התמכרות לסרטים וסדרות

SchizoFriend

New member
התמכרות לסרטים וסדרות

יש לי בעיה, אני מכור לסרטים וסדרות.
זו בעיה רצינית, והיא גורמת לי להעדיף לוותר על עבודה (פרנסה) או עבודה לנפש בדברים שהם משמעותיים מאוד בשבילי.
רק דוגמא אחת, אני כותב ספר בנושא מסויים, כבר מעל 200 עמודים לתוכו אבל עובד עליו, סוחב אותו שנים ובתקופה האחרונה זה לא זז בכלל.
כל זמני הפנוי נשרף מול המסך.

יש לסרטים ולסדרות יכולת לתת תחושה של קשר אנושי, מזדהים עם הדמויות, מרגישים אותם, הם הופכים להיות חשובים לך.
נכון זה לא אמיתי, אבל האמיתי הוא בלתי מושג או מאוד קשה להשגה או מגיע עם מטענים עודפים, סוג של "תופעות לוואי".
מצד שני, בסדרות, תחושת החיבור הזו לדמויות, היא כתחושה, בהחלט תחושה אמיתית.

אני נשוי ויש לי ילדים, אין לי חברים או קשר חברי אחר מלבדם, והאמת היא שאני לא מחפש ולא ממש רוצה.
אם כבר, אני מרגיש צורך הולך וגובר ללבד שלי עם עצמי, ורצון לפחות ופחות מגע אנושי בחיים שלי.
העבודה העיסוקים והכתיבה גורמים לי לחוש מעיין בדידות, והסדרות ממלאות את החלל.
כשאני אומר, "דיי, אני לא צופה יותר!", אני נתקל בסוג של ריק, וואקום ריגשי שדוחף אותי חזרה למסך.

יש בי שילוב קטלני של תחושת בדידות ביחד עם רצון וצורך עז להיות לבד עם עצמי, והסרטים והסדרות הם כמו FAST JUNK FOOD שעונים על הצורך המורכב הזה, בצורה מאוד חזקה.

אבל בהחלט, אין ספק שזו השקעת זמן הרסנית, שגורעת ממני את היכולת לצמיחה רוחנית ואני בהחלט סובל מזה.

מישהו כאן בין החברה מכיר? התמודד עם דבר דומה? יכול לתת איזו עצה איך להתנער מההתמכרות הזו?
 

arana1

New member
כמיהה לקשר עמוק, מורכב

שלא ניתן למצוא לה מענה בינתיים ב"חיים האמיתיים",
יתכן שהיא הרבה יותר נפוצה משנדמה לך והרי בגלל זה הכניסו את הקטע של הבינ'ג ויש זוגות שאפילו מתמכרים ביחד לסדרות,
לי היה קטע כזה עם בת זוג אחת,
היום אני פחות כזה כי גם זה הפסיק לעשות לי את זה,
אבל בזמנו, בהחלט, סדרה טובה, כמו the killing למשל או "הגשר" הייתה ממלאת לי את החיים.

לא במקרה סדרות ארוכות החליפו סרטים כמדיה שנושאת אמנות איכותית יותר,
יש הרבה דמויות, שמתפתחות בקצב שכבר קצת יותר דומה לאמיתי, והן מורכבות בהרבה ולו בגלל שפשוט יש זמן ליוצרים לתאר מורכבות עמוקה יותר.

לדעתי ההעדפה ליותר זמן עם עצמי בגלל תחושת הבדידות שקשרים אנושיים משרים לא סותרת את הכמיהה לקשר אנושי מהותי אלא בדיוק להפך,
החיפוש הוא אחר קשר עמוק ומורכב ואמיתי,
וכזה אין למצוא,
כזה אינו אפשרי,
אז סדרות זה הדבר הכי קרוב לכך בינתיים,
בשלב מסויים גם זה ממצה את עצמו.

