מה עושים אם אין כיתת תקשורת למרות שצריכים כיתה כזו?

Hidden4ever

New member
מה עושים אם אין כיתת תקשורת למרות שצריכים כיתה כזו?

מישהו היה במצב שבעצם לא היתה עבור הילד שלו כיתה קטנה בכלל?
לכאורה אומרים לי שיש לי אפשרות לבחור - בפועל במחוז שלנו אין כיתות עבור הילדה. אין גם כמעט מקום במחוז הסמוך, ואיפה שיש מקום, הם קודם כל מחוייבים לתת מקום לילדים מהמחוז שלהם - נדע רק ב- 15 לאוגוסט... ויש מצב שנדע רק ב- 31 באוגוסט.

אמרו שמקסימום יעשו וועדת שילוב בספטמבר עבורה אם לא תמצא כיתה... אבל מה עם השילוב לא מתאים עבורה? מישהו היה במצב כזה?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
עצוב לומר: הרבה אנשים היו במצב הזה...
ולא רוצה להלחיץ- אבל כל שנה יש לנו דיווחים של הורים
שגם באחד בספטמבר וגם בשלושה בספטמבר ואפילו מאוחר יותר
לא יודעים איפה ילמד הילד...
מקומם ובלתי נסבל, אבל חלק ממציאות חיינו...
&nbsp
ובכ"ז- ראשית, יש אפשרות להוסיף תלמיד תשיעי לכתת תקשורת.
צריך אישור מפקח, אבל זה אפשרי.
שנית, אם תגיעו לועדת שילוב בספטמבר, חשוב שתהיי מצויידת באסרטיביות ובמידע
כדי לא לתת להם לחמוק מאחריות - הם מחוייבים לספק לילדה מענה.
כל מה שפירטתי קודם שנראה לך שהיא צריכה- תוכלי לעמוד על זה שהיא תקבל.
בראש ובראשונה- צוות חינוכי שרוצה להעשיר את הסביבה החינוכית שלו
ע"י צירוף ילדה מיוחדת
שנלהב לאתגר המקצועי הזה.
&nbsp
 
הייתי בדיוק באותו מצב עד לפני יומיים


מציעה לך לפנות בכל הערוצים האפשריים. כך עשיתי גם אני. ליצור קשר עם מחלקת החינוך בעיריה/ ישוב, לפגוש את הקבס״ית ולהסביר לה את הצורך, לכתוב למפקחת על החינוך המיוחד, אם אין מקום בישוב שלך אזי לבקש ממחלקת החינוך שלכם לפנות למחלקת חינוך בישוב הסמוך, לדבר עם מנהלת תחום אוטיזם ברווחה. לאחר שעשיתי כל זאת באינטנסיביות שאינני יכולה אפילו לתאר כאן, פניתי לאלוט וכתבתי לשר החינוך. התגובה מאלוט היתה מהירה ויעילה להפליא! אל תוותרי ושיהיה בהצלחה ��
 

Hidden4ever

New member
אבל...

מי שעושה עבורי את הבירורים זו מחלקת החינוך והם באמת מחפשים - במחוזות לידינו גם אין ממש מקום ובכל מקרה יש עדיפות קודם לילדים של המחוזות האלו ולא לשלנו.
&nbsp
אני אפנה לאלוט שוב אבל מה בדיוק אמורים לעשות עם זה? אי אפשר לדחוף בכח עוד ילדים לכתה.
&nbsp
ועוד שאלה, כמה רחוק הילד/ה צריך ליסוע עכשיו כשנמצא סידור?
&nbsp
ובאיזה קבוצת גיל מדובר במקרה שלכם?
&nbsp
&nbsp
 

schlomitsmile

Member
מנהל
כאמור- אפשר להוסיף תלמיד תשיעי
שאלה אחרת: לאור התמשכות אי-הודאות לגבי הכתה,
מה את חושבת לגבי שיתוף הילדה במסקנת האבחון?
מה אם רק בסוף אוגוסט תקבלו תשובה?
אולי שווה לשקול לנתק את סוגיית היותה על הספקטרום
מסוגיית הכתה?
לתת גם לה את הזמן לעבד כל אחת מהן בנפרד?
 

