תובנות מהתקופה האחרונה

[HoneyBadger]

תובנות מהתקופה האחרונה

כאוטיסט עם כישורים ריאלים מאוד חזקים, אני מרגיש שהרבה יותר נכון לנצל ידע וכלים (כגון טכנולוגיה) מאשר לנצל אנשים להשיג את המטרות האישיות שלי.
וכאשר מציעים לי להשפיע על אנשים בכל אמצעי מרמה כזה או אחר על מנת להשיג את המטרות שלי אני מרגיש שלא רק אני מקטין את האדם אותו אני מרמה אלא שגם חלקים ממני הולכים ומתאדים כאשר אני משקר ואני מתרחק משורש הזהות שלי.
וזה תמיד מפתיע אותי כמה זה נפוץ שאנשים רואים את המרמה ככלי הכי נגיש להגיע מנקודת המוצא שלהם למטרה שלהם.

לדוגמא איזה בחור שאני מכיר שלח לי מדריך דיגיטלי של אומנות הפיתוי (לבקשתי) והמדריך עוסק בלגרום לכך שבנות ישכבו עם מפעיל המתודות של אומנות זו ואף יתמכרו אליו מינית.
האומנות מציעה בן היתר דרכים להביא את הבחורה למצב של סערות ריגשיות ותחושות שווא שהיא חייבת לך פיצוי על עוול שהיא כביכול גרמה לך על מנת שהיא תתרכך ותתרצה ביתר קלות.
כמובן שכשאר הבנתי את הרעיון ברקע זנחתי את המדריך ואת מה שהוא מציע.

אני חשתי שאמנם זהו כלי מאוד נגיש להביא לכך שבחורה תרצה להיות איתי אך זה גם כלי מאוד נגיש לאבד חלקים מזהותי בתהליך ולהתרגל להציג את עצמי רק במסיכות.

הדוגמא עם האומנות הפיתוי היא רק דוגמא וגם קיצונית יחסית אבל הדחף החברתי למרמה נמצאת בכל תחומי החיים ואני משוכנע (וגם יודע) שלא רק האוטיסטים מתוסכלים מזה.

 

[guyshefer]

תלוי מה המטרה שלך- זה לא חייב להיות ניצול

להבין איך בני אדם חושבים, מה הם צריכים/מחפשים - זה כשלעצמו לא דבר רע, אם אתה מעוניין בטובת האדם האחר ודואג להימנע מלפגוע.
&nbsp
למשל, בדוגמה שנתת- יש כל מיני "מדריכים" שמתיימרים ללמד גברים איך "להשיג" נשים: יש כאלה שהגישה שלהם היא ללמד אותך איך להבין מה אתה מחפש ומה בגדול נשים מחפשות, בלי שאף אחד מוליך שולל את האחר. ויש גם כאלה שטוענים שילמדו אותך איך להוליך שולל, כשהמטרה היא רק איך להגיע ליחסי מין.
&nbsp
להבין צרכים ויצרים של אנשים נותן לך גם תובנות עליהם וכן- גם יותר יכולת לשכנע. אם זה מוסרי או לא? זה כבר תלוי במוסריות של המטרות שלך.

 

[HoneyBadger]

כנראה שמשהו התפספס לי בניסוח

הדוגמא של אומנות הפיתוי היה אמור להיות דוגמא אחת ספציפית ולא העניין עצמו שבחיים הרבה אנשים דוחפים אותנו לרמות על מנת להשיג דברים.
&nbsp
כנראה שניסחתי את עצמי לא מספיק טוב או שבחרתי דוגמא טעונה מידי

 

[guyshefer]

