שאלה על רגישות

[אנה חדשה]

שאלה על רגישות

לא פעם כתבו כאן שלאוטיסטים יש רגישות גבוהה. ותמיד מדברים על זה כעל משהו חיובי.
בנתיים לא חוויתי (אולי פשוט לא שמתי לב) צדדים חיוביים של הרגישות הזאת.
אשמח אם תוכלו לכוון אותי.
אולי יש משהו שאני מפספסת.

 

[arana1]

הם לא מבטאים אותה בדרך שלה את מצפה

בדיוק בגלל שלאוטיסטים רגישות גבוהה הם לא יבטאו אותה בדרך הצפויה והנכונה לאנשים רגישים פחות.

רגישות גבוהה מתבטאת גם כצורה שונה כל הכללה, שממנה נגזר ביטוי עצמי שונה.

למשל, הסלקטיביות שנתפשת לאנשים נורמטיבים מוגזמת ולא מובנת ואפילו כתסמין של לקות היא סימן לרגישות גבוהה,
אבל את ואנשי המקצוע לא יזהו את זה כך אלא דווקא להפך, כאטימות.

 

[אנה חדשה]

אז שוב, מה חיובי כאן?

 

[גורג42]

זה כאילו שתשאלי מה חיובי בזה שיש לבן-אדם עיניים

מי שיש לו עיניים עלול להסתנוור או סתם לראות תמונות קשות.

אז עדיף בלי עיניים?

הרגישות הזו שיש לאוטיסטים זה כמו חוש נוסף. זה לא דבר שבן-אדם יוותר עליו סתם ככה, אפילו אם לפעמים זה יוצר קשיים.

 

[אנה חדשה]

כבר כתבתי בנושא הזה

אני מנסה למצוא צדדים חיובים "לשווק" אוטיזם לילד כשאספר לו.
הרי הגישה כאן שמדובר בשונות ולא בלקות. אבל כרגע כל הדברים השונים הם שליליים.

 

[נתנאל6589881]

הם לא שלילים הם מאוד יפים

את רואה הכל מסוימות מאוד צרה הבן שלך כל כך חכם ומחונן בזכות האוטיזם ואת זה אמרה לי דוקטור נילי קרן שהיא פסכיטרית בכירה וטיפלה בי המון אוטסטים מחוננים ואף גאונים בזכות השונות .

 

[חרסינה משורינת]

זה קל מאוד, אם את מחפשת

יתרונות וחסרונות ברורים.
לצורך העניין אביא סיפור ידוע על אוטיסטית שמפיקה פרויקטים מוזיקליים שיצא לי להחשף אליהם - היא גם מציירת אבל מה שמשונה הוא שיש לה תופעה נדירה שבגללה היא לא מסוגלת להבחין "בפרצופים" כלומר בזהות אישית של כל אדם ואדם לפי תווי פניו כי החלק במוח שלה שאחראי על הזיהוי פועל באופן שונה. היא גם מתקשה מאוד לזהות צבעים שאנחנו מזהים בקלות ומנגד היא מזהה מוזיקלית תווי מוזיקה ,גבהים וטונים כאילו שאלת אותה אם זה "ירוק" או "כחול". דברים כאלה שיכולים להיות אופיינים לאספרגר (למשל אצלם יש אחוז גבוה מהממוצע של שמיעה אבסולוטית) מתבטאים באופן נהדר בכישורים ואפילו בניצולם לעבודה. לצורך העניין היא מנצלת את זה למוזיקה שהיא עושה ומפיקה וקל לקחת את זה קדימה באופן מקצועי.

עכשיו שהבנת את העיקרון של ניצול רגישויות - למשל ראיה חדה וזכרון טוב הופכת הרבה אספ"ים לממש טובים בפיענוח תצ"א נוכל לחשוב על יתרונות אחרים.

אני כאדם שחלק מחושיו מאוד קהים ברמה יוצאת דופן מבחינה ביתרונות גם באנשים אוטיסטים שהכרתי בתחומים רבים של החיים - למשל אחד שאני מכירה לא יכול לשאת טעמים חזקים ומלח באוכל. מכאן שהוא מדד טוב לשמירה על בריאות הגוף וללמידת מזון בריא כי כל מזון אחר לא יעשה לו טוב. בדומה לזה אוטיסטים רבים מגיבים חזק יותר לחומרים וריחות ודברים - זיהומים או השפעות שנסתרות מהעין נחשפות אצלם במלוא העוצמה ומשמשות את הכלל לזיהוי טוב יותר ושמירה טובה יותר של בריאותו.