לא חושב שזו השקעת זמן הרסנית, זה מספק צורך, וצורך עמוק וחיוני, בצורה טובה יחסית, אמנות, בוודאי כשהיא מורכבת כמו בסדרה טובה, זה הדבר שהכי קרוב ודומה לאהבה,
ואין אהבה,
אז זהו.

וגם לא נכון לומר שסדרות לא נותנות כלום, ביחוד לאנשים שנואשו ממה שקשר אנושי יכול לספק סדרות יכולות לספק תובנות למצב האנושי, מצע להזדהות, לביטוי רגשי, לרפלקסיה.
 
אם למרות מה שהוא אמר מעלי

אתה רוצה "להפטר" או לצמצם את זה -
אתה יכול ללכת למפגשים של 12 הצעדים-
הם לא קובעים לך מה היא התמכרות ואני הלכתי לשם אחרי התמכרות ארוכה לדברים שקשורים גם למסכים (11 שנים) שהקלה לי על צורך במעבר לקשר אנושי.
אם משהו באמת מציק לך ויש בך רצון לשנות זכור שתחילה אתה צריך למלא חלל בהתמכרות חדשה-
אתה גם יכול להמנע ממפגש אצלם ולעבוד בהצלחה עם החוברות.

(אישית יש לי התמכרויות רבות ואין אצלי "תחביבים")
(כוח גדול= כל דבר שתבחר מהאדם ועד בודהה):

http://naisrael.org.il/about-na/how-it-works/
 
ואם תוותר רק על חלק?

לדוגמה, כן תצפה בסדרות אבל לא בסרטים?
ועדיף סדרות חדשות, שצריך לחכות שבוע עד שיוצא פרק חדש.
 

SchizoFriend

New member
דווקא סדרות זה הכי "גרוע"

ניסיתי לא מזמן להחליט שאני צופה רק בסרטים, וכשהסרט נגמר אז נגמר.
כי דווקא סדרות זה משהו שלא נגמר כל כך מהר, אני חושב שזהו נגמרו הסדרות המעניינות, ואז אני בכל פעם מגלה סידרה חדשה שרצה כבר כמה עונות ולא מבין איך לא ידעתי עליה קודם.
כל העונות ניצפות בתוך שבוע שבועיים ואז מוצא סידרה אחרת...
ההגיון אומר לי כל פעם מחדש] שבסוף זה ייגמר ואז אתפנה לדברים אחרים, אבל יש כזה שפע, שזה אף פעם לא נגמר.

אני חושב שהכיוון הוא כן כמו שחרסינה וarana1 אמרו, להחליף התמכרות אחת באחרת וטוב יהיה אם זו תהייה באמנות.

מצד שני, אולי "לסלוח" לעצמי, על זמן המסך הזה.
טוב בכנות, זה משהו שיהיה לי קשה מאוד לעשות !
 

tomasth

New member
לפני שאתה מגלה סדרה חדשה , הצורך מתגבר או נחלש ?

הצפיה לפרק חדש מגבירה את הרעב או מחלישה אותו ?
&nbsp
יש לך חלומות בהקיץ (או בשינה) על סדרות שראית ?
&nbsp
יכול להיות שהקושי בכתיבת הספר גרם לאסקפיזם לתוכן סיפורי שעליו אתה לא אחראי ?
&nbsp
&nbsp
 

SchizoFriend

New member
זו הייתה פעם התמכרות בפני עצמה...

בניסיון לעזור לעצמי, קראתי האזנתי וצפיתי בכל חומר עזרה עצמית self help שמצאתי.
למדתי הרבה שיטות שונות, ודמיינתי איך זה יהיה להתמסר לכל אחת מהן.
אבל את העבודה עצמה אף פעם לא עשיתי.

מפגשים זה לא משהו שיכול להתאים לי, בכלל פעילות בקבוצה זה משהו שאני לא מסוגל לסבול בכלל, אז זה לא רלוונטי.
אבל אני יציץ בקישור ששלחת, ואני מקווה שאמצא בו משהו מועיל, או לפחות מעניין.
 