דווקא התנסחת באופן ממש ברור

הענייין הוא שכשאתה צריך להתמודד עם אנשים, כשאתה רוצה מהם משהו, אז מאוד כדאי לדעת איך הם "עובדים". קצת כמו לעבוד עם מכונה- זה מאוד יעזור לדעת על איזה כפתורים כדאי ללחוץ, ובאיזה סדר. לכולם יש אגו, מצבי רוח, דעות קדומות... לפעמים צריך לשאול מה שלומם קודם, אפילו אם זה לא כל כך מעניין אותך. לפעמים כדאי לחייך, גם אם אתה לא ממש שמח, כי זה יעזור *להם* להבין שאתה פונה אליהם בבקשה ידידותית ולא דרישה או תלונה.
להבין מה הדרך הכי טובה לפנות למישהו כדי להשיג את מבוקשך זה לא רמאות, אלא יותר "שכנוע מלוטש" כמובן שאם מדובר על מישהו שאתה בקשר ארוך טווח איתו (חבר, בת זוג, בן משפחה) אז כדאי להיות יותר אמיתי לאורך זמן.

 

[HoneyBadger]

תגובה

הלחייך ולהיות נחמד זה פחות עיקר העניין שהתכוונתי אליו.

אני אמציא דוגמא שבדוגמא האילוץ הוא שכל הדמויות הם אנשים הגונים מהשורה ולא שקרנים.

ניקח מצב של זוג נורמטיבי טיפקלי שאין לו שום צורך לאתגר מוסכמות חברתיות בסיסיות וכו', עכשיו הבחור אומר לבחורה "אני אוהב אותך" (זה יכל להיות גם הפוך, אין פה דגש על הבחור) תמיד באמירה הזו תהיה כפל משמעויות.
משמעות הראשונה שהיא הפשוטה יותר היא שהבחור אכן מרגיש הצפה רגעית נעימה ככל שתהיה של אהבה כלפי אהובתו, עד כאן הכל טוב ויפה, העניין הוא כזה האמירה הזאת גם טומנת בתוכה את המשמעות הבאה: אני הבחור מתקרב לנקודה שבה אני אהיה מוכן לחתום איתך על חוזה שההורים שלך חתמו עליו לפנייך ועכשיו מצפים ממך למצוא מי שיחתום את זה מולך ושיהיו לו השלכות חוקיות מול הערכאות ושבחוזה הזה אסכים לאהוב אותך לתמיד ועל מעידה אחת אשלם מחיר כבד ביותר שיהיה לו השלכות על כל האספקטים של חיי כגון ברכוש מול הבית משפט ובחיי האישיים במעמד החברתי.

אני חושב שאין מנוס מכך שתמיד האמירה הזאת תכלול את שני האמירות האלה בו-זמנית כאשר הסקאלה ינוע או יותר למשמעות של תחושת האהבה או יותר למשמעות של אני מוכן קצת יותר להתחייב לחתום איתך חוזה לחיים.

ואני חושב שלשים אותי או כל אוטיסט אחר במצב של סופר-פוזיציה שכזו זה אשכרה מועקה כל-כך גדולה שזה מתבטא בכאב פיזי ובאמת מאז הקשר הזוגי הקצר והיחיד שהיה לי אני נמנע מקשרים עם בנות.

ואני חושב שהמצב הנוכחי של המוסכמות החברתיות מחייב רמה מסויימת של מרמה מצד כל הצדדים ולכן גם יש סובלנות לרמה מועטה (או יותר ממועטה, תלוי בתחכום) של מרמה
ככה שאו אפשר לנסות להפוך אותנו לאנשי מוסכמות חברתיות עם סמי מרשם, או שאולי אנשי המוסכמות החברתיות ישאלו את עצמם למה בעצם הם ממשיכים את הקו הזה, האם זה מרצונם או "כי ככה".

אני לא כזה יודע למה הדוגמאות שלי היום כל הזמן הולכות לכיוון של קשרים זוגיים אני מאוד לא עסוק בזה ביום יום, אולי פשוט מאוד נגיש שם העניין של מוסכמות החברתיות שהוטמעו סביב הקשרים האלה כנראה אפילו מוסכמות שקדמו לתנ"ך עצמו והתנ"ך יישר איתם קו.