Hidden4ever

New member
בהחלט התחלתי לחשוב על זה

ממש קשה לי עם זה ולא טוב לי שקשה לי. אני חוששת ששפת הגוף שלי או הקול שלי ישדרו דברים אחרים מהמילים שלי ואין לי מושג כמה מזה היא תקלוט. אני גם תוהה באיזה מילים להשתמש. לדוגמא - בעיה עם תקשורת או להגיד את המילה אוטיזם. ברור לי שאם תלך למסגרת מיוחדת זה משהו שיעלה. הופתעתי לגלות שיש ילדים שלא מודעים עד גילאים יותר מתקדמים למרות שאובחנו מוקדם ואני תוהה איך בדיוק...
&nbsp
יש ילדים גדולים שלוקחים את זה קשה? לא מוכנים לשמוע על זה?
&nbsp
&nbsp
 

schlomitsmile

Member
מנהל
מניחה שיש הכל
אם ילד קיבל במשך שנים מסרים שליליים מסביבתו לגבי היותו שונה
אז יתכן שכותרת לשונות שלו, ועוד כזאת שהוא שומע כסוג של קללה (יא אוטיסט)
תרתיע אותו, תלחיץ אותו.
&nbsp
הכל תלוי באופן בו הדברים מוצגים בפני הילד/ה.
הילדים שלי קיבלו את תוצאות האבחוון שלהם בגילאי 6 וחצי, 10 וחצי ו 13.
תגובותיהם היו חיוביות עד חיוביות מאד.
כבר לא נעים לי לשאול אותך אם את רוצה לשמוע איך הצגתי בפניהם את העניין
כי זה כאילו שאני מנסה לדחוף לך את זה

אבל אם את רוצה, תגידי
 

Hidden4ever

New member
לא היה נעים לי לשאול...

כן, אני רוצה לשמוע.
&nbsp
אני גם אשמח לשמוע מה היה המצב לפני כן מבחינה חברתית. האם הרגישו שהם שונים? היו להם חברים כלשהם?
&nbsp
אני מניחה אבל שכשיש אח אחד עם אבחון, אז זה יותר קל לאח אחר?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
איזה קצר מצחיק בתקשורת
הזמנתי אותך לשאול כמה פעמים, אבל כנראה שההזמנה לא הגיעה אלייך

