כפרות
בס"ד הצלת נפשות ולא נפש תחת נפש פוסקים רבים יצאו נגד מנהג הכפרות בתרנגולים ערב יום הכיפורים את יום הכיפורים, יום בו אדם עושה חשבון נפש ומבקש להרבות במעשים טובים, לא ראוי לציין במעשה שהוא בבחינת צער בעלי-חיים. סבלם של תרנגולי הכפרות ראשיתו בתנאי הצפיפות בהם הם מגודלים, המשכו בהובלתם לשווקים בכלובים קטנים ובהמתנה הממושכת בתנאים אלו, וקצו בהקפות סביב ראשו של מבקש הכפרה. לעומת זאת, המנהג לעשות כפרות בממון ("פדיון כפרות") הוא מנהג יפה שמטיב עם הזולת, מבטא נדיבות וערבות הדדית. ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך: "מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג" (שו"ע, או"ח ס' תר"ה) הרשב"א: "אני מצאתי ענין זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על נער היולד וחותכין ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים וחבלים שרבה שנראו בעיני כדרכי האמורים, וריחקתי כל זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה וכיוצא בזה בעירנו מאומה" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שצ"ה) הרמב"ן אף הוא התנגד למנהג הכפרות (כמובא אצל הבית יוסף, אורחות חיים סימן תר"ה), ואילו הרמב"ם אינו מזכירו כלל ועל כן גם לא היה נהוג בתימן. (ש"י עגנון, "ימים נוראים", ע' ריג) מבין הפוסקים בני דורנו שהתנגדו לכפרות בתרנגולים: הרב חיים דוד הלוי "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלקים חיים" (עשה לך רב, חלק ג, עמ' ס"ז). הרב פנחס זביחי: "כל עיקר ענין הכפרות בעיו"כ אין לו שורש בש"ס, ופוסקים ראשונים ואחרונים צעקו מרה על מנהג זה דנראה כעין דרכי האמורי" (שו"ת עטרת פז, חלק ראשון כרך ב – יו"ד, הערות סימן ג הערה א, ד"ה "וגם הלום") המקובל יצחק כדורי, זקן המקובלים, יצא באלול תשס"ב נגד מנהג הכפרות בתרנגולות, וקרא להעדיף על פניו תרומה לעניים, עקב צער בעלי-חיים "שהוא איסור מהתורה" ובעיית הכשרות המתעוררת פעמים רבות בשחיטת תרנגולי הכפרות גמר חתימה טובה!
בס"ד הצלת נפשות ולא נפש תחת נפש פוסקים רבים יצאו נגד מנהג הכפרות בתרנגולים ערב יום הכיפורים את יום הכיפורים, יום בו אדם עושה חשבון נפש ומבקש להרבות במעשים טובים, לא ראוי לציין במעשה שהוא בבחינת צער בעלי-חיים. סבלם של תרנגולי הכפרות ראשיתו בתנאי הצפיפות בהם הם מגודלים, המשכו בהובלתם לשווקים בכלובים קטנים ובהמתנה הממושכת בתנאים אלו, וקצו בהקפות סביב ראשו של מבקש הכפרה. לעומת זאת, המנהג לעשות כפרות בממון ("פדיון כפרות") הוא מנהג יפה שמטיב עם הזולת, מבטא נדיבות וערבות הדדית. ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך: "מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג" (שו"ע, או"ח ס' תר"ה) הרשב"א: "אני מצאתי ענין זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על נער היולד וחותכין ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים וחבלים שרבה שנראו בעיני כדרכי האמורים, וריחקתי כל זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה וכיוצא בזה בעירנו מאומה" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שצ"ה) הרמב"ן אף הוא התנגד למנהג הכפרות (כמובא אצל הבית יוסף, אורחות חיים סימן תר"ה), ואילו הרמב"ם אינו מזכירו כלל ועל כן גם לא היה נהוג בתימן. (ש"י עגנון, "ימים נוראים", ע' ריג) מבין הפוסקים בני דורנו שהתנגדו לכפרות בתרנגולים: הרב חיים דוד הלוי "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלקים חיים" (עשה לך רב, חלק ג, עמ' ס"ז). הרב פנחס זביחי: "כל עיקר ענין הכפרות בעיו"כ אין לו שורש בש"ס, ופוסקים ראשונים ואחרונים צעקו מרה על מנהג זה דנראה כעין דרכי האמורי" (שו"ת עטרת פז, חלק ראשון כרך ב – יו"ד, הערות סימן ג הערה א, ד"ה "וגם הלום") המקובל יצחק כדורי, זקן המקובלים, יצא באלול תשס"ב נגד מנהג הכפרות בתרנגולות, וקרא להעדיף על פניו תרומה לעניים, עקב צער בעלי-חיים "שהוא איסור מהתורה" ובעיית הכשרות המתעוררת פעמים רבות בשחיטת תרנגולי הכפרות גמר חתימה טובה!