הייתה היום כתבה על אוטיסטים בערוץ 2

הייתה היום כתבה על אוטיסטים בערוץ 2

כתבה די מעצבנת, האמת. הראו שני גאונים. אחד מחונן בתחום המוזיקה ושני מתמטיקאי. כאילו כולם כאלה.
הבן שלי באמת מאד חזק במתמטיקה, אבל עדיין הכתבה עצבנה אותי משום מה.
רק היו שם שני דברים שכן נגעו בי. האחד, ילד בן 10 ראה סרטון על אוטיזם ומאד שמח לגלות שזה מה שהוא. והשני, שההורים של הנער אמרו שהם דאגו לתת לו את הביטחון בבית. ושאיכשהו זה התחיל בגיל 10, לא הבנתי למה דווקא אז.
 

grayart

New member
הבן שלך גם אובחן לפני שנה בערך

היה בן 9? נכון?..משהו כזה?
כתבת תגובה שהכותרת שלה "איך להתנהג בזמן התקף"...
איך קראת למצבים דומים לפני האיבחון?
לפני שהיה לילד כותרת אוטיסט (בתפקוד גבוה) גם כשהיה כועס , היית אומרת שהוא בהתקף?

הכל קשור, כולנו חוטאים...
בערוץ 2 מראים "כאילו כולם הם כאלה"...
ובבית כל כעס הופך "להתקף" , לפעמים קטן ולפעמים גדול.
את מבינה???
 

noamlah

New member
דווקא המילה "התקף" דיי שגורה בשפה

"התקף עצבים"
"התקף חרדה"
"התקף פסיכוטי"

אנשים משתמשים בביטויים האלו כבשגרה ושמעתי הרבה, לאו דווקא בהקשר של אוטיזם פשוט מהסיבה שמושגים מעולם הפסיכולוגיה נכנסו לעולם האופנה ונהיו פופוליסטים
באותה מידה יכולים לאמר לך היום ש"אתה בהדחקה" או "אתה צריך להניח לאגו" או "יש לך אובססיה ל..."
 

grayart

New member
יש אינפלציה בשימוש במושגים הללו.

אנשים כבר לא יודעים מתי זה אמיתי ומתי סתם.

לא יודע מה זה התקף עצבים.
אבל התקף חרדה, והתקף פסיכוטי אלו דברים נדירים, אבל משתמשים בהם על ימין ועל שמאל.

יש בעיה בלהשתמש במילה התקף, בעיקר כשמדובר בילדים מאובחנים.
זה סוג של דה לגיטימציה לתחושות שלהם, גילגול האשמה ממהסביבה והסובבים אל הילדים עצמם.
 
חחח נדיר קשור אצל מי ..

אצלי התקף פסכוטי זה עניין של שגרה אבל נוטה להסכים שהגזימו כן בהחלט נכון יש הזניה של התפעות האלו בהחלט נכון
 
זה כן לפי ידעתי

רק 1.5 אחוז הם סיכזופרנים אפילו פחות נוסיף דיכאון קליני שם זה גם מופיע אבל נדיר ומאניה דפרסיה שזה עוד אחוז בערך 2 אחוז יסבלו מהתקף פסכוטי במהלך חייהם אז כן זה נדיר .
 

arana1

New member
נכון, אבל...

הגם שלמרות שאין דבר יותר בעייתי מלתפוש ולתאר כל דבר שילד מאובחן, משעה שאובחן, במונחים פסאודו רפואיים, וזה ממה הכי לא מועיל, מצד שני יכול להיות שלא נכון להתעלם מזה שאוטיסטים הרבה יותר פגיעים ונוטים מהממוצע להיכנס לשיתוק ולתגובות שמבטאות כניסה לפינה חסרת מוצא.

לדעתי עדיף לברר למה מה שנתפש כנורמטיבי כולא את האוטיסט לשיתוק וקריסה,
לפחות זה מה שאני עושה בשביל עצמי.
 

grayart

New member
לדעתי זה קשור למוטיבציה.

רוב האנשים מסוגלים לפעול למען מטרה בצורה מוצלחת מאוד גם אם הדרך מאוד לא נעימה להם (משעממת, כואבת, משפילה).
לפעמים המטרה היא "תעודה" הערכה וכבוד, לפעמים כסף ולפעמים משהו אחר.
אבל רוב האנשים מסוגלים יחסית בקלות לסבול את העבודה שלהם למען המטרה.

