הילד אומר שהוא שונא אותי כשהוא ממש כועס

הילד אומר שהוא שונא אותי כשהוא ממש כועס

להתייחס לזה כמו לאמירה של ילד "רגיל" - לא נעים, אבל לא נורא- או שיש כאן יותר משמעות?
למעשה, הוא לא אומר שהוא שונא אלא שהוא רוצה שאמות.
זה קורה במצבים שהוא מעצבן ונכנס לסוג של התקף זעם.
רק שבמקום להעצבן, לצעוק, לדפוק ראש בכרית - הוא מתכנס בתוך עצמו, חושב ואז מודיע לי שהוא רוצה שאני אמות, שיעשה מסיבה במקום לשבת שבעה וכד'.
זה התחיל לאחרונה, ואני לא יודעת איך להגיב.
אני עונה לו שזה זכותו לחשוב ככה, שאם הוא עצוב וכועס וזה מה שהוא מרגיש, זה בסדר ושאני מבינה, שרק הוא שולט על הרגשות שלו ואף אחד לא יכול לומר לו איך להרגיש. האם זה נכון או מתנשא?
בזמן שזה קורה הוא לא "מתנתק", חוסם אוזניים וכד' - אלא כן מקשיב למה שיש לו לומר.
ועוד משהו - לאחרונה נראה שהוא מנסה "לצאת מזה" ולא מצליח. הוא כועס עלי, אומר את הדברים האלה ואז נראה שעבר לו והוא מבקש לשחק איתי. ואז, לפעמים אחרי חצי שעה של משחק, הוא שוב אומר לי שהוא רוצה שאמות. ואז אחרי דקה מבקש לגמרי מיוזמתו להתפייס ולהמשיך לשחק. ואחרי עוד רבע שעה - שוב אותו הדבר.
זה מפחיד אותי, כי מרגישה שאני מאבדת שליטה: אני חושבת שהוא כבר לא כועס - ומסתבר שאני לא מבינה אותו.
 
למה את חושבת שאת לא מבינה אותו?

זה תמיד נכון במידת מה -
אנשים הם גם במשהו חתומים בפנינו ואי אפשר להעביר את שפעת רגשותיהם לאחר וחלק מהניסיון להבין את עולמם לא מצוי רק בהסבר שזולג מהפה שלהם אליך,
חלק מזה כמו השאלות שלך פה והחיפוש הוא שמהותי להבנה כי לפעמים אפילו האדם לא רואה את מה שעובר בתוכו או רבדים שגלומים בתוך החוויה.

אני מרגישה -ותקני אותי , שאיכשהו את משתמשת או מרגישה "שהתיוג" שלו כאוטיסט עושה אותו מין חוצן בשבילך ,או אדם שחווה דברים בדרך שלא תוכלי לדמיין אבל האמת שיש בזה גם מידה מסוימת של אי צדק ואפילו שגיאה. הוא אדם וחווה כמוך רגשות שאת חווה ואותם מעברים שאת חווה אלא שאצלו יכול להיות אולי שההפרדות שכל אדם מוסיף על עצמו כמו מין "מסכה של רצון טוב" לעולם בטח בהיותו צעיר בשנים הרבה יותר נוזלי והוא יותר קשוב לשינויים בתוכו.

זה לא משהו רע , גם אחותי כשהיא כועסת למשל מבקשת שכולם ימותו ולפעמים בלילה בוכה שעה או שעתיים "אני רוצה לחזור הביתה" (לשמים) . בדרך כלל אם אני יושבת ומצחיקה אותה , אם היא נרגעה וניצת בה דחף מחודש לחיים היא ממשיכה הלאה ומדברת על הדברים - אבל גם ההתרגשות עצמה אותה וגם אותי יכולות להתיש ואני אתחיל לחוש ממש באמצע שמחה גדולה כמין "מידה כנגד מידה" יאוש חוטפני אפילו מהזכרון של הדברים.

זה די פשוט - ככל שאתה לוהט יותר וחש בחדות רבה יותר בלי מיסוך את הרגש העז אז אתה פשוט מבטא אותו. הוא לא אדם "אימתני" והוא לא "אכזרי" יותר מאחר- הוא פשוט מבטא את הקצה שהוא חש, רגש מכלה של זעם ועצב וכעס ולכן הוא מבטא אותו בשלמותו. אחר כך בדיוק כמו שאחרי עצב את חשה לפעמים שהתחושה לרגע טובה ואחר כך רעה ובטח לאדם שחווה בצורה מבולבלת את העולם שהרבה פעמים דוחה את הביטוי שנתפס "כתמים" או "חושפני" מדי (שגם אם את לא מבטאת תמיד מורגש כמבט מהסביבה ומכביד) אז הוא פשוט מציין את זה .כל ההבדל הוא בעצם שהוא נותן ביטוי למה שעולה בו , ששם אני מוצאת גם זיהוי בתוכי כי אני עד היום יכולה לעשות משהו בהתלהבות לרגע ואז לשכב ולפרוץ בבכי מיד ובמשנהו לזרום לצורה אחרת.