SchizoFriend

New member
תודה על התגובה

מאוד יכול להיות שאמנות זה פתרון טוב.
אחרי הכל (וזה צלמים יודעים מצויין) לזהות אמנות במשהו, או משהו כאמנות, זה בפני עצמו סוג של ייצירה אמנותית.
כך שצפייה בסדרות, החוויה היא בהחלט חוויה אמנותית, שיש לה מרכיב סובייקטיבי, כך שמה שמתחולל בנפש תוך כדי הצפייה זה בהחלט סוג של ייצירה אמנותית גם כן.

אולי הרעב הזה לסדרות הינו רעב אמנותי, ועדות לכך שאני עצמי התרחקתי אמנותית מהייצירה האישית שלי.
אולי זה פעמון התראה, לחזור לעצמי אמנותית.
 

arana1

New member
זה בוודאי קשור

לאובססיביות האוטיסטית, שבזמנו שהייתי מצייר או מפסל זה כל מה שהייתי עושה כל הזמן, וגם כמתכנת הייתי רק בזה, וכל הזמן, ועם הספקים שלא מהעולם הזה בכלל.

זה חלק ממהות הזהות, שבגלל זה גם הכי לא מתאימה לפעילות שנחשבת כקבוצתית (קשר מיידי עם הרבה אנשים בו זמנית)

לדעתי, ומחוויתי, האישית, לא ניתן לחזור לאמנות, אבל אולי לך זה יעבוד.
אני גם לא חוזר לתכנת מאותה הסיבה,
זה כמו שפה שהייתה נכונה לזמנה והעבירה אותי למישור או למימד הבא.
 

ruven7

Active member
לא ברמות כאלה

ולא כל הזמן הפנוי
כשזה במידה -בסדר,תראה ותיהנה.
בעניין הלבד ופחות מגע אנושי אני דווקא מבין.
העידן הזה הולך לכיוון פחות מגע אנושי על חשבון תקשורת דרך מסכים והתמכרות להנצחת כל פיפס בחיים לסיפוק האגו ו"מזכרת" (גם גוזל זמן ). כשאני בסביבה בה מקשקשים בנייד וצפצופי וואטסאפ מעדיף לחתוך ולחפש משהו להעביר את הזמן כולל סרט או פרק בסדרה.יש סדרות שמבחינתי הן כיף ולא בזבוז זמן כלל.
אבל אם הגעת לנקודה שאתה מרגיש שזה גובה ממך מחיר,אולי כהתחלה תגביל את זמן הצפייה.
 

arana1

New member
העידן הזה יותר לכיוון מגע אנושי

ובדיוק בגלל זה הוא מתכנס לתצורה אוטיסטית יותר, כי מי ומה שמחפש מגע אנושי עמוק ומהותי יותר בוודאי שיהיה סלקטיבי יותר,
כך שבעוד שבעבר כולם היו מדברים עם כולם כל הזמן ודי שמישהו היה עומד לידך כדי ליצור ציפיה לקשר עם הזמן החברה מתפתחת לכיוון שסוף סוף מקדש מגע אנושי ובין אישי ולכן פוטר אותנו יותר ויותר מהצורות השטחיות והרדודות של מה שנקרא בטעות חברתיות.

אז בדיוק להפך, זה פחות פחות אגו ויותר אהבה, אם כי כצפוי הפרשנות של הדורות הקודמים דורסת את האמת לטובת הדעה הקדומה.
 

ruven7

Active member
הקשר/מגע אנושי הולך ונעלם

כולנו רואים אנשים ליד שולחן בבתי קפה וכל אחד שקוע בנייד שלו.
האגו מתבטא בצורך להנצחה עצמית בכל מקום וזמן,אנו עסוקים כל כך בהעלאה לרשתות וספירת לייקים שכבר שכחנו מה זה מגע אישי.
 

arana1

New member
אתה מזהה מגע אישי רק עם כולם עושים את זה עם כולם

וכל הזמן.
יש אנשים שאורגיות לא מדברות אליהם ולא מספקות אותם אלא אפילו להפך,
הם כל כך זקוקים ורוצים ויכולים מגע אישי שהם מעדיפים לקשור כזה רק בהקשר הכי מיוחד ולא מתייחסים אליו כבדרך אגב כמו שנהוג נורמטיבית ומסורתית,
אוטיסטים למשל, ובגלל זה הם סובלים כל כך כי רוב האנשים חושבים כמוך.