&nbsp
הראשון שאובחן אצלנו הוא ה
, שהוא הבן השני מבין הארבעה.
אז בן 6 וחצי, כיום בן כמעט 19.
מעתיקה הודעה בה סיפרתי על השיחה איתו:
&nbsp
"הרבה פעמים ילד, במיוחד א"ס (על הספקטרום האוטיסטי) לא שואל,
אבל זה לא אומר שלא חושב על זה, ועל זה נאמר:
וזה שלא ידע לשאול, את פתח לו
חשוב מאד לדעתי, שהמסר המועבר לו יהיה אמיתי ומחזק.
לכן אני מציעה לא לדבר רק על קשיים.
הנה השיחה שהיתה לו ולי בעניין:
&nbsp
אמא: אתה יודע חמוד, יש כלמיני סוגי אנשים בעולם,
למשל: גבוהים ונמוכים, מצחיקנים ורציניים, יהודים, צרפתים,
ערבים, סינים.
:גברים ונשים, שחורים ולבנים...
אמא: נכון! ויש גם סוג שנקרא אספים. אתה אספי, וגם אבא.
: מה זה אספים?
אמא: כל אחד שונה, אבל יש להם כמה דברים משותפים,
למשל- מח חקרן וסקרן.
כמו שכשהיית ממש קטן, שאלת אותי :מה זה מיים? למה הברזל חזק? למה הזכוכית שקופה?
: ממממ
אמא: אספים לפעמים לא כ"כ יודעים איך להסתדר עם בני אדם.
כמו למשל כשסבא וסבתא באו, ונורא שמחת, אבל לא ידעת מה לעשות, אז ברחת, עד שהצעתי לך לומר להם "שלום".
: כן, אני זוכר.
אמא: כשצריך לעשות משהו, הם צריכים שזה יהיה מסודר להם
שלב-שלב, כמו שכשצריך ללבוש פיג'מה למשל, אתה צריך שאומר לך- עכשיו להוריד מכנסיים, עכשיו להוריד תחתונים, עכשיו ללבוש מכנסי פיג'מה וכו'.
:נכון.
&nbsp
בקיצור, ציינתי כמה מאפיינים- חוזקות וחולשות,
הצגתי את זה כחלק מהפסיפס האנושי ולא כפגם,
אמרתי לו שהוא חלק מקבוצה (יחד עם בנאדם שהוא מכיר מעריך ואוהב).
בסוף השיחה הזאת הוא יצא בדילוגי שימחה בסלון.
אמא: נראה לי שאתה שמח, זה נכון?
:כן!!
אמא: למה?
: מכל הדברים שאמרת, מה שגורם להרגשה, גורם לי שימחה!
&nbsp
הילד שנהג לדפוק את ראשו ולמלמל "אני דפוק, אני דפוק" חדל לעשות זאת.
&nbsp
אגב, אם אתם לא מכירים אספים, אפשר להזכיר דמויות מפורסמות שככל הנראה היו א"סים, כגון אלברט אינשטיין, הנס כריסטיאן אנדרסן ועוד."
&nbsp
&nbsp
השני שאובחן היה הבכור, אז בן 13, כיום בן 23 .
הוא ידע שהוא סובל, ושאנחנו הולכים לאיבחון שמטרתו
להבין למה הוא סובל ואיך אפשר לעזור לו.
היה לו חבר אחד, והרבה הצקות מילדים.
כשהתקבל האיבחון, הוא פשוט קרא אותו, ואח"כ שוחחנו.
לא דיברנו על לקות- הוא לא לקוי.
הוא אחלה לגמרי
יש לו קשיים, יש לו צורת חשיבה מיוחדת, מרתקת, מקסימה,
יש לו שונות שמקשה על חייו וגם מעשירה אותם.
וקוראים לזה אוטיזם /ספקטרום אוטיסטי (בזמנו קראו לזה אספרגר).
על זה דיברנו.
הוא קיבל את זה בסדר גמור.
ה
הופתע, כי הם שונים זה מזה.
כשהבכור שמע שה
הופתע, הוא אמר
:"למה הוא מופתע? הרי א"סים הם לא משובטים"

ככל כותרת (למשל "גבר" "נוצריה" "ישראלי" "הומו" "חילוני" ועוד)
גם הכותרת הזאת מבטאת מרכיב משמעותי בזהות,
אבל לחלוטין לא ממצה את הגדרת הזהות.
יש שוני רב בין האנשים החולקים את אותה כותרת.
וגם על זה אפשר לדבר.
&nbsp
השלישי שאובחן אצלנו היה הפיצקי, אז בן עשר וחצי, כיום בן 11 וחצי.
ההנה ההודעה בה סיפרתי על תגובתו
http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/612/182503150/תמיכה/אוטיזם_אספרגר_ו-PDD
 