עוד דוגמא שהעלו בעבר היא למשל שאנחנו סובלים מבעיות שנוטים לא לחשוב עליהם כמו למשל - הרעש שסביבנו פוגע באוזנינו מאוד ואדם שדורש רגישות לכך גם יכול לקחת את זה הלאה ולשמור על בריאות משפחתו ,חבריו והציבור או לעבור למקום מתאים ולהתריע על כך.

בגדול גם כמו שכתבו התעצבות חושית שונה קשורה לתפיסת מציאות שונה ואין לי ספק שרבים מדקויות ,כשרונות ויצירה אוטיסטית קשורות לזה. איך לשווק זאת? כיכולת, כרגישות , כאנינות שאיננה רע או טוב אלא טיב השימוש ומימוש הפוטנציאל של אדם- הוא שיוצר את ההבדל בין רגישות שכובלת ומכאיבה לבין רגישות שמקבלת את מקומה הראוי ומשתמשים בה למלוא כוחה להבחין במציאות , לשפרה ולהתמירה לדברים מועילים ,יפים וטובים.

 

[schlomitsmile]

את לא צריכה לשווק לו את עצמו
כל ההסתכלות הזאת של יתרונות וחסרונות מגבילה את זוית הראיה
ומפספסת את העניין לדעתי.
כמו שגור כתב לך- אלמלא היו לך עיניים, לא היית סובלת מסינוור,
היית חוסכת מעצמך גם כלמיני מראות לא נעימים.
חשבת בכלל פעם שמא היה עדיף לך בלי עיניים?
בד"כ השאלה הזאת לא עולה בכלל, כי היא אינה רלוונטית.
ראיה היא חלק מהווייתך, חלק ממך, אין שאלה.
העניין הוא ללוות את הילד במסע שלו ללמוד את עצמו
ללמוד את המעוף המיוחד שלו, בלי ציונים חיובי/שלילי.
כל רגישות באשר היא חושפת את האדם גם לפגיעה,
גם אהבה עלולה להביא לשברון-לב.
אז עדיף להיות פסל? לא להרגיש כלום?
&nbsp
אבל פטור בלא-כלום אי אפשר, אז אתן לך דוגמא מהפיצקי שלי:
יש לו רגישות שמיעתית, מה שהמומחים מכנים בעיה בויסות חושי, רגישות יתר.
אז נכון שלעתים זה גורם לו למצוקה-
כשהיה בגן, אמר לי פעם:"כשמישהו צועק, זה מבהיל לי באזניים"
אבל את צריכה לראות אותו כשבאיזשהו מקום מנגנת מוזיקה...
הוא הופך למוזיקה.
הנפש והגוף שלו משנים מצב צבירה, כולו מתנגן, זורם, מאושר.
קצת כמו בשיר הישן הזה
https://www.youtube.com/watch?v=ZM0I5VpPJJE
(רק שגם כשנגמר השיר הוא לא "נשאר דומם כמו אבן"

)
&nbsp
אולי לזה התכוונת ב"חיובי"- משהו שעושה לבנאדם טוב?
&nbsp

 

[אנה חדשה]