דמייני את זה פשוט כמו ברומטר או ססמוגרף רגיש שמודיע לך מה בתוכו,
חלק מזה הוא שגם "הצהרה ישירה" משנה את ההתבוננות בדברים ולכן גם לא בהכרח יש ערך להצהרה על הרגש שיבהיר בדיוק הכל ומחפשים ביחד.
הוא לא שונה ממך בעצם במובנים רבים- בדיוק כמוך , רק פשוט אולי רגיש יותר לציין את השאלות והתשובות בנפשו וחשוף יותר.

ויכול להיות שהוא כבר לא כועס בדיוק,
הרגש מגשש את דרכו בזכרונות וצביטות אבל בגדול הוא
מרגיש כבר אחרת. הוא מציין מה שעולה -
אם תחשבי על זה בכלל השאלה "איך אתה מרגיש"
שרבים מהאנשים על הקשת מתקשים במענה לה
בדיוק כמו "מה שלומך" - דבר שיגרור פירוט אינסופי או שתיקה כבדה ומבולבלת
הן שאלות מצחיקות. מה את מרגישה עכשיו?
את יכולה למנות? זה ידייק ? ומה הרגשת לפני רגע ? וכששאלתי?
ועכשיו שקראת? וכשאת נזכרת בו לרגע בזמן שאת קוראת?.

זה בסדר לפחד- פחד הוא טוב כבסיס ללמידה ממה שלא ידוע.
יש אנשים שלוקחים פחד לגועל\סלידה ממה שלא מוכר ויש אנשים שלוקחים פחד להשתוממות ופליאה מה שלדעתי קיים בך.
והנה את שואלת את השאלות :)
 

arana1

New member
דווקא מי שמתבטא כך שונא פחות

אנשים שאומרים לך דברים כאלה ישירות מרשים זאת לעצמם בדיוק בגלל שהם מספיק איתנים באהבתם על מנת לא לחשוש לבטא גם קצוות הכי חדים מאוד,
כמו שחרסינה רשמה,
זה נכון,
גם ביתי אומרת לי לא פעם דברים הכי מזעזעים, וגם לאמא שלה, ואני בטוח שאם לא הייתה בטוחה באהבתה, ובאהבה אליה, לא הייתה מעיזה לגעת במקומות האלה ועל אחת כמה וכמה לבטא אותם,
אז טוב.

דווקא אנשים הכי לא עימותיים, הכי לא אלימים, יכולים לכן לבטא תכנים מאוד קשים בעוד שאנשים עימותיים וקשים שבאמת שונאים יודעים להיזהר מאוד מלחשוף את זה מפני אחרים,
זו גם הסיבה שאוטיסטים פחות מקפידים על שפה יפה ותקינה ונקיה,
כשהפנים שלך יפה את לא צריכה להקפיד נורא על הציפוי.
 


 
כמה שאלות המשך

1. לא עניתם על השאלה הראשונה שלי - האם התשובה שאני נותנת לו נכונה או שהיא רק עוד יותר מראה לו כמה אני לא מבינה אותו? האם יש דרך טובה יותר להגיב? סתם להתעלם גם לא נראה לי כי אני מרגישה שהוא כן רוצה תגובה ממני.
2. אז אם לדעתכם האמירות כאלה הן תקינות והגיונית, אין סיבה להילחץ ולדאוג שזה יסלים למצב שהוא ינסה לפגוע בנו או בעצמו? איך יודעים שמדובר באמירות ללא כל מעשה מסוכן?
 

גורג42

New member
קצת פרופורציות: כן, זה מצביע על תסכול שיש להתייחס אליו

אבל לא, זה לא אומר שהוא מחר בבוקר יהפוך לרוצח מסוכן.

מה שחשוב זה להתייחס לתסכול עצמו ולא לתוכן הספיציפי של המילים. צריך לברר ממה הוא נובע. ילד לא אומר סתם "אני שונא אותך, הלוואי שתמותי". וזה גם לא שהוא סתם השתגע. יש סיבה ברורה לכך שהוא אומר דברים כאלה, והדבר הראשון שצריך לעשות זה לברר מהי (וכשאני אומר "סיבה ברורה", אני מתכוון לסיבה שנובעת ממניעים אנושיים מוכרים, ולא לאיזו תיאוריה מצוצה מהאצבע של פסיכולוגים)

אגב, האם אמרת לו שהדיבורים האלה מפחידים אותך? חשוב לדאוג גם לצרכים הנפשיים שלך, ולא רק לצרכים הנפשיים שלו. חוץ מזה, התגובה שלו לאמירה כזו מצידך עשויה לשפוך עוד אור על מה בדיוק קורה כאן.
 
