האם נהגנו נכון

האם נהגנו נכון

אתמול לבן שלי הייתה התפרצות, וגם בדיאבד אני לא יודעת איך יכולתי למנוע אותה.
הלכנו לגן משחקים שיש בו מתקן אומגה, שהוא ביקש במיוחד. בהתחלה היה נהדר. ואז בשלב מסוים השארתי אותו ואת אחיו בן 4 לבד לכמה דקות. ואז ראיתי (הייתי קרובה, כי פשוט הלכתי לשתות בצד) שהוא מבקש מאחיו לתת לו את נדנדה, ואחיו אמר שהוא לא יכול (כי הוא לא מספיק גבוה). ראיתי שהוא לא מאמין לו וחושב שהקטן עושה לו דווקא. עמדתי להגיד שאני באה עוד שנייה, ואז ראיתי שהוא בעט לקטן בבטן.
רצתי ישר, ראיתי שהקטן בסדר ואמרתי לילד שאם הוא לא יודע להתנהג, הוא לא יכול להמשיך להשתמש במתקן.
הוא כמובן התעצבן, אחרי דקה ראיתי שהוא מתחיל בהתקף (אני יודעת שבפורום לא מקבלים את המילה הזאת ,אבל אין לי דרך אחרת להסביר). חשבתי שאם אקצוב בזמן, זה גם יעביר מסר אבל גם יעצור את ההתפרצות. אמרתי לו שככה לא מתנהגים, ולכן יוכל להשתמש במתקן רק בעוד רבע שעה.
זה לא עזר, והתחילה התפרצות. הוא התחיל לזרוק חול. בעיקר עלי, אבל על הדרך כמובן שכולם חטפו. ביקשתי שיפסיק, לא עזר. ניסיתי להתעלם כמה שיכולתי. אבל הוא אפילו זרק כמה אבנים. בשלב הזה בעלי תפס אותו, ואמר שהולכים הביתה כי לא נסבול אלימות. הוא ניסה להכניס אותו בכוח לרכב, הילד שיחרר כל פעם חגורה ופתח את הדלת. אז כמובן שלא יכולנו לנסוע. בשלב מסויים פשוט אפשרנו לו לצאת (לא בדיוק אפשרנו, פשוט לא היה לנו כוח לעצור אותו), אז הוא ברח בחזרה לגן המשחקים.
החלטנו שבעלי ייקח את הקטנים הביתה, ואני אמתין שהילד יירגע ואז אחזור איתו הביתה. הוא ראה אותי, והתחיל לברוח. אבל אז ראה שאני לא רודפת אחריו אלא מתיישבת על הספסל, נרגע והלך לאומגה. אחרי פעם אחת הוא בא והתיישב לידי. שאלתי האם נרגע, אמר שעוד לא. הצעתי שנלך הביתה כי אבא עוד לא נסע, והוא הסכים.
נכנס בשקט לאוטו, וגם בבית התנהג כאילו כלום לא קרה.
אז מן הסתם פעלתי לא נכון. אבל מתי?
 
את פשוט מעבירה לו מסר שהוא כבר לא אינדיבידואל

אלה "אוטיסט".
מין מישהו כזה שאי אפשר לצפות ממנו להתנהגות נורמטיבית ויש לו "התקפים"
אז הוא מתנהג לך בהתאם.
 