 

[arana1]

סופר פוזיציה זה גם פתרון ולא רק בעיה

כמו למשל העובדה שאתה כמו רוב האוטיסטים ובניגוד או בשונה מרוב הנ"ט נוטה לחשוב ולחשב ולחוש בו זמנית גם את הטווח המיידי, הרגשי, המתבטא כהצפה רגשית שהופכת להצהרה וגם את הטווח הרחוק שמבטא מחוייבות למסגרת יציבה ולא חשוב מה,
והדברים הכי סותרים, וברור גם למה,
יכולה לשמש גם כבסיס לפתרון הבעיה,
שזה אומר לזהות בין היתר איפה ולמה ואיך אפשר שהמיידי והנצחי, האהבה והתשוקה, הטווח הארוך והקצר, המהיר והאיטי, בכל זאת נפגשים,
כי אם אתה יודע לנסח שאלה, לזהות בעיה, אתה כבר במצב טוב יותר בדרך לפתרונה,
וזה אחד הדברים שהכי מעצבנים ומרגיזים ומדכאים ומחרידים ביחס לאוטיזם ובכלל,
שהחברה והסביבה בנויה לדכא עד מוות ולפסול מראש דווקא את מי שמעיזים ויכולים לשאול שאלות עמוקות ולכן גם יש להם הזדמנות טובה יותר להציג גם פתרונות מהותיים יותר.
אלא שאלה מן הסתם חייבים שיראו אחרת מהמוסכמה, חיביים שיתבטאו גם כיחס שונה לשפה למשל ( השפה בנויה לגלם את ההפרדה בין המיידי לנצחי, בין האהבה כמחוייבות והתמסרות לתשוקה כחוויה....),
ואז את זה הורסים, הורגים, כי זה מפחיד ומערער נורא,
חבל מאוד,
ורע,
וטיפשי בטירוף.

 

[arana1]

התנ"ך לא מיישר קוו עם המוסכמה

הוא חלק ממנה, אחד הכלים שמבטאים את סיפור התהווות הכללים והתרבות האנושית, ששורשיה אכן בנצח עצמו, ולכן גם לא ניתן ואפילו לא צריך לסמן את נקודת ההתחלה שלה,
ותבניות ומוסכמות הקשר הזוגי מכתיבות ומוכתבות כחלק מתבניות ומוסכמות החברה ומשפיעות על הכל בין אם אתה בקטע של לחיות אחד כזה או לא,
היחס לתשוקה, לאהבה, הצורך להתמסר והפחד ממנו, מקבעים את תבניות החברה כמו גם את הצורה שבה הן משתנות.
ועל רקע זה הגיע הזמן כבר מזמן שיובן שאוטיזם אינו לקות, הפרעה, מחלה, או פתולוגיה ניורולוגית כזאת או אחרת אלא כמו שבוטא כאן ובמקומות אחרים עוד ביטוי לנסיון מאוד מסויים ומובהק להתמודד, ולדעתי באומץ ובמקוריות, עם שאלות הקיום והזהות, רק שבצורה שונה ולכן משבשת ומפריעה כל כך לנורמה שבמקום להתמודד בכנות פשוט מסמנת אותו כלקות ומחלה וסוגרת עניין,
זה פחדני, זה רע, זה טיפשי, נורא

 

[HoneyBadger]