ייתכן וזו רק השערה (היות ואני לא א"ס), שבשביל האס כל לבנה בדרך חייבת להיות מוצדקת ומספקת. לפעמים המטרה בכלל לא חשובה, ולפעמים נוטשים את המטרה כאשר הסיפוק מהדרך הושג.

כאשר אתה חושב על מטרה, שזו חשיבה נ"טית, וחושב על הדרך הזוועתית שמובילה אליה, אתה משתתק, בעוד הנ"ט מסוגל לסבול את הדרך למען המטרה.

אתה רץ בדרך, רואה את יופיה של כל פיסה בה, ואילו הנ"ט רואה בעיני רוחו רק את קו הסיום.

המוטיבציה שלך היא הדרך, אצל הנ"ט המוטיבציה היא המטרה.
יש משהו בזה?
 

arana1

New member
לא נראה לי כל כך

אולי אפשר לומר שהאוטיסט רגיש יותר לדיאלוג בין הדרך למטרה,
ולדעתי טוב שכך,
אבל זה לא הופך אותו לפחות נחוש או ממוקד אלא כפי שאנחנו רואים בהמון מקרים בדיוק ההפך.

מה שיכול גם לחשוף שהשיתוק, ההתקף, ההצפה, אינם אינהרנטים לזהות האוטיסטית, אינם חלק אימננטי ממנה, אלא תגובה אופיינית לחוסר התאמה.
זאת אומרת,
אנשים שונים מגיבים לחוסר התאמה במידה שהולמת ומשקפת את מבנה זהותם,
ואצל האוטיסט התגובה יכולה להיות שיתוק והצפה, או התקף, בגלל שמעצם נטייתו להדדי, מה שגם מסביר את מה שאתה רואה כתשומת לב רבה מהממוצע לדרך, לקצב, לכיוון, די בפרט קטן בשביל לפורר לו את כל התמונה ולהשתיק לו את התנועה,
כי מה זה הדדיות אם לא שיח מורכב בין הרבה פרטים,
מנגינה שבה הרבה צלילים מסונכרנים,
עכשיו, הזזת צליל אחד, בום, כל המבנה נפל.

לאדם פחות הדדי, יותר חדור מטרה, על חשבון הדרך והסביבה, שאפתן, כחני, אמביציוני, אטום לסביבה, הרבה פחות משנה אם פרט כזה או אחר לא משתתף בשיחה,הפרטים לא מעניינים אותו,
לאוטיסט הקשר בין הפרטים לתמונה חיוני לגמרי.

גם בגלל זה ברור, לי, שכל הגישה הפסאודו מקצועית, שמתארת את האוטיסט כאילו היה מנותק מהקשר, מנותק מהסביבה, היא לא יותר מהדרך שבה אטימות כחנית משליכה את כשליה וגזענותה דווקא על המיעוט הלא כחני
 

arana1

New member
ללואיס קרול יש קטע ממש יפה על זה

הוא מתאר מירוץ שבמהלכו המשתתפים שכחו או זנחו את טעמו ומטרתו ולכן ההגיון שאחרי הפעולות שלהם משתנה,
לתחושתי,
ההיגיון הזה, שלכן נחשב אבסורדי ולא קוהרנטי לאדם הנורמטיבי, הוא חלק ממה שמתבטא גם הכי חושית אצל האוטיסט ודומיו כקוו שהוא גם ישר וגם מעוקל,
זה גם ההגיון שנוהג את התפתחות האנושות ובכלל,
אתה הולך לאופק וכחלק ממהלך האופק משתנה.

הנורמה, השאפתנית, האלימה, הלעומתית, היא כזאת גם בגלל שיחסה לקוו האופק, למטרה, לשורה התחתונה, הוא נוקשה ומקובע,
מה שקורה בדרך אליה נחשב כזניח ושולי יחסית לקוו הישר למטרה,
בגלל זה אוטיסטים נתפשים כמי שנטפלים לטפל ולשולי,
מאותה סיבה, מה שנתפש כמכיל ורך ורגשי לאדם הנורמטיבי מרגיש לאוטיסט כמניפולציה מגעילה, כצביעות, כי בסך הכל אין שם עומק אמיתי, רק צער על זה שאין מה לעשות מוכרחים לרצוח את כל מה שזז בדרך למטרה הנורא חשובה,
כסף, רכוש, מדינה, הכרה, שלמות הקבוצה,כבוד, בלא בלא בלא....