זה לא מה שאמרתי

אמרתי שההחמרה התחילה אחרי האבחון. לא בגלל האבחון, אלא סתם בגלל הגיל (אני מניחה). כי באופן כללי היה שינוי כמה חודשים לפני האבחון, לכן לקחנו אותו בכלל.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
נדמה לי שאת קצת ביקורתית מדיי כלפי עצמך
עשית כלמיני דברים בסיפור הזה, חלקם הסתברו כמוצלחים יותר חלקם פחות,
אז למה לסמן את הכל בציון נכשל?
&nbsp
ואולי משם זה מתחיל: הכלה כלפי עצמנו ומשם גם הכלה לילד שלנו.
&nbsp
כתבת שנראה היה לך שהוא לא האמין לקטן, חשב שעושה לו דוקא.
אם כך, מובן שכעס, ומבחינתו הוא נענש כי ביטא את כעסו המוצדק,
נענש בגלל האח הקטן והמעצבן
מה שמן הסתם הבעיר את זעמו קודם כל כלפי האח
וחסם אפשרות של אמפטיה עם כאבו
וגם צרב בעלבון כלפייך- כאילו אינך מבינה אותו
ואת עושה לו עוול, מענישה אותו בגלל האח הקטן.
&nbsp
איך הגיב הקטן?
בכה? צעק? אמר משהו? לאחיו? לך?
&nbsp
אולי, אם מיד אחרי הבעיטה, במקום השופטת
היתה מגיעה המכילה המזמינה להכיל,
הדברים היו מתפתחים אחרת.
למשל לומר לו משהו כמו:
נראה לי שאתה חושב שהוא עשה לך דוקא, נכון?
זה מה שהכעיס אותך כ"כ?
זה באמת יכול להכעיס כשאנשים עושים דוקא.
אבל בוא נבדוק לאן היד שלו מגיעה- תראה, רק עד הגובה הזה,
הוא פשוט לא מגיע (לא בטון דיבור נוזף, אלא רגוע, ענייני).
ותראה את הפנים שלו/ תשמע את הבכי שלו/ תקשיב מה אמר -
איך אתה חושב הוא מרגיש?/נראה לי שכואב לו והוא נבהל/נעלב.
-
אסור לבעוט במישהו לא סתם, כי זה החוק
אלא כי זה כואב לנבעט, פיזית וריגשית.
בנאדם שמרגיש שמבינים ומכילים אותו
פנוי יותר להכיל אחרים ולחוות אמפטיה כלפיהם
וזה מוריד את הסיכוי שיפגע בהם.
ולחליפין- מי שאינו מרגיש מובן ומוכל, לא יהיה פנוי להכיל.
&nbsp
גם העזרה בהמללת הכעס שלו,
עוזרת עם הזמן לייתר את התגובה הגופנית, האלימה.
אבל כדאי לעשות זאת בענווה- לא לומר לו מה הוא מרגיש,
אלא להציע אפשרויות שנראות סבירות ולשאול אותו האמנם כך.
&nbsp
 
אז לדעתך לא הייתי צריכה להעניש?

הוא בעט בבטן של אחיו הקטן! וכמובן שאחיו בכה ונעלב. ודיבר על המכה שקיבל מאחיו.
כן דיברתי איתו בסגנון שאמרת. הסברתי לו שהקטן לא ניסה להציק אלא באמת לא יכל לתת לו.שראיתי את זה ועמדתי לבוא לעזור לשניהם.
אבל כן אמרתי שאסור לו לבעוט, גם אם עושים לו דווקא.
גם אם, כמו שאמרת, הוא ביטא את כעסו המוצדק, זאת לא הדרך.
אני מוכנה לקבל שהוא רגיש יותר מאחרים, אבל לא אסכים שיהיה אלים.
ומה אם יהיה אם יתחיל לבעוט בכל מי שמפריע לו?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
מה מטרת העונש?
מניחה שהמטרה היא להבטיח שילמד לא להיות אלים, נכון?
מטרה ראויה וחשובה, מסכימה איתך.
זה גבול שאסור לחצות, גם כשכועסים, גם כשצודקים
גם בעיניי.

האם העונש משיג את המטרה?
האם הוא השיג את המטרה במקרה שתארת?
האם עונש שבעיני הילד אינו מוצדק, שהילד לא מבין מדוע הושת עליו
הפחית אלימות או הגביר אותה?
עונש כזה מעלה את הסיכוי שהוא יבטא כעס באופן מילולי במקום פיזי או מוריד אותו?
איזה גבול סביר יותר להניח שהילד יקפיד לא לחצות-
כזה שננסה לכפות עליו או כזה שהוא יבין בעצמו שראוי וכדאי לשמור עליו,
ויקבל גם כלים לעשות זאת (למשל היכולת להמליל כעס)?

לא מתלהבת מעונשים לא מתוך רחמנות על הילדים,
אלא פשוט כי השיטה הזאת אינה באמת עובדת,
בטח לא לעומק ולא לטווח ארוך.
 
אז מתי, לדעתך, כן נכון לתת עונש?

