טראומה

[keepsmile]

טראומה

עברה כבר יותר משנה ובכל זאת קשה לשכוח את הדיאגנוזה ההיא של ד״ר כסת״ח.
מה לא חוויתי בהריון ובלידה הזו...
כמעט הזרעה
סיכון גבוה לתסמונת דאון
סיכון מוגבר למום פתוח במערכת העצבים
CMV
0.01% כך אמר ד״ר כסת״ח שהילד יהיה גמד.
ולקינוח גם קיסרי חירום....
מהכל התאוששתי ורק הדיאגנוזה הארורה הזו עדיין מלווה אותי לא יכולה לשכוח וכמעט בכל יום שעובר הדמעות עדיין נוזלות ממני כאילו זה היה אתמול.
הילד בריא ושלם חמוד להפליא, הולך, קצת מדבר, חברותי וחייכן עד מאוד אבל אני ״דפוקה״ והטראומה נשארה. כן, הוא קטן אבל האם כל קטן הוא בהכרח גמד??? האם הגנטיקה לא ממלאה כאן תפקיד. אני 1.50 מ׳ בעלי 1.70 מ׳ לכל הדעות איננו אנשים גבוהים. כך שברור שאולסי פרי הבא הילד לא יהיה... אבל עדיין אני לא שקטה. לא יודעת איך להמשיך מכאן ומה לעשות. עצות ותובנות יתקבלו בברכה.

 

[supersonic777]

הי,בן כמה הוא?לא צריך להכנס לפאניקה.מה ההיסטוריה המשפחתית...

כלומר,אולי יש איזה מישהו גבוה במשפחה הרחוקה,למשל...
חוצמזה,אם הכל תקין וההתפחתות תקינה עד כה,אין צורך להכנס לחרדות.
אגב,הרופאים יכולים לטעות.לא זוכר באיזה גיל,אבל אפשר לעשות צילום כף יד כדי לראות עוד כמה נשאר לו לגבוה.

 

[keepsmile]

הוא בן כשנה

אני לא בפאניקה אבל קשה לי לשכוח את מה שנאמר. כל בן אדם שני חייב להעיר איזה הערה כמה הוא קטן. יש לו בן דוד שקטן ממנו בחודש וחצי וגדול ממנו פי כמה (שוקל 12 ק״ג) בעוד שהבן שלי שוקל רק 7.5 ק״ג. מצד שני עד לפני חודש היינו מחוץ לעקומות החודש נכנסו לעקומות ואנחנו באחוזון 0.3. יש לו עוד אח יותר גדול שמאז ומעולם היה באחוזון 3. אני מניחה שאם יגיע לאחוזון 1 או שלוש אני אהיה שקטה יותר. ברור לי שמבחינה גנטית ענק הוא לא יהיה. נמוך מאוד יכול להיות. ואגב אנחנו במעקב דיאטנית ובדרך לגסטרו ולאנדוקרינלוג לבדוק שאין בעיות שאנחנו לא ערים להן. נדמה שאנדוקרינלוג הוא זה שמבצע את צילום כף היד שעליו דיברת....

 

[supersonic777]

יש כאלה שמתפתחים מאוחר יותר,לא אומר שמשהו לא כשורה.

חכי,סבלנות,הוא רק בן שנה.תני לזמן לעשות את שלו ותעכבי אחר ההתפתחות שלו.זהו!
לא כל האצבעות שוות!

 

[פילוסוף רוחני33]

שלום

נדמה לי שכתבת פה פעם הודעה דומה, לא? לפעמים בחיים צריך לעבור סבל וקשיים, אבל רופאים ובעלי מקצוע מחויבים לטפל בדרך נכונה, טובה ויעילה. כדאי למצוא בעל מקצוע טוב והגון ולהשתדל לסמוך עליו. אחרי שעברנו קשיים גופניים, מחלות, סבל וכאבים, אפשר לנסות להשתקם לאט, אולי ע"י הרגעת הגוף וחיים בריאים. רופא יכול לטעות. אני לא יודע אם הסבירות שציין מרובה בעניין הזה. הילד יהיה נמוך ואולי לא גמד, אבל גם אם יהיה גמד ייתכן שתהיה לו אישיות נהדרת ותוכלו לגדלו באהבה. אני מקווה שבנך לא יצא בתסמונת דאון שזה ככל הידוע לי סוג של פיגור, ואם כן זה יהיה קשה אבל אולי תוכלו להיטיב קצת את מצבו בכך שתעזרו לו ללמוד דברים, להתקדם ולהתפתח. אם יהיה חולה אפשר יהיה להשתדל לעזור לו להירפא, אבל במום במערכת העצבים אני מניח שאי אפשר לטפל אבל אולי תוכלו לעזור לו לפחות נפשית, בתמיכה, בעזרה, בהקשבה ובאהבה, ואולי גם תצליחו לעזור לו קוגנטיבית.