אני חושב שהאמונה בנצחיות טומנת בתוכה חוסר איזון

בעבר הלא רחוק הפסקתי להאמין בחיים שאחר המוות ולצד ההשלמה הפחות נעימה עם ויתור על האמונה בנצחיות המודעות ובקבלה של המורטליות, באה במקומה החלמה של האינסטינקטים.
יכולתי להפנים יותר את ההבנה שכל התחושות והרגשות השליליות הן תוצר מורכב יותר של המקרה הפשוט שהוא הפחד מהמוות ולעומת זאת כל התחושות החיוביות הן השלכה מורכבת יותר של הביטחון בהישרדות שלי לעת עתה.
כמוכן בדיעבד ניכר היה שהאמונה בנצחיות המודעות עוררה בי כפייתיות בחיי היום יום שהשתחררה עם קבלת העובדה שאין נצחיות למודעות ואני חושב שזה מאוד הגיוני.
לדוגמא: מישהו שעובד בעבודה קבועה הגיוני שלרוב הוא יהיה הרבה יותר מושקע ריגשית בעבודה הקבועה מאשר אדם שהולך לעבוד בעבודה זמנית לפרוייקט או מספר מצומצם של חודשים ולאחר מיכן ימצא משהו אחר.
ככה שמאוד הגיוני לי שההכרה בעובדה שאין נצחיות מאפשרת שיחרור מכפייתיות ובכלל חוויתי התאזנות אינסקנטיבית ואינסטינקטים מאוזנים שואפים לאיזון רב עוד יותר.

לדעתי החברה כמכלול אפילו הפלחים החילוניים עדיין מנהלים את חייהם כאילו יש חיים שאחר המוות ובתפיסה שבני האדם הם יצורים מבורכים מאל עליון ולא חיות אבלוציונליות כשאר החיות ביניהם גם קופי האדם כגון שימפנזה, גורילה, בונובו ובני האדם בעצמם. (לא להתבלבל בדוגמא של הקופי אדם עם קופים שאינם קופי אדם כגון בבונים שאומנם הם גם פרימטים אך הם התפתחות מקבילה לקופי האדם והם רחוקים יותר גנטית מבני האדם ושאר קופי האדם).
אני חושב שהתייחסות למודעות כמשהו שמנותק מהישרדות הגוף ולא ככלי אבלוציונלי הישרדותי שמאפשר את הישרדות הגוף ובכללו גם המוח שהוא מרכז קבלת ההחלטות ושם גם נמצאת המודעות עצמה גורמת לחוסר איזון ומרחיקה מהומאוסטזיס.

ואני חושב שלתפיסות שגויות יש השלכות גם בזמן אמת כגון כפיתיות שנובעות מחוסר הכרה במורטליות אלא בהמשכיות אינסופית.

כבר זמן מה כאשר יש לי אי הסכמה עם אנשים על תפיסות אפילו על דברים מהיום יום כאשר הם לא מרפים והדיון ממשיך לרוב אנחנו מגיעים גם לעניין הזה ואנחנו רואים ששורש האי הסכמה נובעת מהתפיסה השונות שלנו לגבי החיים שאחר המוות.

 

[arana1]

סטוצ זה לא פתרון

האמונה או התחושה או הנטיה והצורך בנצחיות, בקביעות, ברצף בלתי מופרע אינה ניתנת לבחירה בכלל, היא חלק ממאפייני הקיום והזהות, וחלק הכרחי ובלתי נמנע,
השאלה היא איך ליישמה,
והתשובה לשאלה הזאת משתנה כל הזמן דרך מה שאנחנו מכירים כהיסטוריה ואבולוציה ובכלל.

זה לא משנה מה אתה מאמין, זה בכלל לא נתון לשיקול דעתך, כל מה שאתה יכול לעשות זה לחפש את גירסתך המקורית לשאלה הנצחית הזאת

יצא לי לעבוד בהרבה עבודות זמניות וגם בכמה קבועות, לפעמים עדיף ככה ולפעמים אחרת, לפעמים עדיף לילה אחד לוהט עם אשה שלא תפגוש לעולם יותר ולפעמים רק דרך קיום מתמשך ומשותף לצידה ואיתה אתה לומד להנות איתה ואותה בצורה הכי עמוקה,
כאמור, זה לא פתור, וכל מי שאומר אחרת סתם מתיימר

יש נצחיות בין אם תרצה בכך או לא
וברור שעובדה זאת קורעת אותנו לגזרים כי היא מנוגדת וסותרת לחוויית הרגע, שגם היא תקפה באותה מידה, או במידה משתנה