כשילד הבין שהתנהג לא טוב?
נניח, ביקשתי שיעשה משהו, הבטיח ולא קיים.
כי קרה שהבטיח לא להתקרב למסך, תפסתי אותו שוב עם פלאפון ביד, לקחתי לו ואמרתי שאשמור אצלי אם הוא לא מצליח להתאפק, ואחזיר מאוחר יותר.
גם גרם להתפרצות זעם.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
ענישה
היא ביטוי לגישה לפיה אני המבוגר אשבור אותך הילד
כי בידי הכח.
אם לא תנהג כראוי לדעתי
אראה לך מה זה
זה לא ישתלם לך.
&nbsp
מעבר לזה שזה לא דפוס היחסים שאני רוצה עם ילדיי
זה גם פשוט לא יעיל.
זה לא מלמד נכון/לא נכון
זה מלמד מי שחזק כופה את רצונו.
זה חוסם תקשורת במקום לפתוח אותה.
זה חוסם את הנפש (של כל המעורבים)
במקום להצמיח אותה.
&nbsp
גבולות לעומת זאת הם עניין חשוב וחיוני- לכל אדם, לכל ילד
ולפעמים נדמה לי שבמיוחד לילדים "פרועים" ,
שהם זועקים בהתנהגותם לגבולות.
&nbsp
בשיח המתמשך על הגבולות, בהחלט אומר לילדי מה עבורי הוא קו אדום.
ואקשיב לו- מה הקו האדום שלו?
מה קורה לכל אחד מאיתנו כשהקו האדום שלו נחצה?
איך נסמן זה לזה "את/ה מתקרב לקו האדום שלי" ?
מה ההשלכות והתוצאות הטבעיות של בחירה כזאת או אחרת,
של התנהגות כזאת או אחרת?
וכן הלאה
הכיוון הוא לקיחת אחריות במקום ציות.
כמובן ששיח כזה עם ילד בן 4 או 9 או 17 נראה ונשמע אחרת
אבל במהות, הוא יכול להתקיים בכל גיל.
&nbsp
אם הפשוש בן הכמעט 15 שלי (היחיד שלי שאינו א"ס)
מגיע הביתה ב 2:00 במקום בחצות כמוסכם
הוא כבר יודע שזה פוגע באמון שלי
שאני מטפסת על הקירות מדאגה שעתיים
ולכן כנראה שייאלץ לוותר על היציאה הבאה.
זה לא עונש- לכל מעשה, לכל בחירה, יש השלכות ותוצאות טבעיות,
הוא לומד אחריות על מעשיו.
&nbsp
אם הפיצקי (בן 10 וחצי) מתפוצץ, משליך כסאות, צורח, נושך אותי
הוא יודע ומבין שלוקחים אותו לחדר שלו והוא צריך להשאר שם עד שהוא מפסיק לפגוע.
הוא מקבל שם מה שעוזר לו להרגע (למשל סדין מסויים)
זה לא עונש, זו תוצאה טבעית של המעשה שלו, של חציית הקו האדום.
הקו הזה ידוע ברור ומובן לו.
אחרי שנרגע, ננסה יחד להבין מה קרה, למה, איך אפשר להמנע מזה בעתיד.
 
אז זה בסדר לדעתך לקחת טלפון מילד שלא מסוגל להתנתק?

הוא יודע שאם הוא לא יעשה הפסקה מיוזמתו, אבוא ואדאג להפסקה הזאת. התגובה שלי לא מפתיע אותו בכלל. ולמעשה שלו יש השלכות.
זה כן בסדר?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
זה תלוי בשיח ביניכם
אין רשימה של דברים שהם "בסדר"
ורשימה של "לא בסדר"
(מלבד מה שאסור עפ"י חוק, אסור להכות ילדים למשל).

הגבולות, כולל בעניין עליו שאלת כאן
מסומנים מתוך הדיאלוג בין ההורה לילד.
והם מסומנים לא חד-פעמית, אלא כל הזמן נבחנים ומסומנים.

אם סוגיית המסכים דוברה ביניכם,
אם גם לו מובן שיש דבר כזה "יותר מדיי שעות מסך"
והגעתם להסכמה כמה זה יותר מדיי
אז זה המקום לדבר מה קורה כשהוא מתקרב ליותר מדיי הזה.
לא להנחית עליו תגובה מצידך- זו אינה השלכה טבעית,
אלא לגבש הבנות בדיאלוג.
איזו עזרה הוא צריך, אם בכלל, כדי להמנע ממנו.
אולי תספיק תזכורת? כמה זמן לפני הקצה?
אולי להכין לוח-זמנים יומי, והוא ירשום כל יום מראש,
מאיזו שעה עד איזו שעה הוא מחובר למסך? - יש לו שעון?
אולי משהו אחר.
אולי אפילו הוא עצמו יבקש, מתוך שיח כזה,
שאם עבר את הגבול המוסכם, תרחיקי ממנו את הפיתוי.

