נתי, זו לא עזרה להורים
לתת להורים מה שהם רוצים לשמוע זה לא בהכרח לעזור להם,
לא תמיד האמת זהה רק לדרך הקלה והנעימה לאוזן.
לשונות האוטיסטית כמו גם לעבודה היא מתבטאת כקושי מטורף יש סיבות מאוד עמוקות ומורכבות,
כשאתה אומר להורה "תראה הילד שלך יכול להצליח והוא חכם ויפה ובלא בלא בלא" אתה לא עוזר אלא מפריע.
צריך לשים לב ולחקור מה שאין מצב שמישהו מהמטפלים או המאבחנים או אנשי האקדמיה אי פעם יראה,
את הדברים שרק אתה, אוטיסט, יכול לראות ולהבין.
כי לא, ביתי אינה "חברתית", ממש לא, היא חברתית כמו שאוטיסטים חברתיים, בצורה עמוקה ורגישה ולא רק כפוזה כמו שנהוג בחברה הנורמטיבית,
ואם היא לא נושכת את עצמה וקורעת לעצמה את הצורה כמו הרבה אחרים זה רק בגלל שהיא מקבלת תמיכה מלאה ברגישותה ובעדינותה ובשונותה,
כי צריך להבין שלמשל יחסי הורים ילדים, ובוודאי בהקשר האוטיסטי, זה הדבר הכי מורכב ועמוק בעולם, ולא במקרה השונות האוטיסטית כל כך קשורה לרגישות לקולות וצלילים, ומה שקורה זה כשבוודאי לאוטיסט קולו של ההורה אינו חיצוני אלא פנימי ממש כקולו ( אוטיסטים הם הדדיים אבסולוטית, בוודאי מול הקרובים להם ביותר), וכשהוא נאלץ להכיל מילדותו קול שכמוהו כקולו אבל מדבר בניגוד מוחלט לצרכיו ויכולתו ורגישותו, ברור שהוא יכנס לשיתוק של שנאה עצמית ויפנה אלימות כלפי עצמו.
אנה, כמו הורים אחרים, טוענת שכהורה האוהב את הילד היא לא רוצה שהילד יסבול, וכיוון שהחברה שונאת שונות, בין אם מינית, מגדרית, או ניורולוגית, אז אין ברירה אלא לגמור על הילד, למענו.
אז לא,
גם כאן, רגישות חברתית מהותית במקום רק פוזאית כמו שנהוג אצל הפסאודו נורמלים תדע לקשור בין אהבה ומחוייבות לילד לאהבה ולמחוייבות לחברה כולה, ולא, זה לא הקרבה או שימוש בילד לשם קידום מטרות חברתיות אלא פעולה למענו דרך הבנה של החיבור בין הפרט לחברה,
כך שכל ילד המקבל תמיכה בזהותו כפי שהיא פותח עוד מרחב לעוד אין סוף ילדים שונים אחרים, מה שגם מקדם את סיכוייו לחיות וליצור ולאהוב בחברה שמקבלת אותו כפי יופיו,
והוא יפה, לאללה.
כשהורים הורגים את האוטיזם בילד שלהם הם הורגים גם את ילדתי,
את עתידה, את יופיה חכמתה ורגישותה, הגאונית לגמרי.
כי זה לא שיש לי ולהורים שפויים ברירה, גם אני משלם אלפי שקלים בחודש כדי שמערכת החינוך תהרוס לי את הילדה, כי לדעתי היא חייבת לצאת מהבית, אלא שבדיוק בגלל זה כל כך מדאיג אותי מה שמשתולל בחוץ.
אני רואה אותה חוזרת ממערכת החינוך טעונה בתחרותיות ואלימות אבל מהר מאוד היא חוזרת להיות היצור המקסים שהיא, כי זה טיבה, ודי בזה שהיא מעט מרגישה שמישהו רואה את זה בשביל שתשמח להיות היא במקום מפלצת נורמטיבית כפי שהמימסד הפדגוגי-אקדמי כופה על כולם להיות.