את צודקת

הפחד שלי שהוא ייקח את האבחון כמצב חסר תקווה, אם הוא יזהה רק את הקשיים.
לכן רציתי לזרז את הראייה של הדברים הטובים, באופן מלאכותי - שגם אם הוא יבין את זה בעצמו, אני רוצה להקדים את ההכרה הזאת.
הוא אמר לי לפני כמה ימים שקורה לו שהוא כועס ולא מבין למה. אז אם נגלה לו את הסיבה, בעצם הוא יבין שכל החיים הוא יהיה במצב שהוא מתעצבן, בלי סיבה ברורה.
אני מנסה לראות את הדברים החיוביים. אז, לדוגמה, הוא מאד נצמד לחוקים. מעיר לי אם אני לשנייה עוזבת את ההגה. רץ אחרי האח הקטן אם הוא חושב שההוא לא הולך לעצור ויירד לכביש. אז אמרתי שהוא אחראי לבטיחות בבית ובכבישים. נראה שזה שימח אותו מאד.
מגיל צעיר מאד יש לו זיכרון מדהים, והוא יודע את זה. אבל הוא לא מפתח את זה, אז אני לא רואה איך אפשר להפוך את זה למשהו חיובי, מעבר לסתם אזכור של הנושא.
הוא מחונן, אבל גם אחיו טוב במדעים. והוא מכיר הרבה ילדים מחוננים ללא אוטיזם.
יש לו שמיעה מוזיקאלית, אבל גם לאחיו הצעיר. וגם את התחום הזה אנחנו לא מפתחים, אז שוב, אין מה לעשות עם זה.

 

[schlomitsmile]

לא חייבים "לעשות עם זה"
אפשר פשוט להיות.

מתוך ההוויה הנכונה לאדם, צומחת בשלב כלשהו גם תנועה,
מה שאת מכנה לעשות עם זה.
זה קורה באופן טבעי, אם רק נותנים לזה.
זה לא קל להורה המודאג, אני יודעת...

לתת הכרה והוקרה, כמו למשל המינוי לאחראי בטיחות, נראה לי רעיון נהדר

הזכרון המעולה יעמוד לרשותו כשיהיה לו תחום עניין כלשהו
והוא יוכל להתמחות בו גם באמצעות הזכרון המצויין שלו.
מהשמיעה המוזיקלית הוא יכול פשוט להנות,
זה יכול להוסיף שמחה ואנרגיה לחייו
לא חייבים מיד או בכלל להפוך את זה למשהו מעשי, ל"מטבע קשה".

קורה שכועס ולא מבין למה- מודעות עצמית נהדרת לילד צעיר.
הרי לכולנו זה קורה, אבל שילד יידע להבחין בזה ואף לנסח את זה-
נהדר.
יתכן שגם זה קשור לאוטיזם, המבט הזה על עצמי כאילו מהצד.
גם זה יכול להבשיל למשהו שייתן לו עוצמה, יתרום לו מאד.

האם אצל ילד נ"ט הורים מחפשים מימוש מיידי לפוטנציאל, ליכולות, לכשרונות?
רובם לא, נותנים לילד להיות ילד, לצמוח, להתנסות ולגלות את עצמו.
אין סיבה ליחס אחר כשמדובר בילד א"ס.
אין צורך לשווק לילדה את היותה בת, אפשר פשוט לשמוח בה כפי שהיא,
כך גם עם ילד א"ס.
רק אם חושבים על עניין כבעייתי נוצר הצורך לשווק אותו.
אולי, כמו בהרבה עניינים,
המוקד צריך להיות באיך ההורה חווה ותופס/ת את האוטיזם.

 

[גורג42]

איך תגלי לו את הסיבה לכך שהוא כועס, כשאינך יודעת אותה בעצמך?

מה את בדיוק מתכוונת לומר לו? "אתה כועס כי אתה אוטיסט?". אם את מתכוונת להגיד לו שטויות מבזות כאלה, אז את צודקת: אין שום דרך לרכך את זה. בטח לא מול ילד אוטיסט, שקולט ישר את המסר האמיתי מאחורי מכבסות המילים הניסיון "לא העליב".

בכל מקרה, סתם לידיעתך, אוטיסטים - בדיוק כמו כל בן אדם אחר - כועסים כשיש להם סיבה לכעוס. ובדיוק כמו כל בן אדם אחר, לפעמים צריך לחפור קצת ולעסוק ב"בלשות" כדי להבין את המקור לכעס. מה, את תמיד תמיד יודעת למה את כועסת, כשאת כועסת? את תמיד יודעת מה המקור לכל תסכול ולכל רגש שלילי שעובר לך בראש?

בוודאי שלא. זה אנושי וזה טבעי וזה הגיוני וזה ככה אצל כולם. אז למה שכזה מגיע לבן שלך, צריך להפוך את זה לקטע של האבחנה?