כן, לרוב אני יודעת מה הגורם

ואמרתי לו שזה לא נעים לי. לא אמרתי לו שאני מפחדת.
כשהוא נרגע, הוא תמיד בא לבקש סליחה, מיוזמתו.
 

arana1

New member
לתחושתי לא ניתן להתייחס למקור התסכול

לא תמיד ניתן ולא תמיד צריך להתייחס למקור התסכול,
יש מצבים שבהם הכי נכון פשוט להניח לדברים כי לא ניתן ולא צריך יותר מלתת להם ביטוי וזהו,
עצם הביטוי הוא הוא הפתרון.

כמו במקרה של יחסי ילד הורה, ובוודאי בן עם אמא, שנוטים מטבעם לחשוף קצוות הכי חדים כי מבטאים בצורה הכי מפורשת יחסי דחיה ומשיכה שמניעים את הזהות האנושית,
אי אפשר לפתור את זה, לא צריך לפתור את זה, חלק מהותי, הכרחי, בסיסי,מהתנועה, אז מי שמבטא את זה בלי בושה ובלי להסתיר הוא מי שקשוב וחי וחווה את התנועה הזאת במלוא עומקה, וזה טובף כפי שזה, וזהו
 

arana1

New member
את מגיבה נכון

אבל אלה דברים שאפשר לנגן אותם רק לפי שמיעה, אז רק מי שנוכח ומודע וקשוב לקצב ולכל ההקשרים יכול לדעת, אבל לפי מה שאת מתארת לפחות לדעתי זו תגובה בהחלט הולמת.

אני מגיב לזה מעט אחרת, אבל שוב, זה נורא תלוי בבן אדם ובזמן ובהקשר, לי נכון להמשיך את הקטע עם הילדה, לפתח אותו, לפעמים, להפוך אותו לבדיחה, כמה אבא חרא, ומגזימים בזה וממציאים לי שמות, וכל מיני דברים איומים, זה לא חייב להתאים לכל אחד, לילדתי יש חוש הומור מאוד מיוחד אז לה זה מתאים
 
פשוט, כמו כל ילד הוא למד איך להפעיל אותך

ילדים בגיל הזה נטי"ם ואספים כאחד בדור שלנו אומרים לצערי לאימהות שלהם "הלוואי שתמותי".
ותפסיקי להתייחס להתנהגויות שלו כאל "התקפים".
זה מזלזל בו, באינטיליגנציה שלו וברגשות שלו.
בתוכן ובמשמעות שלהם ומתייחס אליו כאל אדם לא שלם. ואל מעשיו/אמירותיו כלא חשובים ולא ראויים להתייחסות (מקסימום ראויים לאילוף כמו ב aba).
הרושם שלי הוא שיש כאן ילד אינטליגנטי ועם מספיק הבנה והתייחסות בין אישית ותוך אישית כדי לזהות את הנקודות הרגישות אצלך ולהגיב אליהן.
וברור שצריך להקנות לו גבולות וכבוד למבוגרים כמו לכל ילד.
פשוט תפסיקי לזלזל בו.
 
הוא לא אומר את זה בכוונה

הוא לא מפעיל אותי, זה בא לו מהלב.
והילדים לא אומרים בשגרה להורים "הלוואי שתמותי", הוא לא הבן היחיד שלי.
יש לי בבית מתבגר עצבני שמעולם לא היה קרוב למילים האלה.
ואני לא יודעת מה המילה הנכונה למצב הזה, אבל זה לא מצב של שגרה.
הוא עצוב ורע לו, והוא לא מצליח לתפקד עד שעובר לו.
ןמה זה להקנות גבולות?
ללמד אותו שאסור לומר את זה?
אני רוצה שיפסיק להרגיש ככה, לא שישמור את הרגשות שלו לעצמו (למעט מסגרות כי אז הבנתי שזה גורם לבלגן)
 

arana1

New member
זה בסדר שהוא מרגיש ככה

החיים זה לא קיטש, הוא בעצמו שומע את עצמו ונעצר וחושב איך הוא הגיע למקומות האלה, ברגע שאת לא נבהלת מזה יותר מדי עשית את שלך
 

גורג42

New member
"הוא למד איך להפעיל אותך" - זה נקרא להפסיק לזלזל? say what?

הוא אומר את זה ככה כי הוא לא יודע לבטא את התחושות שלו בדרך אחרת.