יכולה בהחלט לתאר לעצמי, שאמא תאמר:
בתור אמא שלך, זה תפקידי להגן עליך ממה שעלול להזיק לך.
הסכמנו שיותר מדיי שעות מסך זה לא טוב,
יש לך רעיון איך אוכל להגן עליך מזה כשאינך מצליח בעצמך?
אם אין לו רעיון, אז אין לאמא ברירה אלא לנסות את הרעיון שלה
לפחות עד שיהיה לו רעיון.

"אינו מסוגל להתנתק"- זו הגדרה שלו או שלך?
 
זאת הגדרה שלי

למצב בו הוא מפסיק בשנייה שאני אומרת לו (ואפילו אומר אמא את צודקת), ואז חומק לחדר בשנייה שאני מסובבת את המבט.
אנסה היום את השיטה שלך. לא נראה לי שהוא מספיק בוגר, אבל אולי הוא יפתיע.
גם הרעיון עם לרשום שעות מוצא חן בעיני, כל הנושא של זמנים ממש עובד איתו בדרך כלל.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
כשהוא אומר "אמא את צודקת" ואחרי רגע ממשיך
זה מעורר בך תסכול? את מגיבה בד"כ בכעס?

ניסית לשאול אותו למה הוא נהג כך (לא בכעס, פשוט להתעניין)?
לפתוח איתו שיחה- וקודם כל לשאול אותו שאלות,
ופחות לומר את דברך?

לשאלות האלה אל הילד יש שני תפקידים:
א)לעורר אותו לבחינה עצמית, שישאל את עצמו שאלות,
שיבדוק את רגשותיו, דפוסי חשיבתו, פרשנויותיו, בחירותיו,
רצונותיו, צרכיו- כדי שבנאדם יוכל לקחת אחריות על מעשיו
הוא צריך לפתח מודעות עצמית, להבין, לפחות חלקית
מי אני ולמה אני פועל כפי שאני פועל
ולאן זה מוביל אותי
והאם אני רוצה להגיע לשם.

וזה עניין מורכב ומאתגר, לא רק לילדים.
זה משהו שצריך ללמוד, לתרגל, לפתח.

כתבת שלא נראה לך שהוא מספיק בוגר-
ככל שמקדימים וככל שמתמידים בדרך הדיאלוג,
מעודדים את התפתחות הבגרות הזאת.
לא מדובר בניסוי חד פעמי.
וככל שההורה מאמין שילדו יכול להיות שותף לשיח כזה,
עולה הסבירות שכך יהיה, ולהיפך- נבואה שמגשימה את עצמה.

ב)לשאול פשוט כדי ללמוד, כדי לתת לילד הזדמנות לספר לי
על רגשותיו, צרכיו, רצונותיו, זוית ראייתו וכו'.
כדי ללמוד אותו- גם כי זה מרתק
וגם כי זה משפר את יכולתי לחפש מענים נכונים לילד המסויים הזה
בשלב זה של חייו (בשלב אחר אולי מענים אחרים יהיו נכונים לו יותר).
 
הוא אומר שהוא לא מצליח להתאפק

יש לו בעייה ידועה של שליטה עצמית. כשהוא רואה חטיף שהוא אוהב, הוא מתנפל עליו. או קטשופ.
העיקרון, הפסיכולוגית שלו עובדת איתו עם זה. עם האוכל כן רואים התקדמות.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
מה שאמא אומרת, מה שהילד שומע
את אמרת לו שהקטן לא ניסה להציק
הוא שמע שאת לוקחת את הצד של אחיו.
&nbsp
בתקשורת בכלל ובפרט מול ילד
כדאי לקחת בחשבון לא רק מה אני אומר
אלא גם מה השני, מתוך הסיטואציה כולל הרגשית, שלו
שומע.
&nbsp
אם את רוצה שהוא ישמע
שאחיו באמת לא מגיע,
שכואב לאחיו,
שאסור להכות גם אם כועסים בצדק
שווה לנסות לחשוב איך אפשר להעלות את הסבירות לכך.
&nbsp
בנוסף, כאמור, כמו תמיד כשאסור משהו,
צריכה להיות אלטרנטיבה.
ולענייינו כאן- צריכה להיות לילד מסוגלות לבטא כעס במילים.
אפשר לעזור לו בכך.
 

grayart

New member
התשובות והעצות של שלומית...

כל מילה בסלע.
ממש אין לי הרבה מה להוסיף, אולי לנסות לעזור לך להבין.