תשמעי... זה נורא נורא פשוט: אם את רוצה שהוא יקבל עצמו כמו שהוא, אז את תצרטכי ללמוד להפסיק לחשוב במונחים של "אבחנה" ו"יתרונות" ו"חסרונות" ולהתחיל להתייחס לילד כאל פשוט בן-אדם. סה"כ ילד בן 9. מגיע לו שתהיה לו ילדות אמיתית, ולא שכל הזמן יתבוננו עליו דרך איזה מיקרוסקופ.

 

[אנה חדשה]

אז איך אתה היית מסביר לו את זה?

כי הוא נראה ממש מבולבל כשהוא אמר את זה, לכן חשבנו שהגיע הזמן לספר.
אגב, לגבי אותם המקרים בהם כעס - הוא כעס עלי, ולחלוטין נראה שלא הייתה שום סיבה. הרבה פעמים אני מזהה את הסיבה (למעשה, כמעט תמיד - למדתי עם הזמן) ואז אני יודעת לטפל בבעיה - אם העלבתי אותו, אז אין לי בעיה להתנצל, אם רצה משהו ולא קיבל - אם זה לא עקרוני - מקבל, אם עקרוני - מסבירה לו למה הוא לא יכול לקבל. וכד'.
אבל כאן לא ידעתי איך להתמודד וגם הוא לא יכל להסביר, גם לא בדיאבד.
וכן, ברור לי שהייתה סיבה - רק שהוא לא הצליח להגיע אליה.

 

[גורג42]

לא מבין מה הבעיה? תסבירי לו בדיוק כמו שהסברת לי עכשיו.

תגידי לו שברור לך שהיתה לו סיבה ושלא סתם הוא נכנס לאטרף, אפילו שאין לך מושג מהי אותה הסיבה. את יכולה גם להציע שתנסו לבחון את הסיבה ביחד.

אם הסביבה של הילד הזה דומה אפילו קצת לסביבה שהיתה לי בגילו, אז הוא מאוד יופתע (לטובה) מאמירה כזו מצידך. אין לך מושג כמה אנחנו זקוקים לאמון הזה. לאישור הזה שהאנשים הקרובים לנו מבינים שהכעסים שלנו נובעים מדברים אמיתיים וחשובים ולא סתם מאיזה "אטרף".

 

[גורג42]

הדברים השונים, לכשעצמם, הם לא "שליליים" ולא "חיוביים"

הם פשוט שונים.

התוספת השיפוטית של "שלילי" או "חיובי" היא שלך. וכבר אמרת בזמנו שאת בן-אדם שנוטה להתמקד בשלילי, אז מה הפלא שככה את גם רואה את השונות שלו?

זה אומר עלייך הרבה יותר משזה אומר עליו או על אוטיסטים באופן כללי.

למה כל דבר צריך להיות חיובי או שלילי? למה מכל תכונה אנושית צריך לעשות סימפוזיון של דירוגים ושיפוט נוסח "כוכב נולד"?

אגב, כששופטים אדם בצורה מסויימת, זה הרבה פעמים הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אחד הדברים היפים בבני-אדם זה שאנחנו יכולים לפרוץ את הגבולות שפעם היו לנו. אבל אם אנחנו מגדירים מראש גבולות מסויימים כחומת-אבן בלתי חדירה, אז בחיים לא נצליח לפרוץ אותה.

 

[נתנאל6589881]

כל הזמן זה יוצר קשים והורס הכל

אבל העניין הוא שאי אפשר לשנות את זה זה בלתי אפשרי אוטיסט ישאר אוטיסט ליד וכך צריך נסבול כן אבל לא נמכור את נשמתנו לשטן .

 

[arana1]

הרבה מאוד

אולי זה לא מדבר אלייך אישית וישירות אבל ליכולתו של הילד לאהוב, ליצור, לחוות את החיים בצורה מדוייקת, עמוקה, ואנושית יותר, או מאוד, זה הכי חיובי נורא ומאוד.

זה אחר מהנהוג, אז כמובן מקשה, אבל זה משקה רק בגלל שזה אחר מהממוצע והסביבה לא מוכנה לקבל שום דבר שונה בשום אופן,
כשלעצמו זה יכול לזמן קיום מופלא