אובדן

[עליסה שבורה]

אובדן

היא התאבדה, אחרי שניסו להציל את חייה, היא לא רצתה עוד. שבוע הייתה בלי הכרה. עד שנשמה את הנשימה האחרונה.
לא כואב לי עליה
זה מה שהיא בחרה.
כואב על עצמי, שנשארת עם התחושה
עם הפספוס
ואני רציתי למות,
ואולי עכשיו זה לא זמן טוב לכולם. יהיה להם קשה להכיל
היו לי תוכניות
והיא הגשימה אותן
ועכשיו? צריכה לחכות עוד, כדי שלא יכאב להם
צריכה לחכות עוד כדי שהם לא ישברו
ואולי זה בכלל לא משנה,
מי ששביר ישבר, לא משנה מה יקרה
מי שחזק ישרוד.

אני חזקה, ואפילו מאוד. ואולי בגלל זה מבינה שאני לא רוצה.
אני יכולה לעבור הכל, ובשביל מה?
בשביל מי?
למה?
יותר שאלות, פחות תשובות.
ככה זה כשאין כבר כוחות
מנותקת מעצמי, מהמחשבות והרגשות
לא ישנה ולא באמת ערה
כמו זומבי מסתובבת
וכבר אין לי מטרה.
פעם כתבתי פה שעד גיל 30 אני אחליט.
הייתי בת 15.
לא זכרתי שזה מה שכתבתי. פעם חשבתי שזה מספיק זמן לניסיון בחיים פה.
בלי להרגיש בשנתיים האחרונות הרחקתי ממני את כולם.
שלא יכאב להם, שלא יקשרו.
פחדתי שגם לי יכאב, פחדתי גם אני להיקשר.
וניסיתי, ניסיתי הרבה, ניסיתי כל מה שיכולתי וידעתי.
ועדיין מצאתי את עצמי לבד,
לבד מול ים של רגשות ומחשבות.
לבד בחוסר אונים, בלי כוחות.
מקנאה שהיא הצליחה, ידעה מה לעשות.
גם לה כנראה, כבר לא היו כוחות
משהו זדוני בי אומר, חבל שלא ידעתי, הייתי מצטרפת
עכשיו זה בעייתי יותר
גם עכשיו אני מתחשבת באחרים, לא למדתי שאני קודם.
אוף
מעלה בראש זכרונות מכל מי שהכרתי והתאבד, כולן היו בנות. צעירות ויפות. מחייכות וחכמות.
זה לא מעשה אנוכי, זו בחירה כי לא יכלו עוד.
לשאת את הסבל, בחיים המבולבלים. בחיים שלא לכולם מאירים.

הייתי חייבת לפרוק
רעות

 

[משה057]

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא באמת נפל?
רעות יקרה,
אם תיפלי זה יכאב, זה יכאב לעולם,
זה יכאב גם אם אף אחד לא ישמע.
ההחלטות והבחירות בחייך הם שלך, רק שלך.
אבל אני מרגיש שאני רוצה לומר לך:
בבקשה אל תיפלי! בבקשה תהיי חזקה!
בבקשה חפשי את המשמעות, את מה ששווה לחיות למענו.
&nbsp
את כותבת שאת מנותקת מעצמך.
האם יש דרך חזרה?
האם יש סדק בחומת הריק והבדידות?
משהו להתחיל, לעבוד איתו?
&nbsp
שולח לך חיבוק וכח

מקווה שיהיה אור בחייך.
&nbsp
משה
&nbsp

 

[עליסה שבורה]

תודה

אני בספק אם יש באמת רעש..
אם אין מי שישמע אותו, הוא לא קיים.
בדומה לאלוהים.
עד לא מזמן חשבתי שיש דרך חזרה. היום זה מצריך עבודה רבה מדי בשבילי. אין בי כוחות יותר.
ברור שהייתי רוצה שדברים יהיו אחרת, אבל הנשמה שלי פצועה מדי, כואבת מדי.
מצאתי הרבה משמעויות לאורך השנים- וכולן התנפצו לי בפנים. וכל ניפוץ רק שבר יותר ויותר.
ואני מתרחקת מכל משבר, כבר לא מסוגלת להסתכל לו בעינייים.
נהיית יותר ויותר בודדה ועצובה.
והרי אף אחד לא יכול לעזור לי במילא, הכל צריך להיות החלטה שלי.
ולי אין כוח יותר, לחשוב או להחליט. אין כוח יותר להרגיש.