למה מישהו כועס?
מי שכועס חושב שהוא כועס שלא בצדק???
מה קורה אם במקום לקבל את המסר שלו ולהבין אותו, פשוט כועסים עליו חזרה?
זה יעזור לו להרגע? יעזור לו לקבל חזרה את ההרגשה שמתייחסים אליו בצורה הוגנת?

אני הייתי מציע לרגע לשכוח מהמילים.
לבוא בסיסי יותר, כמו לחיה, זה לא יעזור להסביר.
וזה מאוד יזיק להוסיף לתוך הכעס שלו גם את הכעס שלכם.
גם כי הכעס שלכם הוא ענישה בפני עצמה, כלפי ילד שמראש מרגיש שלא מגיע לו.
וגם כי הוא לא מסוגל להתמודד או להבין את הכעס שלכם, עוד פחות ממה שאתם מסוגלים להבין את הכעס שלו.

יש לו קושי, הוא אוטיסט, וזו סיבה מצויינת למה לא לכעוס עליו.

אתן דוגמא אישית:
הבן שלי בגמילה כבר חצי שנה, עד עכשיו יש המון ימים שהוא עושה קקי או פיפי על כל הריצפה איזה 10 פעמים ביום, פעם אחר פעם לקחת אותו למקלחת ולנקות אותו ואת הריצפה או הספה או את הרכב.
הולכים בחוץ לטייל, לא מוכן להכנס למכונית ומתנגד בכוח, לא רוצה לחגור, מוריד את החגורה, הולכים לטייל והוא רוצה לרוץ למקום שהוא רוצה לרוץ לפעמים זה ממש לתוך סכנה. יכול גם לשבת על האדמה ולהתחיל לשחק באמצא הרחוב בחול או ליכלוך ולא מוכן לקום, כשלוקחים אותו בכל זאת על הידיים הוא משתולל ונאבק, וכמה פעמים נדירות אפילו היכה נשך ושרט עד זוב דם, גם אותנו וגם את עצמו.
וזה רק קצה המזלג...
ועכשיו תשמעי טוב טוב...
ואני לגמרי רציני...
אני מעולם לא כעסתי עליו, מעולם לא הרמתי עליו קול או התעצבנתי, מעולם לא!
לא מגיע לו כעס, הוא לא מסוגל להבין או להכיל את הכעס, וההתנהגות שלו נובעת מתוך חוסר תובנה, (הרבה פעמים חוסר תובנה שלנו ולא דווקא שלו).
ברור לי בדיוק שלכעוס עליו רק יחבל ויהרוס.

גם הילד האוטיסט שלך, לא מגיע לו כעס, והגישה שלכם צריכה מראש להיות יותר מקבלת.
הוא כועס, וזה בדיוק המקום לקבל.
הכעס שלו זו הדרך שלו להעביל לכם מסר "שדופקים" אותו.

כבר הגעתם למקום לא פשוט שהוא מבטא (מתקשר) את הכעס ותחושת חוסר ההוגנות שלו באלימות.
בגלל זה , זה כל כך קשה לכם להשתנות, כי אתם לא רוצים "להכנע לאלימות".
אבל האלימות לדעתי היא נסיון נואש לתקשר, להחדיר לכם את המסר, ולנסות לגרום לכם להבין.
ברוגע הוא לא הצליח לתקשר אתכם, ניסה לתקשר בכוח, לא הצליח, הוא הוסיף עוד כוח, ועוד כוח, ואצלכם ההתנגדות למסרים שלו רק עולה.

לא יודע איך תעשו את זה.
לדעתי יש מצב שאתם מקבלים הדרכת הורים לא מספיק מקצועית וטובה.
 

גורג42

New member
רגע רגע... ולילד לא אוטיסט, מגיע שיכעסו עליו?

להגיד "יש לו קושי, הוא אוטיסט, וזו סיבה מצוינת לא לכעוס עליו" - זה נשמע לך כמו מסר שצריך להעביר לילד?

מה שכתבת נכון לכל ילד באשר הוא. להגיב לכעס בכעס זה פשוט לא הורות יעילה.

מצד שני, צריך להיזהר שלא לקחת את הדברים לקיצוניות השניה ולקבל כל התנהגות שלילית בשיוויון נפש. ממש לא צריך לקבל באופן אוטומטי כל התנהגות אלימה רק בגלל ש"הילד אוטיסט". כי אחרת, איך הילד ילמד ויתפתח ויבשיל?