האיזון הוא איזון בין הנצחי לרגעי, אין איזון אחר

זה שהאדם הוא חיה אבולוציונית לא סותר את העובדה המוכחת והברורה מאליה שלפיה גם אבולוציונית בינתיים הוא הדגם הכי מוצלח,
אולי לא נכון לתרגם את זה לעליונות אלא דווקא להפך,
אני בטוח בכך

מי מתייחס למודעות כמשהו המנותק מהישרדות הגוף ?
הדיכוטומיה שאתה מתאר כאן היא מיושנת אם לא ממש ארכאית,
אתה מניח שהישרדות הגוף פירושה רק דבקות בחיי הרגע ולא היא,
התפישה של קביעות, נצחיות, מדריכה את הגוף לשמור על עצמו ולשמר את קיומו ממש כשם הרגישות להיבט הרגעי והמיידי

כפייתיות לא נובעת מחוסר הכרה במורטליות אלא בדיוק להפך, מנסיון להתמודד עם תודעת הקץ

ברור ששורש כל מחלוקת נוגע נובע מנושאים האלה, שהם גם אלה שמכתיבים את צורת הקבוצה האנושית ואת צורת הפרטים בתוכה, והדברים האלה גם משתנים עם הזמן, לדעתי לטובה, ולדעתי אוטיזם זה סוג של פתרון, הוא הצעה לפתרון לשאלות האלה, וצריך להתחשב בו ככזה במקום לסמנו כלקות מחלה או הפרעה
ואותו דבר נכון גם לכל הפרעת קשב אחרת

למשל, אוטיסטים רגישים למבט עין כי הם רואים בכל רגע את הנצח, זה לא רע, אפילו פתרון מקסים וגאוני לדילמה ולפרדוקס שאתה מתאר ומתלבט בו,
אבל כיוון שפתרון זה לא מתאים לפתרון המוסכם אז כולם עושים לאוטיסטים את המוות,
תמיד ומגיל קטן

ברור שלתודעת המוות, הנצח, ההמשכיות, הקביעות, ויחסה למשתנה ולחולף יש השלכות ונגזרות שאין מהותית מהן לזמן אמת, זה כל העניין, שגם בגללו יש להתיר ולאפשר ולתמוך גם בפתרונות שונים מהמוסכם,

 

[arana1]

להיות מושקע רגשית זה הכי מתגמל

גם הישרדותית, גם את הפרט וגם את המין כולו, למעשה יתרונו של האדם על מינים אחרים נמצא גם בנטייתו להשקיע רגשית ולהתמסר עד כלות ליצירה, ללא נטיה זאת לא היו מתפתחות כל המערכות המתוחכמות שעוזרות לנו לשרוד בתנאים שהבבונים יכולים רק לחלום עליהם.

ללא השקעה רגשית טוטאלית באדם אחר אין אהבה, כמובן שזה מהלך שכולל איתו הכי הרבה סיכונים וכאבים וחרדות אבל לפחות בינתיים כך זה עם כל מהלך מתגמל,
האינסטינקטים משתחררים לא כשאתה מוותר על הנצח עצמו אלא כשאתה מוותר על תפישה הנצח כפי המוסכם בחברה או קבוצה מסוייימת,
נגיד תפישת הנצח החרדית דתית שלא במקרה רוב האנושות החליפה אותה בתפישת נצח מדעית אמנותית יותר,
וכה הלאה

 

[arana1]

מזדהה מאוד

ואין לי ספק שאוטיסטים מזוהים כחסרי כישורי חברה גם כי מסיבות שכמובן לא בוררו מעולם מניפולציה ורצון להשפעה על אנשים בצורה ישירה ממש לא טבעית להם בכלל אלא להפך אפילו כמו שכתבת פשוט מוחקת בהם את מה שהכי מהותי לקיומם.

