הייתה היום כתבה על אוטיסטים בערוץ 2

grayart

New member
אנחנו מכירים כאן כבר כמה זמן...

אני יודע שאת אמא שמאוד משקיעה, והופכת עולמות בשביל הילדים שלך.
הצחלת לדאוג לילד לשילוב וסייעת גם כשאמרו לך שמאוחר ואין אפשרות.
התרוצצת איתו מטיפול לטיפול, שפכת ערמות של כסף, ואי אפשר להגיד שאת לא נותנת מעצמך 100, לא , לא 100 , 200 אחוז.

אבל בדבר אחד שנוגע לכל תחום בחיים לא התרשמתי שקרה כל שינוי לטובה.
וזה הייחס לאבחנה עצמה ומה זה אומר על הילד.
דווקא אצלך זה הכי חשוב שתנקי את המילים, ושתתחילי להחליף מילים "חריפות" במילים "טפלות" (משתמש ב"חריפות" ו"טפלות" , כי אני מנסה שלא להתייחס למילים כ"חיוביות" ו"שליליות")

אני מרגיש ויכול להיות שגם אחרים שמכירים אותך לאורך תקופה מרגישים, כי מהרגע שקיבלתם את הכותרת האבחנתית, העולם שלכם התהפך. התחיל אצלכם מירוץ לטפל ולרפא, במקום שהיה מקום לאפשר לילד פשוט להיות.
אחרי האבחנה, המילים שהשתמשת בהם הפכו להיות יותר טעונות משמעויות חולניות. אני זוכר ממך משפטים כמו "החמרה במצב". על סתם ילד לא הייתי אומר משפט כזה, רק על ילד שמשהו במצב שלו "דפוק". כל הדיבור עליו נצבע ב"אוטיזם" שלא לצורך.
לדוגמא, קראת איפה שהוא שאוטיסטים לא יגיעו ליותר מדי בחיים, ומייד השלכת את זה גם על העתיד של הילד, כמו סוג של גזירת גורל.

את מאוד נתפסת למילים, המילים טעונות, והם משבשות את היכולת שלך לראות את הילד בצורה נקייה.
לנקות לנקות לנקות...
להתחיל להשתמש בשפה כזו, שכל מי שיישמע אותה, לא יוכל לנחש שיש לילד איזו שהיא בעיה או אבחנה. שפה נקייה כאן, בבית בחדרי חדרים, בציבור, ובלב.

אני יודע שאני כותב לך באופן מאוד ביקורתי.
אבל זה באמת הרושם שאני מקבל, כשאני קורא את מה שאת כותבת.
המילים שאת משתמשת בהם, הם כמו סרטן, הן נבואות, הן הולכות ומגשימות את עצמן.
מילים "חריפות", ומחריפות (את המצב).
 
המילים שלי לא השתנו בעקבות האבחון

ככה אני מדברת, גם על הילד האוטיסט אחרי האבחון, אך גם לפני. כך אני מדברת גם על שאר הילדים, וגם באופן כללי.
גם אם הייתי רוצה לשנות את זה, לא חושבת שזה היה עובד.
 
לפני האבחון...

הבן שלי אובחן בגיל כמעט שלוש. ומיד אחרי האבחון הרבה התנהגויות (מפריעות או חמודות) זיהיתי שהם מאפיינים של הספקטרום. והוקל לי לגבי המפריעים, ואפילו היה לי מזל כי יכולתי לברך על החמודים, כשהבנתי מה ה-"מקור" של ההתנהגויות האלה.
 

noamlah

New member
אני זוכר את הכתבה

שודרה לפני מספר שבועות ובאף מקום של הכתבה לא אמרו "כל האוטיסטים כאלה"
להיפך, אם כל האוטיסטים היו כאלה כנראה לא היו משדרים את הכתבה כי הרבה מהעניין בכתבה זה הפיקנטיות בלהביא שני אוטיסטים שלא מייצגים את הדימוי הסטריאוטיפי של האוטיזם בקרב הקהל הרחב
אם כולם היו כאלו לא הייתה פיקנטיות והכתבה הייתה נגנזת
 

גורג42

New member
כל ניסיון להציג את הדברים בצורה חיובית מעצבן אותך...

כבר כתבת בזמנו שאת אדם שלילי.

ונראה לי שהגיע הזמן לעבוד על הנקודה הזאת שלך, כי אחרת הילד שלך יגמור רע מאוד.
 

noamlah

New member
תלוי

עיוורון יכול להיות ברכה כי מראה חיצוני של אנשים הוא לא פקטור אצלך ואתה יכול להכיר אותם יותר לעומק

עיוורון יכול להיות ברכה מלחוות התרגשות מדבר חדש שאתה לומד שהיית צריך להתאמץ מאוד בשבילו, מלבשל חביתה לבד ועד לעבוד במקום נחשב ולגור בדירה באופן עצמאי. זה לא מובן מאליו

עיוורון יכול להיות ברכה כי זה מחזק את יכולת הריכוז שלך מכיוון שאין גירויים ויזואלים חיצוניים וחוש אחד שפחות מאמץ אותך

כל אחד ולאן שהוא בוחר לקחת את הנתונים שאיתם הוא נולד ואותם הוא מכיר ולערוך את ההשוואות מול עצמו ולא לעומת אנשים אחרים יכול לחיות חיים מספקים ומאושרים
 

grayart

New member
הוצאת לי את המילים מהפה.