השאלה הראשונה שצריך לשאול את עצמנו היא "למה הוא מתנהג ככה".

אם זה תוצאה של דינמיקה הדדית לא בריאה שגורמת לו להרגיש שהוא דחוק לפינה (כמו המצב אצל הבן של אנה) אז ברור שאין הגיון לבוא לילד בדרישות או להטיף לו מוסר. ברור שבמצב הזה הפתרון הוא, קודם כל, להרגיע אותו ולבנות דרכים אלטרנטיביות לתקשורת.

אבל אם מדובר בילד שפשוט התרגל להגיב לדברים באלימות, או שהוא מעולם לא למד דרכים אחרות לתקשר, אז זה סיפור אחר. כמובן שגם אז אין טעם לכעוס, כי זה לא "אשמתו". אבל לקבל את זה כאילו הכל סבבה? לא. לפעמים צריך להיות תקיף. לפעמים צריך גם לתת לעצמך מקום, לא מתוך אגואיזם אלא מהסיבה הפשוטה שאחרת הילד לעולם לא יעלה אפילו על דעתו שיש לך צרכים ורגשות משלך (גם אם כן, אז הוא עלול שלא לעשות את הקישור בין ההתנהגות האלימה שלו לפגיעה שנגרמה לך).
 

schlomitsmile

Member
מנהל
כעס, כמו כאב, מסמן לנו שיש בעיה
מבחינה זו הוא אינו משהו שלילי, להיפך.
השאלה מה עושים איתו.
יש סיטואציה ויש תגובה רגשית עליה
למשל
ילד שוב עשה במכנסיים באמצע הרחוב
סיטואציה מאד לא פשוטה ללא ספק, הייתי שם,
אם התגובה הרגשית של ההורה היא כעס
(אגב, גם אם התגובה היא בושה/יאוש)
זה לדעתי איתות עבורו לשאול את עצמו שאלות
לא כקטגור חוקר, בלי רגשי אשמה,
אלא פשוט לברר עם עצמו: למה אני כועס?
באיזה נקודות זה צורב לי?
איזה הנחות מוקדמות מנחות אותי?
האמנם הן נכונות?
מסכימה איתך שלא יהיה טוב אם יפרוק את כעסו על הילד.
כי בסיטואציה כזו הילד אינו באמת הגורם לכעס, הוא רק הטריגר.
והוא גם לא יכול אחרת.
&nbsp
לעומת זאת, כשהפיצקי שלי מציק ל
,
ה
מתחיל לבכות, והפיצקי צוחק וממשיך
אז אני מבינה שלילד חרד שחווה את העולם כמקום מבולבל ומאיים
זה נותן תחושה טובה, אפילו חיונית, להרגיש קצת כח, קצת שליטה
"היי, אני יכול לגרום לאחי הגדול לבכות!"
אבל בכ"ז כועסת עליו, בקטנה.
כן, למרות שהוא אוטיסט.
היותו של אדם אוטיסט אינה הופכת אותו בעיניי ללא אחראי למעשיו
או למישהו שאין לו ברירה אלא לפגוע באחרים.
&nbsp
שאלת הבוחן בעיניי היא האם היתה לילד- בתוך הסיטואציה מבחינתו-
אפשרות אמיתית לנהוג אחרת?
(למשל- ילד כועס שמרגיש שכולם נגדו ולא יודע לבטא כעס במילים, לא מפתיע שיכה.
אסור להשלים עם זה, אבל כעס מיותר פה).
&nbsp
ואז באה שאלה נוספת: נגיד שההורה חווה כעס,
והוא כבר אחרי הבחינה העצמית שלו ומסקנתו שהכעס כאן במקום,
מה הוא עושה איתו?
מטיח אותו בילד
ואח"כ סביר להניח מרגיש רע
וגם הדינמיקה מתגלגלת לכיוונים של עימות, וטינה ושאר מריעין בישין
או משתף את הילד (אפשר גם עם ילד בן שנתיים) :
אני מרגיש שאני כועס עליך, ובגלל שאני כ"כ אוהב אותך, זה עושה לי עצוב.
בדרך זו, כשהוא פורט את רגשותיו למרכיביהם הבסיסיים,
ונותן להם שמות, ומשתף בהם את הילד,
הוא נותן לילד מילים לרגשות, ומתייחס אליו כשותף תקשורת.
כלומר- האם הכעס יהפוך לחסם תקשורת או דוקא לדינמיט שפורץ דרך לתקשורת.
 
למעלה