Hidden4ever

New member
קראתי והייתי צריכה קצת לחשוב

קודם כל תודה על השיתוף.
&nbsp
האם האבא של הבנים היה מאובחן לפניהם?
&nbsp
אני מודה שהרעיון של לתת לקרוא את האבחון ממש קשה לי. נשמע שאצלך הילדים ברמת אינטילגנציה גבוהה מאוד? או שלפחות כך אני מתרשמת. האבחון אצלנו כולל המון המון מידע שחלקו לפחות לתחושתי האישית או שלא יגיד כלום לילדה שלי, או שילחיץ אותה.
&nbsp
אני לא יודעת למה אני ממש חוששת... אולי כי היא טיפוס מאוד פרפקציוניסט (אני יודעת שזה מאפיין ילדים על הרצף), וחלק מזה קשור גם לדימוי העצמי שלה... או שבעיקר לדימוי העצמי שלה. היא מודעת לקשיים שלה והיא הייתה מודעת אליהם מגיל מאוד צעיר ותמיד מראש החליטה ועדיין מחליטה מה היא מסוגלת לעשות והרבה פעמים מוותרת לעצמה. אני צריכה להשקיע המון כדי לשכנע אותה להתמודד עם דברים. כשהיא כבר מתמודדת, היא מרגישה יותר טוב. אני מאוד מוטרדת מכך שלגלות לה את הבעיה והמשמעות שלה יגרום לה לירידה נוספת בדימוי העצמי.
&nbsp
אני יודעת שיש דרך לספר כל דבר, אבל מאז ומעולם הילדה שלי היתה עסוקה בלהגיד על כולם כמה הם יפים ומוצלחים לעומתה... וזאת למרות כל המאמצים שלנו והאמירות שלנו בניגוד לכך. הכל מאוד שחור לבן. בגיל חמש לקחנו אותה לריפוי בעיסוק. היא לא ציירה. גם אחותה הלכה לריפוי בעיסוק. אחותה כן ציירה, פשוט גרוע אבל לאחותה זה לא הפריע. לגננת כן אז נשלחנו לאבחון וטיפול. אבל הצעירה שלי ידעה בגיל 4 שהיא לא מציירת כמו שהיא ראתה אצל האחרים, אז היא סרבה לצייר. כשביקשה ממנה המרפאה בעיסוק לצייר עיגול היא אמרה לה שהיא לא יודעת לצייר עיגולים... רק בטטות. העולם שלה נמדד ככה - אם זה לא עיגול מושלם, זה לא עיגול. נקודה.
&nbsp
וזה מאוד מדאיג אותי בהיבט הזה של האבחון. אני אוהבת אותה ומאמינה בה. אני מצד אחד מודעת לקשיים שלה, אבל אני גם מודעת למה שיש בראש המבריק שלה. הילדה מצידה לא מאמינה שהיא יכולה לעשות דברים לבדה... לאחרונה התחלנו הוראה מתקנת. הילדה דיסגרפית בין השאר. המורה להוראה מתקנת מתפלאת למה הילדה לא מצליחה בבית הספר כי היא מצליחה ממש טוב אצלה... ומה אומרת לי הילדה - "אמא, אני חוששת שאני לא אצליח לעשות עבודה בלי שמישהו ישב איתי".... אותו סימפטום.
&nbsp
היא מודעת לשונות שלה. היא מודעת לכך שהילדים בכיתה לא אוהבים אותה. האם לדעת למה היא שונה יגרום לה להרגיש טוב יותר או שזה יגרום לה להתייאש יותר?
 
לא לתת לה לקרוא את האבחון!!!

הוא הרי מלא בדברים שליליים, הכל זה קושי או לקות.
ממש לא רואה איך זה יתרום.
כשאני קראתי לראשונה, הייתי צריכה שמישהו יסביר לי מקוב המשפטים הארוכים והשליליים.
אם את מספרת, זה חייב לעבור דרך המסננת שלך, לציין כמה שיותר דברים חיוביים לצד הקושי.
שוב, כך אני מרגישה - אני עדיין לא סיפרתי לילד.
ולגבי הדוגמאות שנתת - עברנו לחו"ל כשהילד היה בן 4. קלט את השפה בשנייה. הבין הכל וגם קרא. אבל לא דיבר מילה.
ברמה כזאת שאמרו לי שאם זה לא ישתנה בקרוב, ממליצים שנפנה לפסיכיאטר (זה היה שנתיים לפני האבחון).
יום אחד היא דיבר אלי בעברית ליד הילדים מהכיתה שלו. הבנות ששמעו, התחילו לצעוק: שמענו אותו מדבר!
הכל השתנה כשרצה לשחק עם ילדה מהכיתה ולא הייתה לו ברירה - ישר התחיל לדבר שוטף. כששאלנו למה לא דיבר - ענה כי חושש שלא יודע מספיק טוב.
&nbsp
 