 

[אופירA]

את צריכה טיפול יסודי בטראומה שלך

היא שלך בלבד. היא לא קשורה לילד או לאיזו בעיה שיש איתו.
אין איתו בעיה. הוא יהיה במעקב של אנדוקרינולוג במשך השנים, ואם במקרה יהיה צורך הוא יקבל את הטיפול שצריך בזמן שנכון לתת אותו, וחסל סדר גמד מכל הבחינות (עם סיכוי של 0.01%... ממש סיכוי גבוה במיוחד... אני צינית כמובן).
הילד אינו הבעיה.

הבעיה היא לאן לקחת את האמירה ששמעת. ולקחת אותה מאוד מאוד רחוק. ובלי להכיר אותך, יש לי הרגשה שזו לא האמירה הראשונה בחייך שאת נוטה לקחת רחוק וקשה.

כיוון שאת אם לילד ואולי לילדים, ואשה לבעל, חשוב מאוד שתקבלי טיפול כבר היום, כדי ללמוד להפסיק לקחת רחוק כל מיני אמירות כאלה, שכל אדם נתקל בהן עשרות פעמים במשך חייו, ולא חוטף טראומות.
אם תימנעי מטיפול בבעיה שלך, עלולות להיגרם בעיות נוספות עקב מצבך ההיסטרי - לך, לילדייך, ליציבות המשפחה שלך, וכו'. לא חבל?
ככל שמטפלים בבעיה כשהיא טרייה יותר, ולא גוררים אותה על גבי שנים של ניפוחה למימדים מפלצתיים ואפילו השארתה על אש קטנה אך בטוחה - כך חוסכים הרבה צרות אמיתיות לעתיד.

 

[keepsmile]

הבעיה שלי היא שאני חרדתית

היום אני יודעת את זה יותר מבעבר.
אני נמצאת במסגרת של טיפול. פעם לפני למעלה מעשור גם לקחתי כדורים. אז הטריגר היה שפיטרו אותי מהעבודה ולא הצלחתי למצוא אחת אחרת ולקחתי את זה נורא קשה. כעבור חצי שנה הפסקתי לקחת את אותם כדורים שבאים עם לא מעט תופעות לוואי. ואחרי כמה חודשים פיטרו אותי שוב. הפעם כבר ידעתי איך להתמודד לא הייתי זקוקה לכדורים. מאז לא לקחתי כדורים והאמת לא בא לי לחזור לזה אבל יכול להיות שלא תהיה ברירה. אני מנסה לתת לעצמי שתי כאפות בפרצוף ולהתאפס על עצמי. ולהגיד היי יש לך ילד בריא, כן הוא נמוך וקטן מבני גילו אז מה זה אומר? כרגע שום דבר. ובעתיד צריך לבדוק אולי אלרגיה כזו או אחרת אולי בעיה של הורמון גדילה וכו׳ ואפשר לטפל. לא מאמינה שהוא גמד... מאמינה שהוא פשוט נמוך בדיוק כמוני וכמו בעלי. רק צריכה איך שהוא לעשות דילייט לתסריט ההוא. הבעיה היא שהרבה ״נשמות טהורות״ דואגות להזכיר לי את זה ביום יום וכך קצת קשה להשתחרר ולשכוח את שנאמר....

 

[אופירA]

למעשה, לא צריך טיפול תרופתי בשביל להפנים חשיבה חיובית

וזה בעצם מה שחסר לך כדי לפתור את הבעיה בצורה מיטבית, ובלי תופעות לוואי.
כי אם בגלל קושי שלך, נוח לך לכעוס על הנשמות הטהורות שהן אלו שיוצרות את הקושי, או על הרופא שהוא כסת"ח ולכן את מבוהלת מ-0.01% (שאני לא מצליחה להבין איך מפחדים מעשירית אחוז, אבל מילא, אני מכבדת את הפחדים שלך. אבל הרופא כסת"ח כי הוא ציין אחוז כל כך זעיר?) - אז יש לך בעיה להכיל את הקושי שלך, ומכאן מתחיל מעגל קסמים של להאשים אחרים בקושי שלך.

חבל לקחת כדורים ולסבול מתופעות לוואי. תעבדי עם עצמך עם אמירות נוגדות נגד הפחדים הלא רציונליים והכעסים על הזולת, תחשבי לעומק על האמת ותגידי לעצמך אותה (שלא הרופא הוא הבעיה, ולא האנשים שאומרים לך - הם סתם אומרים בחוסר מחשבה, ואף אחד לא יודע שעוד אנשים אומרים לך את זה ושזה מציק לך שאומרים לך את זה. מכסימום אם מישהו אומר לך את זה כמה פעמים ובצורה מציקה, את יכולה להסביר לו למה את מבקשת שיפסיק לדון בנושא הזה).

זה לא דילייט שצריך לעשות כאן, אלא להתבונן באומץ במראה שמועמדת לך מול העיניים, שמציעה לך לשפר את הנטייה שלך להטיל אחריות על אחרים, ומאתגרת אותך ללמוד לחבק את הקושי שלך (הפחדים, ואולי גם קושי עם הגובה האישי שלך?) ולחייך אליו בלי צורך לכעוס על הזולת בעטיו.