תודה על הקישור
לא מזמן יצא סרט תעודי, שמתאר מקרה דומה של אבא שהצליח להתקרב לילד שלו דרך סרטים של דיסני.
בגדול מעניין מאוד רק שיש דבר שלא כל כך אהבתי בכתבה.
איזו שהיא נימה מצד ההורה, של "איזה מיסכן אני שיש לי ילד אוטיסט", "כמה קשה לי בחיים", איזה צרות זה ילד כזה, כמה קשה , קשה , קשה.
אולי בלי לתאר את המצוקה קשה לספר את סיפור ההתגברות והגבורה.
אבל לצערי גם מסביבי, אני שומע כל הזמן הורים שמתבכיינים על מר גורלם, ולא ממש רואים את החיובי.
לדעתי בכל הורות לכל ילד (אוטיסט או אחר) יש "חיובי" "ושלילי".
אני שם את זה במרכאות, כי זה לא באמת נכון.
לדעתי נקודת המבט הורית אוהבת הייתה צריכה להיות חיובית מכרעת.
יש לי תחושה שדווקא הורים לילדים "גבוהים" מתקשים לקבל את הילדים שלהם כמו שהם, אולי כי קל להם לטעות ולחשוב שיש הפרדה בין הילד "לאוטיזם" שלו, מכאן נולד מאבק באוטיזם כמו מאבק בסרטן.
אולי דווקא כשהאוטיזם כל כך שלם ותמים, קל לראות שאין הפרדה ואוהבים את הילד כולו כמו שהוא?
הדיבור על איך זה להיות הורה לילד אוטיסט הוא שוב גורר ראייה סטריאוטיפית, שממנה ההורה בכתבה בדיוק מנסה להמנע. (לא כל האוטיסטים איש הגשם).
אבל דבר אחד הוא שכח, שכל אדם הוא אחד יחיד ומיוחד. במקום לדבר על איך זה להיות הורה לילד אוטיסט, שידבר על איך זה להיות הורה לילד שלו עצמו.
ויותר נכון, איך זה בישבילו הוא עצמו, להיות הורה לבן שלו, כי אולי אבא אחר היה חווה את אותו הילד בצורה מאוד שונה.