sweet virginia
New member
מרגישה מובסת
מהחיים. אין לי מילה טובה יותר כדי לתאר את זה. תבוסה.
אני יודעת שאני מאוד דרמטית וזה לא שקורות לי טרגדיות גדולות. זה סתם הדברים הקטנים שנותנים מכה ועוד מכה וכבר לא בא לי להרים את הראש.
למשל- אנשים שלא הסתדרתי איתם ויצאתי לא בסדר למרות שניסיתי לקחת אחריות על עצמי וניסיתי להיות הכי בסדר שאפשר. זה לא עבד. הם כעסו ופעלו בקטנוניות ואני נגררתי לעצבים וצעקות.
או הפיטורים מהעבודה. אני לא מפסיקה לחשוב על זה ולנתח את זה. ואני כל כך כל כך כועסת ופגועה וממורמרת ומתוסכלת.
ובדירה שלי- כל מיני בעיות קטנות ודברים שלא עובדים וכל הזמן יש הוצאות גדולות ולא מתוכננות.
אפילו הארוחת צהריים היום נשפכה לי על הרצפה.
וזה רק על פני השטח.
מסביבי כולם מסודרים עם בני זוג ומשפחות. בדיוק השבוע שמעתי שחברה מהעבר בהריון שלישי והיא ובעלה עושים חייל בחיים ובעבודה שלהם. ובאמת- מגיע להם ואני שמחה בשבילם אבל אני כל הזמן צועדת במקום או הולכת אחורה בזמן שכולם מתקדמים.
אין לי כוח להתמודד עם זה. אין לי כוח להתמודד עם כלום. החדשות מדכאות אותי ואני משתדלת להימנע אבל אי אפשר להתחמק לגמרי. זה אפילו לא הפוליטיקה המרגיזה אלא הרוע האנושי. פשוט מתסכל אותי.
בקיצור- חזרתי אחורה. אם בפעמים האחרונות כתבתי מתוך תקווה קלושה כלשהי שאני אעשה דברים ואטפל בעצמי- חזרתי להתחבא בתוך הקליפה שלי.
והכי נורא זה התחושה הזאת של התבוסה וזה אולי הכי מאפיין אותי. אני תבוסתנית. מרימה ידיים ולא מסוגלת להתמודד עם אתגרים.
מהחיים. אין לי מילה טובה יותר כדי לתאר את זה. תבוסה.
אני יודעת שאני מאוד דרמטית וזה לא שקורות לי טרגדיות גדולות. זה סתם הדברים הקטנים שנותנים מכה ועוד מכה וכבר לא בא לי להרים את הראש.
למשל- אנשים שלא הסתדרתי איתם ויצאתי לא בסדר למרות שניסיתי לקחת אחריות על עצמי וניסיתי להיות הכי בסדר שאפשר. זה לא עבד. הם כעסו ופעלו בקטנוניות ואני נגררתי לעצבים וצעקות.
או הפיטורים מהעבודה. אני לא מפסיקה לחשוב על זה ולנתח את זה. ואני כל כך כל כך כועסת ופגועה וממורמרת ומתוסכלת.
ובדירה שלי- כל מיני בעיות קטנות ודברים שלא עובדים וכל הזמן יש הוצאות גדולות ולא מתוכננות.
אפילו הארוחת צהריים היום נשפכה לי על הרצפה.
וזה רק על פני השטח.
מסביבי כולם מסודרים עם בני זוג ומשפחות. בדיוק השבוע שמעתי שחברה מהעבר בהריון שלישי והיא ובעלה עושים חייל בחיים ובעבודה שלהם. ובאמת- מגיע להם ואני שמחה בשבילם אבל אני כל הזמן צועדת במקום או הולכת אחורה בזמן שכולם מתקדמים.
אין לי כוח להתמודד עם זה. אין לי כוח להתמודד עם כלום. החדשות מדכאות אותי ואני משתדלת להימנע אבל אי אפשר להתחמק לגמרי. זה אפילו לא הפוליטיקה המרגיזה אלא הרוע האנושי. פשוט מתסכל אותי.
בקיצור- חזרתי אחורה. אם בפעמים האחרונות כתבתי מתוך תקווה קלושה כלשהי שאני אעשה דברים ואטפל בעצמי- חזרתי להתחבא בתוך הקליפה שלי.
והכי נורא זה התחושה הזאת של התבוסה וזה אולי הכי מאפיין אותי. אני תבוסתנית. מרימה ידיים ולא מסוגלת להתמודד עם אתגרים.