ומה זה החרטא הזה של "להקנות לו גבולות וכבוד למבוגרים"? זה לא זלזול בעינייך? זה לא להתייחס לילד כאל בן-אדם סוג ב'?

צריך ללמד ילדים לתת כבוד לכולם, ומומלץ לעשות את זה ע"י הבאת דוגמא אישית. בכוח ודיבורים על "הצבת גבולות" לא משיגים שום דבר (לפחות לא בטווח הארוך).

מה שכן, לאנשים - כולל הורים - יש זכות מלאה להציב גבולות אישיים. חלק חשוב מאוד בחיים זה לדעת לומר לאנשים אחרים "די!" וגם לעמוד על שלך. אבל לא צריכה להיות כאן אפליה בין מבוגרים לילדים, וזה לא צריך להיות "טכניקת חינוך" אלא אמירה כנה.

כי את "טכניקות החינוך" האלה של הצבת גבולות רוב האוטיסטים יכולים להריח מקילומטרים. אנחנו ממש, אבל ממש לא אוהבים את זה (ועבור ילד אוטיסט זו יכולה להיות סיבה מצויינת להתחיל לעשות דווקא, כי בעיניו זו הכרזת מלחמה מצד ההורה - ובצדק)
 


וזה לא משנה אם כולם היו אומרים את זה -
התייחסות לביטוי של אחר כמשחק גבולות היא תמיד פקפוק במניעיו ובתחושותיו ויחס אליהם כ"מדומה" או "מדמה" במקום פשוט להניח כנות מאחורי הדברים.

ולא רק שהוא לא צריך לכבד במיוחד מבוגרים -
הוא גם לא צריך לכבד אנשים כי הם המשפחה שלו ולעבור בשתיקה
על דברים רעים , יחס מזלזל, חוסר ראיה של אחר שהם עושים.
אם היה לי ילד שהיה אומר לי בפנים משהו על התנהגותי הייתי
מעודדת אותו לבטא את דעתו בשלמות-
אדם שאוהב אותך יודע לבטא את דעתו ולשתף אותך בתפישותיו על העולם
והורה טוב הוא כזה שככל הנראה נותן לילד לא רק תחושה שיש פתח לדברים
ולתחושות אלא גם כזה שהדוגמא האישית שלו והחשובה מכולם היא העדר סמכות , התנשאות ואהבה שרירותית -
אני מאמינה שמי שאוהב אותי מתוקף זה שאוהב אותי יהיה חשוב לו להבהיר לי אם אני עושה עוול לעצמי או לאחר כי הוא מאמין שזה חלק מעולם נכון יותר גם בשבילי וגם בעבור האחר ושניהם קשורים מאוד. דם, גיל, מעמד לא פותרים אותך מזה ולא אמורים בכלל להוות פרמטר לזה .
 

arana1

New member
הדרך לוויסות חושי עוברת דרך גבול כנושא לדיון הדדי

וכנראה שסביר שאוטיסטים נכנסים לפינות נורא חדות כי כמו שגור כתב מכל מיני סיבות הם זקוקים לגבולות המבוססים על כבוד הדדי ולא על כבוד למבוגר ולסמכותי,
וכבוד הדדי זה אומר שזמנך שווה וזהה ושקול לזמני,
גם אם אני בן חמש,
על זה עונים הרי לא תיתן לילד שליטה ובחירה מוחלטת אז זה שזה לא משחק סכום אפס,
או משחק שליטה,
יש דברים שהילד יודע טוב ממך ויש ההפך,
וזה כל היופי שהמפגש בין סוגי ידע שונים, זוויות שונות, על מישור הדדי יכול שיחולל יחד מאוד נעים ויצירתי שגם עשוי להעניק לאדם הדדי כמו אוטיסט תחושה של מרכז מהותי לו יותר בדיוק בגלל שהוא גמיש,
ולדעתי זה פותר בעיות של הצפה ושיתוק וקשיי תנועה והתארגנות ותשומת לב,
זה ולא לנסות להקנות את השיטות המקובלות שרק דוחקות עוד יותר את הילד לפינות הכי אפלות.

גם אם נדמה להורים שהילדים מכבדים סמכות אז בעצם הם הכי לא,
הם פשוט מבינים את משחק הכוחות אבל בפנים מגדלים שריון ציני ותחושה שבעצם אין על מי לסמוך,
ביחוד שבזמן שההורה משחק אותה סמכותי הילד רואה ומרגיש איך זה לא מתאים לדרישות וציפיות הוריות אחרות.

הבעייה שקשה מאוד לדרוש מההורים אחרת, כי סדר היום הנורמטיבי כולו מבוסס על סמכות שקובעת גבולות לכולם,
 

arana1

New member
ככה הפסיכולוגים מאלפים הורים לחוסר רגישות וכבוד

 
למעלה