כיפור היה זוועת עולם
ערב כיפור כל היום התרוצצתי, אירגנתי את הכל, בישלתי כל מיני תבשילים, בגופות בע״ח אנלא נוגעת אז אמא עמדה מדדה על רגלה האחת כיאה לחסידה ואני עזרתי לה במה שמצפוני איפשר לי. מהרתי לשטוף את הבית. מידי כיפור אחי מגיע לישון כאן ומתפלל בבית הכנסת שמתחת לבית, אליו רגיל עוד מימי ילדותו.
 
כל היום האוירה ביני לבין אמא הייתה מתוחה. אחי הגיע עם חבר לארוחה המפסקת וממש לא הייתי מעוניינת להתראות עם זרים וגם ככה הייתי על הפנים אז פשוט לא יצאתי לאכול ולא לשתות לפני הצום (לא לדאוג רבותיי, יש רזרבות של מזון). כך התחיל לו איפוא הצום שלי, בלי מפסקת, סגורה בחדרי כרגיל, מקץ זמן קצר קמתי לסדר מדיח ולשטוף סירים, לסדר את האוכל בקופסאות ולשים במקרר, לארגן ולסדר את המטבח וכשסיימתי חזרתי לחדר, למיטתי. מחסור השתיה היה מורגש כבר בשעות הראשונות, כי גם עד כניסת הצום לא הקפדתי לשתות (אני אף פעם לא שותה מספיק).
 
בהמשך ניצתו הויכוחים בין אמא לביני על הנושאים הרגילים. פחדתי להיכנס לסערת רגשות נוספת ועוד בכיפור, כל מה שרציתי זה רק שקט, הרגשתי איך שכל התלונות שלה נכנסות וחודרות לי למח וגורמים לי לקצרים במח, רציתי שרק תשתוק, לא יכולתי לשאת את קולה, ביקשתי שתפסיק, שוב ביקשתי ושוב והיא המשיכה בשלה, עד שצרחתי:״די״ והיא נדמה.
 
כיפור שלי עבר במיגרנות פיצוצים, הצמא התגבר והפה היה יבש, שכבתי במיטה וביקשתי מברוך הוא את נפשי לקחת, שכבתי נאנקת מכאבי תופת בראש (סובלת ממיגרנות באופן תדיר), מחזיקה ולוחצת את ידיי על ראשי ומאומה לא עוזר. מידי פעם, כשאחי חזר מבית הכנסת למנוחה בין התפילות, שאל לשלומי וביקשתי ממנו שיבקש מאמא להניח לי, הוא מילא אחר בקשתי. נדמה שדאג לי בגלל שדאג לה, כי חשש שלא אוכל לטפל בה וזה ייפול עליו ועל היתר.
 
אין לי ספק שהמיגרנה היא תוצאה של מה שארע עם אמא ולא משום שלא אכלתי או לא שתיתי. כשהסתיים הצום קמתי לצחצח שיניי, הרגשתי איך הצחיחות אט אט נעלמת מפי, בלעתי את הכדורים הרגילים וסוף סוף מים ירדו במורד גרוני. המים ששתיתי בצאת הצום היו המים הכי טעימים ששתיתי בחיי.
 
לא יכולתי לאכול במתחלת, המיגרנה התמתנה בעקבות שתיית המים וגם כעת היא לא עברה לי, אבל מצבי הרבה יותר טוב, למתעניינים
רק היום בבוקר קמתי והרגשתי את הרעב מקנן בי אז הכנתי לעצמי טוסטים. אמא הסתדרה בעצמה והכינה לה קפה, כי אני לא יכולתי לעזור. מרגישה שאני חייבת להנמיך פרופיל עם הטיפול אחרת אשתגע במקרה הגרוע או אמות במקרה הכי פחות גרוע. כל האחים דרשו היום לשלומי, מעולם לא הרגשתי כה מחוזרת על ידם, אבל אני מכירה תסחורה, זה רק בגלל שרוצים לוודא שאמא מטופלת ושיגרת יומם לא בסיכון חלילה.
 
הצום עבר נורא, מבחינה פיזית ונפשית בעיקר, עם כל התחושות הרעות ועם המיגרנה הקשה לא חשבתי לרגע לשבור את הצום. ככה אני - שחור לבן. אין מצב שאפרוש ממשו שהתחלתי בו. זה כ״כ חשוב וקרוב לליבי יום כיפור, שגם במצב של גסיסה אסיים אותו.
 