schlomitsmile

Member
מנהל
כמו שסיפרתי, ה
נהג להכות על ראשו ולמלמל "אני דפוק"- עד
אותה שיחה.
הדרך בה הצגתי בפניו את העניין, הפסיקה את זה.
גם הוא פרפקציוניסט, גם הוא נוטה לשפוט את עצמו בחומרה.
לכן היה כ"כ חשוב עבורו לקבל הסבר, לקבל תשובה,
לחוסר ההתאמה שהוא חווה בינו לבין הסביבה.
ההסבר היחיד שעלה על דעתו (וכנראה גם על דעתה של בתך) היה "אני דפוק".
ברגע שקיבל הסבר אחר, נגולה אבן מלבו, משהו השתחרר בתוכו

&nbsp
כיון שהילדים שונים זה מזה, גם הדרכים לשתף אותם במסקנת האבחון שונות זו מזו.
יש ילדים שמתאים לתת להם לקרוא בעצמם,
כדי שיהיה ברור להם שלא מסתירים מהם דבר,
כדי לאפשר התמודדות עם שאלות ובירורן לגבי המונחים שילוו אותם בחיים,
ויש ילדים- כמו ה
בזמנו- שלא.
הם צריכים את התיווך של ההורה
(גם אחיו שקראו את האבחון קיבלו תיווך שלי, אחרי הקריאה)
&nbsp
בכל מקרה, לא מדובר ב"לגלות לה את הבעיה".
מדובר בלתת הסבר והקשר לכלמיני דברים שהיא חווה, קשיים וקסמים,
שיבהיר לה שהיא לא "לא בסדר" כמו שנדמה לה,
שלא מדובר בבעיה/לקות/דפקט שיש לה, כמו שנדמה לה
(ולא האבחון יכניס לה את זה לראש, כך היא כבר חושבת)
אלא שפשוט היא שונה.
והשונות הזאת אינה בעיה, השונות הזאת כוללת את הקשיים כמו גם את הקסמים,
זאת המיוחדות שלה.
כמו שפיצקי סיכם ואמר:
"אמא: האם זה מי שאני
או זה מי שאני
?
פיצקי: יש בזה חסרונות ויתרונות,
אבל זה מי שאני, בגלל זה אני לא רוצה שזה ישתנה."
והיא לא לבד בשונות הזאת, יש עוד אנשים (נהדרים) שדומים לה בשונותם.
&nbsp
&nbsp
 

Hidden4ever

New member
כמה זמן לקח לך עד שסיפרת?

איך החלטת באיזה כיוון ללכת?
&nbsp
&nbsp
 

schlomitsmile

Member
מנהל
התפוז הזה...
מחק לי את התגובה רגע לפני ששלחתי
אנסה לשחזר...
לא לקח לי הרבה זמן לספר להם.
עם שני הגדולים זה היה לפני 10 שנים ויותר, אז לא זוכרת בדיוק,
אבל לא יותר משבועות ספורים.
עם הפיצקי- למחרת.
אבל אנחנו לא אופיינים, לא דוגמא בעניין זה.
כי לא החלטתי על הכיוון, זה זרם לי טבעי.
סינקלייר מדבר על "ציפיות מנופצות"
http://www.tapuz.co.il/forums/articles/article/612/104140/תמיכה/אוטיזם_אספרגר_ו-PDD

