותקת מעצמי, מהמחשבות והרגשות
לא ישנה ולא באמת ערה
כמו זומבי מסתובבת
וכבר אין לי מטרה.
פעם כתבתי פה שעד גיל 30 אני אחליט.
הייתי בת 15.
לא זכרתי שזה מה שכתבתי. פעם חשבתי שזה מספיק זמן לניסיון בחיים פה.
בלי להרגיש בשנתיים האחרונות הרחקתי ממני את כולם.
שלא יכאב להם, שלא יקשרו.
פחדתי שגם לי יכאב, פחדתי גם אני להיקשר.
וניסיתי, ניסיתי הרבה, ניסיתי כל מה שיכולתי וידעתי.
ועדיין מצאתי את עצמי לבד,
לבד מול ים של רגשות ומחשבות.
לבד בחוסר אונים, בלי כוחות.
מקנאה שהיא הצליחה, ידעה מה לעשות.
גם לה כנראה, כבר לא היו כוחות
משהו זדוני בי אומר, חבל שלא ידעתי, הייתי מצטרפת
עכשיו זה בעייתי יותר
גם עכשיו אני מתחשבת באחרים, לא למדתי שאני קודם.
אוף
מעלה בראש זכרונות מכל מי שהכרתי והתאבד, כולן היו בנות. צעירות ויפות. מחייכות וחכמות.
זה לא מעשה אנוכי, זו בחירה כי לא יכלו עוד.
לשאת את הסבל, בחיים המבולבלים. בחיים שלא לכולם מאירים.
הייתי חייבת לפרוק
רעות
היא התאבדה, אחרי שניסו להציל את חייה, היא לא רצתה עוד. שבוע הייתה בלי הכרה. עד שנשמה את הנשימה האחרונה.
לא כואב לי עליה
זה מה שהיא בחרה.
כואב על עצמי, שנשארת עם התחושה
עם הפספוס
ואני רציתי למות,
ואולי עכשיו זה לא זמן טוב לכולם. יהיה להם קשה להכיל
היו לי תוכניות
והיא הגשימה אותן
ועכשיו? צריכה לחכות עוד, כדי שלא יכאב להם
צריכה לחכות עוד כדי שהם לא ישברו
ואולי זה בכלל לא משנה,
מי ששביר ישבר, לא משנה מה יקרה
מי שחזק ישרוד.
אני חזקה, ואפילו מאוד. ואולי בגלל זה מבינה שאני לא רוצה.
אני יכולה לעבור הכל, ובשביל מה?
בשביל מי?
למה?
יותר שאלות, פחות תשובות.
ככה זה כשאין כבר כוחות
מנותקת מעצמי, מהמחשבות והרגשות
לא ישנה ולא באמת ערה
כמו זומבי מסתובבת
וכבר אין לי מטרה.
פעם כתבתי פה שעד גיל 30 אני אחליט.
הייתי בת 15.
לא זכרתי שזה מה שכתבתי. פעם חשבתי שזה מספיק זמן לניסיון בחיים פה.
בלי להרגיש בשנתיים האחרונות הרחקתי ממני את כולם.
שלא יכאב להם, שלא יקשרו.
פחדתי שגם לי יכאב, פחדתי גם אני להיקשר.
וניסיתי, ניסיתי הרבה, ניסיתי כל מה שיכולתי וידעתי.
ועדיין מצאתי את עצמי לבד,
לבד מול ים של רגשות ומחשבות.
לבד בחוסר אונים, בלי כוחות.
מקנאה שהיא הצליחה, ידעה מה לעשות.
גם לה כנראה, כבר לא היו כוחות
משהו זדוני בי אומר, חבל שלא ידעתי, הייתי מצטרפת
עכשיו זה בעייתי יותר
גם עכשיו אני מתחשבת באחרים, לא למדתי שאני קודם.
אוף
מעלה בראש זכרונות מכל מי שהכרתי והתאבד, כולן היו בנות. צעירות ויפות. מחייכות וחכמות.
זה לא מעשה אנוכי, זו בחירה כי לא יכלו עוד.
לשאת את הסבל, בחיים המבולבלים. בחיים שלא לכולם מאירים.
הייתי חייבת לפרוק
רעות