לשקוע
היי יקירה, החלמה מהירה ורפואה שלמה!
אני תוהה, האם הצורך לרחם על עצמנו חייב תמיד להיות נשלט..?
אומנם רחמים – גם כשהם יוצאים מאיתנו וגם כשהם יוצאים מאחרים - הם לא בדיוק חמלה או אמפטיה שהם אולי עדיפים, אבל הם גם קרובי משפחה, אולי אפילו המדרגה הראשונה בדרך הזו – והרי אלו מבנים כל כך חשובים בחיים שלנו, אולי לא כדאי למהר לוותר או לנסות לצמצם אותם..
וברצינות יקירה, אני קוראת את תחושת חוסר הנראות שאת מרגישה, את ההרגשה הזו כאילו את נטמעת ברקע או הופכת לשקופה מול אחרים וכמה שזה מעליב, התחושה שכל כך מעט רואים את הצרכים שלך, שלא לדבר על מתחשבים בהם..
ואולי, היכולת לומר שעצוב לי עכשיו, שאני מרגישה בודדה, שאני כמהה לאהבה וחום סביבי, שאני זקוקה להרגיש שמבינים אותי, שרגישים אלי (וגם היכולת לסמן לעצמך, כפי שעשית, מה לא מתאים לך לספוג) – היא יכולת כל כך חשובה, מגדלת, משמעותית. וכשהערפל של המחלה שממסך עכשיו יתפזר ויפוג, אני מקווה שהכוחות האלו ימשיכו ויתחזקו בך