לי לא התנפצו שום ציפיות

היו לי רק שתי ציפיות מילדיי: שיהיו בריאים ושיהיו אנשים טובים.
לא ציפיתי לנורמליות, גם לא לאי-נורמליות, לא ציפיתי לכלום בתחום זה,
גם לא בתחומים אחרים, מלבד שתי הציפיות הנ"ל.
אולי זה קשור להיותי אשת-אמצע, אולי לא, לא יודעת.
וזה מן הסתם הקל גם על ההתייחסות של ילדיי לסוגיה
כי כשהמסר מהתחלה הוא "אתה אחלה כמו שאתה"
מובן שזה מקל על הבנאדם להיות שלם עם עצמו.
הפיצקי בכלל נולד לתוך בית שחי את זה,
שעוסק בזה באופן הזה,
הוא כבר בגיל שבועיים היה בטיול עם אנשי אס"י ומשפחותיהם,
אמא שלו כל היום בפורום

הוא ידע עוד לפני האבחון שהוא א"ס
(לפי תכנית החיים שעשה לעצמו היה עתיד לקבל אבחון בגיל 15
)
עבורו זו היתה הכרה בזהותו, לא משהו שעליו לעכל.

אבל לאורך השנים ראיתי משפחות והורים אחרים שיצאו מנקודה שונה משלי.
חלקם עשו את הסויץ' הזה בראש, חלקם לא.
ראיתי מה זה עשה להם ולילדיהם הא"סים והלא א"סים.
למדתי מזה שבעקרון זה אפשרי (גם אם לא לכולם),
למדתי כמה זה חשוב.
לכן אם מישהו רוצה לנסות לעשות את הסויץ' הזה
ויש באפשרותי לסייע לו איכשהו
עושה זאת מכל הלב.
 
בעקבות מה שרשמת - שאלה

את יודעת שבגדול אני מאד לא בגישה שלך. והייתי רוצה לשנות מצב, לפחות קצת.
אז איך את היית מגיבה למצב הבא:
אחד האחים חוגג יום הולדת בגן. במהלך החגיגה מתחילים להרעיש עם תוף מרים. הילד (שמראש הושבתי לידי) מתכווץ כולו וחוסם את האוזניים עם הידיים. אני מחבקת אותו, מנסה להנות מיום ההולדת של הקטן. אבל לא באמת מצליחה - כי הלב שלי כואב בגלל הילד.
אם הייתי יודעת מראש על התופים - הייתי מציעה לו לצאת החוצה. אבל אז הייתי מרגישה רע שהוא בחוץ, לא איתנו.
בשאר הזמן הוא נהנה, אבל המראה הזה שלו מכוווץ בכיסא הקטן לא עוזב אותי כבר שבוע.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
הייתי נותנת לתוף מרים דקה אם צריך
למשל אם זה טררם כזה כשמכריזים "יום הולדת שמח!"
ואז אומרת למתופפים בחיוך שמיצינו עם התוף,
אם מדובר בליווי לשירה אולי מציעה לנקוש על תיבה במקום,
אם זה סוג צליל שלא יצמרר אותו.
בלי להסביר או להצטדק, פשוט ככה, בטבעיות.
זה התפקיד שלי לדבר בשבילו לפעמים.
כשיהיה גדול אולי יוכל לומר לאנשים בעצמו מה מכווץ אותו ולבקש מהם לחדול.
&nbsp
להתכווץ דקה זה נורא לא נעים,
אבל החיים עוד יזמנו לו סיבות להתכווצויות שכאלה
וזה לא בהכרח רע שילמד שזה עובר ולא מרסק אותו
ושהוא לא לבד בזה- אמא למשל קולטת בלי מלים שהוא סובל וגם עוזרת לו.
&nbsp
 
אז בעצם היית עוצרת את החגיגה הנהוגה בגן?