כחלק מההתפתחות למגע אישי עמוק יותר, יחודי יותר, מהותי יותר, ובצד הסלקטיביות וכמשלים לה, היחס בין הנצחי לרגעי משתנה, שבעוד שפעם בעבר הנצח היה סיבה לחגיגה נרקסיסטית של הנה תראו רק אני ורק אני ואני ואני היום כולם מנציחים כל הזמן כל דבר,
דמוקרטיה,
את הסנובים והנרקסיסטים זה מוציא מהדעת גם כי לדעתם רק ליחיד סגולה מותר לגעת בנצח, וגם זה רק בצורה הכי נרקסיסטית,
אז שוב,
בדיוק מה שאתה כותב ובדיוק ההפך.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אני הבנתי אותו להיפך- שניים שיושבים בבית קפה, ובמקום להיות
באינטראקציה אישית, הדדית, יחודית, לא אגבית של אחד על אחד
עסוקים במה שאתה מכנה 'אורגיות' של פייסבוק ולייקים.
זה כיום מחזה נפוץ.
 

arana1

New member
יש גם מקום לזה, למה לא

דווקא אנשים קרובים רגשית ונפשית וגופנית יכולים לשבת ביחד כשכל אחד מהם בעולמו הפרטי,
ממש לא חייבים להיות כל היום אחד בתחת של השני,
זה גם בלתי אפשרי,
ובכל מקרה,
הכיוון הוא חיובי, ומאוד אוטיסטי, אז אותי זה משמח מאוד.

אבל בוודאי,כשאני יושב עם ילדתי למשל בבית קפה אני לא בטלפון שלי, זה תלוי, ובכל מקרה, בדיוק כמו באוטיזם, מגע עמוק זה לא בהכרח מה שהנורמה מזהה ככזה, והדברים משתנים כל הזמן, יותר זמן לפרטי זה יותר זמן למגע מדוייק יותר
 

ruven7

Active member
זו אכן כוונתי

הנקודה היא שהנושא שהועלה והתחיל את השרשור התייחס לחוסר הצורך במגע אנושי שממילא הולך ונעלם.אין לו חברים והוא לא ממש מרגיש צורך בהם ולמען האמת,המציאות כיום היא שאנו מתקשרים דרך מסכים,אימוג'יס וכן הלאה ומושגי הקשר הבין אישי משתנים ומתערפלים.
אנשים ישנים שינה פחות איכותית כי הטלפון הדולק לידם.
נכנסים לשירותים עם הנייד.
פלא שהקשר הבינאישי-אחד לאחד ולא באמצעות גאדג'טים הולך ונעלם?
ולמען הגילוי הנאות-גם לי קל לצפות שעות בסדרות ולא לשבת בקפה הומה צפצופי וואטסאפ ולא זקוק לזה,אבל לא ברמות המתוארות.
 

arana1

New member
הצורך במגע אנושי לא יעלם לעולם

גם לי אין חברים ואין לי צורך בהם, וכמו ללא מעט אוטיסטים אחרים אין לי חברים בדיוק בגלל שמגע אנושי מהותי לי כל כך, ולכן קשר עם אדם אחד נכון לי יותר
 

ruven7

Active member
לא, אבל בהחלט משתנה ולדעתי השינוי יקצין

יש לי מעט חברים ואיני לוקה באוטיזם
פעם נהניתי יותר מטיולי שבת בקבוצות,בטבע
אבל הם הופכים לסוג של סשן צילומי וסלולרי בלתי פוסק ונמאס.
 
למעלה