לתת להורים מה שהם רוצים לשמוע זה לא בהכרח לעזור להם,
לא תמיד האמת זהה רק לדרך הקלה והנעימה לאוזן.
לשונות האוטיסטית כמו גם לעבודה היא מתבטאת כקושי מטורף יש סיבות מאוד עמוקות ומורכבות,
כשאתה אומר להורה "תראה הילד שלך יכול להצליח והוא חכם ויפה ובלא בלא בלא" אתה לא עוזר אלא מפריע.
צריך לשים לב ולחקור מה שאין מצב שמישהו מהמטפלים או המאבחנים או אנשי האקדמיה אי פעם יראה,
את הדברים שרק אתה, אוטיסט, יכול לראות ולהבין.
כי לא, ביתי אינה "חברתית", ממש לא, היא חברתית כמו שאוטיסטים חברתיים, בצורה עמוקה ורגישה ולא רק כפוזה כמו שנהוג בחברה הנורמטיבית,
ואם היא לא נושכת את עצמה וקורעת לעצמה את הצורה כמו הרבה אחרים זה רק בגלל שהיא מקבלת תמיכה מלאה ברגישותה ובעדינותה ובשונותה,
כי צריך להבין שלמשל יחסי הורים ילדים, ובוודאי בהקשר האוטיסטי, זה הדבר הכי מורכב ועמוק בעולם, ולא במקרה השונות האוטיסטית כל כך קשורה לרגישות לקולות וצלילים, ומה שקורה זה כשבוודאי לאוטיסט קולו של ההורה אינו חיצוני אלא פנימי ממש כקולו ( אוטיסטים הם הדדיים אבסולוטית, בוודאי מול הקרובים להם ביותר), וכשהוא נאלץ להכיל מילדותו קול שכמוהו כקולו אבל מדבר בניגוד מוחלט לצרכיו ויכולתו ורגישותו, ברור שהוא יכנס לשיתוק של שנאה עצמית ויפנה אלימות כלפי עצמו.
אנה, כמו הורים אחרים, טוענת שכהורה האוהב את הילד היא לא רוצה שהילד יסבול, וכיוון שהחברה שונאת שונות, בין אם מינית, מגדרית, או ניורולוגית, אז אין ברירה אלא לגמור על הילד, למענו.
אז לא,
גם כאן, רגישות חברתית מהותית במקום רק פוזאית כמו שנהוג אצל הפסאודו נורמלים תדע לקשור בין אהבה ומחוייבות לילד לאהבה ולמחוייבות לחברה כולה, ולא, זה לא הקרבה או שימוש בילד לשם קידום מטרות חברתיות אלא פעולה למענו דרך הבנה של החיבור בין הפרט לחברה,
כך שכל ילד המקבל תמיכה בזהותו כפי שהיא פותח עוד מרחב לעוד אין סוף ילדים שונים אחרים, מה שגם מקדם את סיכוייו לחיות וליצור ולאהוב בחברה שמקבלת אותו כפי יופיו,
והוא יפה, לאללה.
כשהורים הורגים את האוטיזם בילד שלהם הם הורגים גם את ילדתי,
את עתידה, את יופיה חכמתה ורגישותה, הגאונית לגמרי.
כי זה לא שיש לי ולהורים שפויים ברירה, גם אני משלם אלפי שקלים בחודש כדי שמערכת החינוך תהרוס לי את הילדה, כי לדעתי היא חייבת לצאת מהבית, אלא שבדיוק בגלל זה כל כך מדאיג אותי מה שמשתולל בחוץ.
אני רואה אותה חוזרת ממערכת החינוך טעונה בתחרותיות ואלימות אבל מהר מאוד היא חוזרת להיות היצור המקסים שהיא, כי זה טיבה, ודי בזה שהיא מעט מרגישה שמישהו רואה את זה בשביל שתשמח להיות היא במקום מפלצת נורמטיבית כפי שהמימסד הפדגוגי-אקדמי כופה על כולם להיות.