האדם הדיאלוגי, התקשורתי, האוטיסטי הולך ישר ועקום בו זמנית כי דרכו מתעקלת דרך דיאלוג מתמיד בין הדרך למטרה,
המטרה משתנה עם הדרך,
הדרך משתנה עם המטרה,
אז לסוף ולהתחלה אין משמעות רגשית כפי שיש לנ"ט (שזה גם ההסבר להורים שלא מבינים למה הילדים שלהם לא מתחברים לדרמות הליניאריות שכל כך מפעימות את הנ"ט),
ומכאן גם לפרידה ולפגישה אין משקל הנדמה כמוכרח אבל נתפש כהפרעה על ידי אוטיסט ( כל הסאגה האין סופית של הנ"ט סביב "למה אתה לא אומר שלום" והמבוכה האין סופית של האוטיסט מול כל מעמד שיש בו מרכיב צפוי של פרידה ופגישה)

אז המוטיבציה אינה המטרה, וגם לא הדרך, אלא הנסיון לדבר את הקשר המשתנה תמיד בין המטרה לדרך,
זו מוטיבציה שלא דוהרת למימוש עצמי על גוויות הפסאודו חברים וצביעות הקשרים הבין אישיים אלא כזאת שדווקא הכי מנסה להתברר דרך מה שנתפש כשולי וזניח למי שתופש את המהלך למרכז, את המהלך למעלה גבוה יותר, כעיקרי וחשוב ולא משנה מה יש בדרך כל עוד שומרים על כללי המשחק (כולם שונאים את כולם ועושים את הכל על מנת להסתיר את זה כל הזמן).

מכאן גם זוועות הנירמול, שכמו שאמא אחת שאלה לא מזמן, "אז מה, לא צריך למרכז את הילד למקובל ולמוסכם ?, לא צריך לחזור ולהראות לו איך להתקדם למרכז החברה ?"
לא,
לא לא לא.
בחברה שפויה, מוסרית ויצירתית, אין מרכז כמו בחברה נ"ט שבה יש שליט ומנהיג ומנהל או מורה או פסיכופאט אחר,
בחברה ראויה כל אדם הוא מרכז, כל דבר הוא מרכז, אלא שההגיון, הגאומטריה, המתמטיקה, המוזיקה, של חברה כזאת, של יחסי פרט-כלל, אישי-ציבורי, עדיין לא נחקר ולא נכתב מספיק, לפחות לא במידה שבה מישהו יעשה ולו מעט מאמץ להפסיק להרוג אוטיסטים כל הזמן.
 

noamlah

New member
לא יודע אם דווקא דה לגיטימציה

יש גם משמעויות חיוביות למילה התקף
אחת מהן זה שהאירוע רגעי, רוב הפעמים לא נשלט או עם שליטה מועטת של הבן אדם על הסיטואציה באותו זמן וגם שהוא טבעי ואירוע רגעי שיעבור
אצל אנשים עם אפילפסיה למשל הידיעה שמדובר ב"התקף" מאוד מרגיעה
גם אצל אנשים עם התקפיי חרדה שדרך אגב לא ממש נדירים, נדיר המצב שאתה מגיע איתו לבית חולים אבל באופן כללי לא, התקף חרדה הוא הסבר לתופעה רגשית שמשפיעה על הגוף הפיזי, יש לך שימוע בעבודה ובעקבות זאת מתחילים אצלך כאבים קלים בחזה, מזל טוב - התקף חרדה
וגם הידיעה בהקשר שלו שמדובר בהתקף מרגיעה, עדיף מלחשוב "מה לעזאזל לא בסדר איתי"

חוץ מזה אני גם רואה יתרונות בפופוליזציה של הדבר, כי אחד מהתופעות של הפופוליזציה היא שבסופו של דבר אנשים רואים את כל התופעות המפלצתיות שהיו רואים אותם בסרטיי אימה כתופעות טבעיות שיכולים לקרות גם להם:

יש רישום שהוא חווה התקף פסיכוטי - גם לי בתור מעסיק שלו יכול להיות מתישהוא התקף פסיכוטי בחיים ואני לא אשפוט אותו על זה כמו שלא ארצה שישפטו אותי, לא אומר כלום על היכולות שלו

