מצאתי ברשת
מישהי שכתבה את הטקסט הזה:
"אתה עצוב. ואתה לבד.
ואין לך למי לפנות
כי את אף אחד זה לא מעניין
מה שפאקינג עובר עלייך
אתה מחפש נחמה מסוימת
ואתה מאזין למילים, למנגינות, לצלילים
אתה מחפש את עצמך וכבר דקה משיגעון
אתה מתנדנד בין הלבד לבין הדיכאון
אתה מתוסבך שמחפש מקום מפלט
אתה הילד שבחיים לא חשבת שתגיע אליו..
אתה עצוב. ואתה לבד."
אהבתי אותו. אני מרגיש קצת הזדהות עם הטקסט וגם אם יש לי עם מי לדבר על הקשיים בתחושה שלי לא באמת אכפת לאנשים מהקשיים שלי. המטפלת מקבלת ממני כספים כדי להקשיב ולהיות בשבילי והידידות שבקשר איתי אולי מקשיבות ומייעצות אבל אולי לא באמת אכפת להן כל כך מאשר אני שחי עם הקושי כל רגע ורגע.
בתחושה היא שמקשיבים אבל לא לגמרי לוקחים ברצינות את הקושי שלי ועם שאר הטקסט שכתוב אני גם אוהב. הוא אולי לא כתיבה ברמה שנראית הכי מרשימה, אבל הפשטות שלי והישירות שלה מדברת אליי.
מישהי שכתבה את הטקסט הזה:
"אתה עצוב. ואתה לבד.
ואין לך למי לפנות
כי את אף אחד זה לא מעניין
מה שפאקינג עובר עלייך
אתה מחפש נחמה מסוימת
ואתה מאזין למילים, למנגינות, לצלילים
אתה מחפש את עצמך וכבר דקה משיגעון
אתה מתנדנד בין הלבד לבין הדיכאון
אתה מתוסבך שמחפש מקום מפלט
אתה הילד שבחיים לא חשבת שתגיע אליו..
אתה עצוב. ואתה לבד."
אהבתי אותו. אני מרגיש קצת הזדהות עם הטקסט וגם אם יש לי עם מי לדבר על הקשיים בתחושה שלי לא באמת אכפת לאנשים מהקשיים שלי. המטפלת מקבלת ממני כספים כדי להקשיב ולהיות בשבילי והידידות שבקשר איתי אולי מקשיבות ומייעצות אבל אולי לא באמת אכפת להן כל כך מאשר אני שחי עם הקושי כל רגע ורגע.
בתחושה היא שמקשיבים אבל לא לגמרי לוקחים ברצינות את הקושי שלי ועם שאר הטקסט שכתוב אני גם אוהב. הוא אולי לא כתיבה ברמה שנראית הכי מרשימה, אבל הפשטות שלי והישירות שלה מדברת אליי.