לעמות זה, לבנות כלים, שהם דוממים ולא חיים, כדי לשרת את האדם, מתאים לנו מאוד, וגם אני הכי התחברתי לזה, ואולי גם בגלל שככל שיותר כלים ישרתו את האדם כך הצורך במניפולציה מתועבת, מקטינה, מכזבת, ילך ויתייתר ואז יהיה מקום לאהבה ויצירה אמיתית ומהותית יותר.

אני שונא להשפיע על בני אדם ועשה הכל על מנת להימנע מזה ככל היותר, מבחינתי אין כמו לתת לאדם זמן פנימי משלו כדי שיבחר מתוך עצמו ובלי שאציג לו שום חזות שתפתה אותו לכאן או לכאן,

לדעתי גם אין ספק שזה קשור לשפה ולשונות התקשורתית כי השפה האוטיסטית הפוכה בגלל זה לכן לחלוטין מהשפה הפוליטית, הכי הפוכה, ווכזאת צריכה שכל אדם ייצג את עצמו כאילו היה עולם ומלואו ורק הוא יודע איך

שונא לחזר ושונא שמחזרים אחרי, גם מרגיש שזה חזירות

 

[יש מישהו בבית]

מקסימום

שלום לכולם.
שאוטיזסט, כמוך כמוני יו8כל לעשות זה להבין את הסביבה.
להבין את כול המניפולציות והמצבים החברתיים.
להיות נוכל לא יוציאו מאיתנו זה לא בDNA

 

[arana1]

בוודאי

אוטיסטים נולדים עם הזדמנות עדיין נדירה לקיום לא מניפולטיבי שנתפש לכן בטעות כישירות נאיבית הנובעת מהעדר כישורי חברה או פיגור התפתחותי שלא מאפשר לנו מודעות לסבטקסט ולקונטקסט,
בגלל זה כל מה שנחשב בטעות כמחקר מדעי ולכן גם הטיפול המבוסס עליו זה בדיחה שאין שחורה ממנה וסביר וצפוי שעם הזמן יותר ויותר אוטיסטים יצליחו לשרוד את האבחון והעזרה והטיפול ומאמצי השילוב שאין מופרכים מהם כדי להמשיך ולבסס מורכבות שלשם שינוי ובשונה מזו הנורמטיבית לא מבוססת על שקר וזיוף ואלימות ושנאה, שזאת מן הסתם גם יותר ברת קיימא כי מבוססת על פתרון דיכוטומיות שהנ"ט אפילו לא מודעים לקיומם ולכן למידה שבה הן מניעות ומדריכות אותן לעשות רע ואת הרע.

משער שרוב התקפי הזעם, ההסתגרות, הנטיה לבריחה ויאוש סופני נובעים גם הם מהתחושה שלא תמיד ברורה שאין מצב שהסביבה תיתן לאוטיסט לחיות את מהותו כפי זהותו וכפי האפשרי לו למרות ודווקא משום דקות אבחנתו שגם מאפשרת תנועה הרבה יותר אנושית חכמה ואוהבת מהממוסכם והממוצע.

שזו גם הסיבה שהכי הכי הכי מסוכנים לקיומו של האוטיסט הם אלה שהנ"ט מחשיבים כסמכויות, כבעלי מקצוע, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ניורולוגים ומטפלות תקשורת כמוהם כרעל המוזרק ישירות לווריד של הילד האוטיסט

 

[HoneyBadger]

לחלוטין וגם אוסיף על מה שכתבת

אני חושב שגם מגיל קטן יוצרים לנו בתפיסה את ההתנייה שאם אנחנו מבינים את הסטיואציה אנחנו מוכרחים להגיב כמו שטיפיקל היה מגיב ואז במצבים שאנחנו כן מבינים אז אנחנו גם מבינים שבעצם גם לא משתלם לנו להבין כי כשאנחנו כן מבינים אנחנו "מחויבים חברתית" להתנהל בצורה שאינה נעימה לנו.