 

arana1

New member
השוואה היא בעיה רק מסיבה מסוימת

השוואה יכולה גם להיות, כפי שהיא באמת, מרכיב חיוני לידע ממשי, היא שלילית רק בגלל שעושים בה שימוש שלילי, היררכי, כחני ומבזה,
בלי השוואה אין ידע, אין כבוד לאחר (בלי השוואה אין "אחר" בכלל), אין רגישות למגוון, לתנועה, ליופי, אין בעצם כלום.

אפשר להכיר אנשים לעומק דרך המראה החיצוני שלהם, התפישה של האסתטי, של המראה, כסותרת לעומק, בעייתית מאוד ויכול להיות שמכשילה במיוחד במקרה של אוטיזם, שכל כך הפוך וסותר לנורמטיבי גם בגלל שמשקל הנראות והמבט אצלו ממש הפוך מהמקובל והמוסכם.

סירוס הוא פתרון שטחי, הפסיכיאטריה והפוליטיקה ובכלל כולם משתמשים בסירוס ורדוקציה כל הזמן, אבל זה פתרון מוגבל ומגביל,
היכולת להתרכז באמת עוברת דרך היכולת לחבר את הוויזואלי למילולי ולא דרך היכולת לחסל חוש אחד על מנת לשחרר את השני,
חופש זה כשדברים שונים וסותרים לכאורה לומדים לחיות סוף סוף ביחד ובשלווה,
כעובדה, אוטיסטים רבים נוטים לסינסטזיה, לעירוב ספונטני בין חושי, כמו בין המראה לצליל, והחיבור הזה בין החושים, בין המבט לדיבור, הוא שמקנה להם כיוונים וצרכים ויכולות הנפסלים מראש על ידי הכלל שלא ירשה לחבר במקום שלו חסר,
וחבל.

הברכה הוא לחיות את המובן מאליו בשמחה, להצליח לעשות דבר שהוא פשוט לכולם בקלות יכול להיות מרגש אבל גם כאן יש שימוש לא ממש חכם בהשוואה.
 

גורג42

New member
אז מה שאת מנסה לומר, זה שאם יש לבן-אדם בעיה, צריך לטפל בה?

מסכים לגמרי.

טפלי בעצמך. דחוף. הבן שלך לא צריך לסבול בגלל הנכות שלך.

ולפני שאת תוקפת אותי, הרשי לי להזכיר לך:

את זו שכתבת כאן במפורש שאת בן-אדם שלילי שתמיד מחפש את הרע. זה נשמע לך כמו דבר טוב? איך שלא תסובבי את זה, יש לך בעיה שהיא הרבה יותר חמורה והרבה יותר מזיקה מכל דבר שאולי יש לבן שלך (בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא כולה ילד בן 9, בזמן שאת אמורה להיות בן-אדם בוגר ואחראי).

מצטער על הבוטות, אבל הגיע הזמן שמישהו יגיד לך את זה: טפלי בעצמך, לפני שיהיה מאוחר מדי.
 
זה היה חריף

יפה בעיני אתה צודק באופן כללי ההורה צריך להתבונן בעצמו ובאיפה הוא נתקע מול הילד .
 

גורג42

New member
חריף אבל מדויק. להדביק בעיות וציונים לאנשים אחרים זה הכי קל.

לעבוד על עצמך - הרבה יותר קשה.

והייתי רציני לגמרי, שכתבתי שהקטע הזה של "תמיד מחפשת את השלילי" זו בעיה חמורה ומזיקה הרבה יותר מכל הבעיות שיש לילד המדובר.

ולפני שאתה מתלהב, תזכור שמה שכתבתי מתייחס ל-כ-ו-ל-ם. גם אליך, למשל

(וגם אליי כמובן)
 

grayart

New member
אל תאשים את עצמך...

אל תאשים את עצמך, את המשפט הזה שמעתי כמה פעמים ביחס לילד, ממאבחנים, וממטפלים.
אבל אני כן מאשים את עצמי!
אני לא מאשים את עצמי שהילד אוטיסט, אין כאן אשמה, ואין כאן זכות, הוא פשוט מי שהוא.
אני כן מאשים את עצמי, על כך שתקופה ארוכה, היחס שלי אליו וההתנהגות שלי כלפיו, לא הייתה מתאימה לו, לא הבנתי את המצב, לא הבנתי אותו, והוא סבל מזה, (אולי אפילו התעקב בהתפתחות כי לא הייתי מותאם אליו).
אני בהחלט אשם, אבל סולח לעצמי, כי בתקופה ההיא הייתי בור, וטיפש.
אחת הסיבות שאני נמצא כאן היא ללמוד, ובשנתיים האחרונות היו לי הרבה התנגדויות לחלק גדול ממה שכתבו כאן.
אבל לא אחת, הצלחתי לשים את "האגו" בצד, ולסנן מתוך תגובות זועמות וחריפות גם תובנות חשובות, שעוזרות לי להשתנות לכיוון חיובי.

הילד הוא צעיר ורך, אני אבא שלו, הוא באחריותי, וחלק מכריע מההתפתחות שלו עכשיו והלאה, היא בזכותי או באשמתי. אבל בכל מה שהוא צומח זה תמיד רק בזכותו.

האשמה היא משהו שלא השתנה בעקבות האבחון, כל מה שהאבחון שינה הוא, שמאותו הרגע על האשמה אין יותר סליחה.
 
למעלה