תודה

 

[איילת30105]

טוב שפרקת והצלחת לגעת וגם לזעזע את הנשמה|

אני מצטרפת לכל מלה שכתב משה ומקווה בכל מאודי שתצליחי כן לראות מעט אור בחייך וכן להיאחז בחיים ולהגיע למצב שתגידי לעצמך שטוב שבחרת להשאר בעולם הזה.
לא מכירה אותך אישית,אבל מחבקת אותך על כל אובדן שחווית ומקווה שכן תבחרי בחיים וכן תזכי למעט שלווה שמגיעה לך.
חיבוק עוטף ומכיל

 

[עליסה שבורה]

תודה

 

[פילוסוף רוחני33]

שלום

מוות בדרך כלל עצוב ולא טוב, כי החיים מתנה מקודשת ויקרה שניתנה לעולם ואם מבטלים אותם לא יוכלו אף פעם להחזיר שום דבר מהעולם הגדול שהם מכילים. עצוב גם לאבד מישהו שאהבנו ולדעת שמת ושנאלץ להתאבד. בכל-זאת, חשוב להמשיך לשמור על החיים שלנו ולהשקיע בהם באהבה. היא סבלה וחבל עליה, אבל לפחות את מצדך השתדלי לשמור על עצמך ולמנוע ככל שתוכלי את הסבל שלך למען הטוב שבחיים.

 

[סהר-תמיכה]

החלל שנשאר

עליסה יקרה
את נשמעת מותשת, עייפה מהחיפושים אחר משמעות החיים, מתקשה למצוא תכלית.. ואני מתארת לעצמי כמה שאת מרגישה אבודה כתוצאה מכך, עדיין מחפשת את הזהות של עצמך בייאוש הולך וגדל.
&nbsp
את מביאה בהשלמה כמעט נטולת כאב התאבדות של מישהי קרובה אליך וחזק מאוד עולה מדברייך האכזבה מהחברה שהקדימה' אותך וקילקלה לך תוכניות, ואולי גם קצת כעס כלפיה על ש'הצליחה' להתאבד, ו'גנבה' לך את ההתאבדות, ובגללה נכפה עליך עכשיו לחכות עוד... עד שתגיעי גם את להחלטה שמרגישה לך בלתי נמנעת כרגע..
&nbsp
אם אני מבינה נכון, את גם מאוכזבת מעצמך ואולי מרגישה שנכשלת, כי בגיל 15, היה לך ברור שעד גיל 30 כבר תגיעי להחלטה הנכונה, והנה את פה, 15 שנה אחרי, מרגישה חסרת ערך על כך שלא הצלחת למצוא משמעות ועניין בחיים האלה שלך וגם לא לשים להם סוף.
אבל את לא מוותרת.
&nbsp
ואולי הקונפליקט בין הרצון שלך למות, לבין האכפתיות שלך כלפי הסביבה - הוא סוג של שחקן חדש במגרש של מי שאת, קול נוסף שלך שאומר שחלק בך גם כן רוצה לחיות, כן רוצה לנסות לבנות זהות גם לא רק סביב המוות.. לנסות להגדיר את עצמך אחרת, למצוא את המשמעות לחייך גם במנותק ממנו. המאבק הזה להיות גם פה וגם שם, בין החיים למוות, בין הרצון לחיות לרצון למות, גם לרצות וגם להתנגד ולשמוע ולתת לזה מקום כל כך מרכזי בחייך במשך כל כך הרבה שנים, זה מתיש ומייאש לכשעצמו.
&nbsp
אני מרגישה את הבדידות שלך מהסביבה, את ההתרחקות והפחד מהכאב, את ההתנתקות שלך מהחברים ושלהם ממך, רק לא להרגיש, לא להיפגע, לא לכאוב.
אבל את למעשה לא לגמרי לבד, האובדנות שלך לא עוזבת אותך, היא נמצאת בך ואיתך, מלווה אותך כמעט כמו חברה, ומקיימת איתך דיאלוג ונוכחות.
&nbsp
זה יכול להיות מפחיד לנסות לחשוב על להגדיר את עצמך במונחים אחרים, ולבסס את הזהות שלך סביב מוקדים נוספים להשען עליהם.
ובדיוק בשביל זה אנחנו פה, לשמוע ביחד איתך את כל הקולות שבך - גם אלו הרוצים במוות, וגם אלו השקטים יותר, הרוצים בחיים.. לתת להם ולך מקום, את המקום שמגיע לך.
&nbsp
את מעידה על עצמך שאת בן אדם חזק, וזה ניכר בכתיבה שלך ובדברים שאת מעלה, זו פתיחה נהדרת להדגשים נמוספים בחיים. אני רוצה להזמין אותך לראות בנו פרטנר לכל המחשבות, הרגשות והפחדים שמציפים אותך, שתדעי שאת לא צריכה להישאר יותר לבד.
אנחנו נמצאים באתר לצ'אט מדי ערב בין השעות 21:00 לחצות ותוכלי לשוחח איתנו שם בשיחה אנונימית של 1 על 1, או להמשיך ולכתוב כאן בפורום ולהרחיב את התחושות והמחשבות שלך.. אנחנו כאן איתך יקירה, בכל דרך שתבחרי

&nbsp