גן של בני 3, שיש להם טקס קבוע. זה מה שהם רגילים לו וזה מה שהם מחכים.
היית אומרת לגננת: לנו זה לא נעים, תעשו משהו שונה לחלוטין?
מזכירה לך שלא היה לי מושג מה היא תעשה (אולי הייתי צריכה לבדוק מראש, לא חשבתי פשוט).
וגם אם כן, והיא הייתה מוכנה לשתף פעולה ולשנות את הכל ולוותר על הרעש (והם הרי מתים על הרעש הזה - מזכירה, הם בני 3). אז היית פוגעת בילד הקטן שציפה לטקס מסויים?
ואגב, במקור שאלתי דווקא מה היית מרגישה - האם לא היית מרגישה עצב? הרי הגישה שלך לאוטיזם היא חיובית
 

schlomitsmile

Member
מנהל
הזדמנות מעולה עבורם (ועבור הגננת...) להתאמן על גמישות

לא מדובר על לעצור חגיגה, מדובר על להתגמש בפרט קטן מתוכה
כדי שבנאדם שסובל ממנו, לא יסבול וכדי להרוויח את ההשתתפות שלו.
הרי כל הזמן מצפים ממנו להתאים עצמו לסביבה - "ככה מקובל, ככה לא מקובל"
וטוענים שהוא סובל מקבעונות,
אז מה יקרה אם האחרים טיפה יתגמשו? ישתחררו קצת מהקבעונות שלהם?
כאמור, גם הם ירוויחו מזה.
&nbsp
הגישה שלי לאוטיזם אינה חיובית ואינה שלילית.
אוטיסטים הם סוג של בני אדם, זה הכל.
לא יותר ולא פחות טובים מאחרים.
הם לא לקויים ולא נשגבים.
מה שאכן חיובי הוא הגיוון, זה שיש כלמיני סוגים של בני אדם.
&nbsp
הגישה שלי לסבל מורכבת.
לא רוצה שמישהו יסבול, לא משנה מי.
בטח שכשהבן שלי סובל
ובמיוחד אם מרגישה חסרת אונים, לא יודעת איך לעזור לו,
זה צורב לי את הלב.
ברמה פילוסופית יודעת שסבל אינו בהכרח שלילי-
לפעמים יש לו תפקיד חיובי בחייו של אדם או בעולם בכלל.
חיים ללא שמץ כאב נראים לי לא בריאים.
לפעמים הוא כן הרסני, מרסק.
כיון שלא משנה מה נעשה, תמיד יישאר עוד סבל,
נראה לי הגיוני לעשות כמיטב יכלתנו לצמצם אותו .
ובדוגמה שהבאת לצמצם אותו אומר לפעול להפסקת הצליל שמענה את הילד.
&nbsp
מה שמענה אותו אינו האוטיזם, מה שמענה אותו זה הצליל הזה
ואם נרצה להרחיב- התעלמות הסובבים מהרגישות שלו.
&nbsp
לכל אדם יש רגישויות, הן אינן דבר רע.
הן חלק ממי שהוא, חלק מהפוטנציאל שלו.
אם אתה נ"ט, סביר להניח שהרגישויות שלך דומות לאלה של רוב האנשים
ולכן באופן אוטומטי זוכות להתחשבות
וגם כשלא- אתה יודע לרוב איך לקבל התייחסות.
אם אתה א"ס, הרגישויות שלך, פשוט בגלל שאינן מוכרות, אינן מובנות,
מתוייגות כסימפטומים ו"זוכות" להתעלמות או אפילו לדריסה מכוונת-
מנסים לגמול אותך מהן...
הבעיה כאן אינה האוטיזם כשלעצמו...
&nbsp
&nbsp
 

schlomitsmile

Member
מנהל
לגבי הוספת תלמיד/ה תשיעי- ראי חוזר מנכ"ל המצורף
סעיף 2.2.3
"במקרים מיוחדים, מסיבות של משאבים תקציביים, כוח אדם ותנאים
פיזיים, יוכל מנהל המינהל הפדגוגי לאשר אכלוס כיתות חינוך
מיוחד מעבר למספר המרבי המצוין בטבלה לעיל. האישור יינתן
בתיאום עם מנהל המחוז ועם מנהל גף אמח"י, וייבחן מדי שנה."
&nbsp
http://cms.education.gov.il/educationcms/applications/mankal/arc/nh8bk1_2_2.htm
 
למעלה