זה כמו שיש נכים שיבחרו לא לעבוד (וכנראה שלחלוטין בצדק מהמבט שלהם) בגלל ההתניה שאם הם יעשו מאמץ לעבוד אז בתמורה יקחו להם את הקצבה.

 

[arana1]

לגמרי

הנ"ט, בגלל שהם כחניים לחלוטין וחסרי אמפתיה בטירוף לקחו לעצמם מונופול מוחלט על מה שנכון ולא נכון חברתית, הם, הפסיכולוגים, המטפלים, המאבחנים ושאר מרעין בישין כל כך חסרי פתיחות, סובלנות, אנושיות, שאפילו עצם אפשרות קיומו של אדם שיזהה ויגיב בצורה שונה מהמוסכם לסיטואציה חברתית בין אישית או אחרת נדמית להם בלתי אפשרית.
זה טירוף מוחלט, פסיכוזה קבוצתית שאין אלימה ממנה, שגם לא הולמת ליומרתם למונופול על האמפתיה והרגש והסדר החברתי התקין.

מה שכופים על האוטיסט ממש לא שייך לפסיכולוגיה הוא חינוך, זה פשיזם טהור, כחני ורצחני לגמרי

וזה נוגע למה שאתה מעלה כאן כי למשל כמו הרבה אוטיסטים משעה שאתה רואה בו זמנית היבטים מנוגדים של אותו דבר אפשר לומר שאתה "רואה זמן" שזה אומר שאתה צופה את ההתפתחות ואת מרכיביה בצורה שונה ממי שפעם אחת מזהה צד אחד ופעם אחרת דבר אחר, ומכאן גם עולות הרבה רגישויות שנדמות לנ"ט האטומים כחסרות סיבה ולכן מסומנות כמחלה או הפרעה.
כך שחושיך, רגשותיך, האינטלקט שלך, מבקש להגיב כפי מהותך אבל הסביבה החברתית, משפחתית, מוסדית, לא מרשה לך להגיב פרשנותך את המציאות, אז התוצאה היא הצפה, חוסר וויסות חושי ורגשי, חרדה, התקבעות מנותקת, ושאר תסמינים שאנשים מזהים עם אוטיזם בעוד שלמעשה אינם אלא תגובתו של האוטיסט לאלימות המחרידה של הסביבה כלפי קיומו

זאת אומרת שעצם הטיפול באוטיזם הוא המחלה

 

[grayart]

מה אתה רוצה מאנשים?

תשאיר את המניפולציות לפסיכופטים המקסימים ולאנשי המכירות הם עושים את זה הכי טוב.

השאלה הא מה אתה רוצה?
אם בדוגמא שנתת, אתה מחפש מין, אז אין שום סיבה לשקר לאף אחת, יש הרבה בנות שהם בשלב חיים שבו הן לא מחפשות משהו רציני או שמחפשות כן קשר רציני אבל בינתיים דואגות לענות על הרצון שלהם בקירבה דרך קשרים מזדמנים.
אתה לא צריך לשקר, רק להיות זמין.

אם אתה מחפש קשר משמעותי אז לשקר זו התחלה רעה.
המדריכים האלה הם בדיחה גרועה, הם מצליחים לשכנע רק את מי שקונה אותם.

תקרא פעם מדריך דומה שנכתב לנשים, משהו כמו "איך להשיג את גבר חלומותייך", ואז השקר של המדריכים האלו יראה לך הרבה יותר ברור.
הטכניקות שמוזכרים בהם הם הפוכות ממה שהיה עובד עלי אם על כל גבר אחר שאני מכיר, לדוגמא העצה להיות "ביצ'ית".
מהצד שלך אתה קונה את הבלוף, וגם מהצד השני אני מכיר נשים שעד היום יודעות את השיטה להשיג את גבר החלומות ומיישמות אותה כבר "שנים רבות".

 

[arana1]

 

[HoneyBadger]

תגובה

אני לא חושב שאמורה להיות לי מניעה מלהביע את המציאות כפי שהיא נתפסת בעיני