הוא אוטיסט - אז מה? גם לי יכולים להיות מצבים בחיים שאני יכול להרגיש קצת לא שייך, זה לא אומר שהוא לא טוב

לכן יש בי איזה משהו ששמח גם על הפופוליזציה הזאת כי אולי אנחנו לא מרגישים זאת עכשיו אבל זה מוביל למקום טוב לפי דעתי
 

grayart

New member
לפני כמה זמן

סיפרתי על שיחה שהייתה לי עם מישהו שהוא במקרה פסיכיאטר.
ולא איזה סטודנט מלפני שנה, אלה אחד הבחירים בארץ, ואחד הבודדים שיש לו מבט עגום וביקורטי על פסיכיאטרים ומוסדות בריאות הנפש.
הוא אמר שלפי דעתו (המקצועית) משהו כמו 95 אחוז מהמאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים, הם כלל לא חולי נפש או עם בעיה פסיכיאטרית כלל.

אז מה קורה כאן?
יש "תסמינים" לאבחנה, אבל אותם "תסמינים" יכולים להופיע גם אצת אדם "נורמלי".
אבל רוב הפסיכיאטרים הם ראש בקיר, הם מקטלגים אנשים לפי קטגוריות, ולא מצליחים לראות את האמת, רק את מה שהם מצפים לו במחלה או הפרעה.
וזה אצל אנשי מקצוע...

אצל האדם הלא מקצועי, שספג מושגים ושמות שונים, קיבל מושג קלוש על מה מדובר, ומתחיל אף הוא, לקטלג כל דבר אנושי שנראה לו מעט חריג ממה שהוא רגיל אליו, לאחת מהמילים שהוא חושב שהוא מכיר.

במקום שתהייה יותר סובלנות כלפי השונה, השונה זוכה מייד בהגדרה שהכי מבדלת אותו מהכלל, על אף שהוא לא "זכאי" לה.

אנחנו מתחילים להקצין את נקודת המבט שלנו כלפי האדם שעליו השתמשנו במילים שמתייחסות למצבי קיצון.

אני מבין את השמחה שלך לגבי הפופוליזציה של המושגים.
שמחה זו נובעת, מנטייה לחשוב שהפיכת המושג לטריוויאלי, תהפוך את האדם החריג לטריוואלי גם כן.
לדעתי התוצאה היא הפוכה, הפופוליזציה הזו גורמת לאנשים לקחת את הטריוואלי (או לפחות את מה שעדיין סביר ונורמלי) ולהתייחס אליו כאל הפרעה וחולי.
 

noamlah

New member
יקטלגו עד שישימו לב שזה קורה גם אצלם

וזה יקרה אצלם כי כמו שאמרת עכשיו כל הדברים נהפכים לטרויוויאלים
ואם כולם יהיו לא נורמאלים ויבינו שהם לא נורמאליים תצא נורמה חדשה שתביא איתה שינויים לגבי מה שחשבו עד עכשיו
ספק עם מושגים כמו מדע התפתחותי או התפתחות תקינה יהיו רלוונטים ואולי גם פסיכיאטרים לא יהיו רלוונטים או שהתפקיד שלהם יהיה אחרת ובית חולים פסיכיאטרי יהיה מן בית הבראה שאנשים הולכים אליו במצבים של לחץ נפשי מסויים שהם לא מצליחים להתמודד איתו והבושה שבדבר לא תהיה כי נהיה חברה מאוד חשופה אחד עם השני

מאמין שזה יקרה והטריוויאליות תביא את זה
תראה מה הטריוויאליות עשתה להפרעת קשב וריכוז לדוגמה, אף אחד היום לא מתבייש בזה ואף אחד גם לא יתווכח עם בן אדם על ההתאמות שמגיעות לו בעקבות זה, ההפרעה נהייתה לגיטימית כי היא נהייתה טריוויאלית והמושג נהיה טריוויאלי
אוטיזם גם בשנים האחרונות עושה התקדמות בדומה להפרעת קשב, כתבות מסוג זה בטלוויזיה מסמלות על כך
 

grayart

New member
תראה מה הטריוויאליות עשתה להפרעת קשב וריכוז לדוגמה?

אני אגיד לך מה הטריוויאליות עשתה להפרעת קשב וריכוז.
כל אדם שני חושב שהוא עם בעיית קשב וריכוז, תרופות נרשמות על ימין ועל שמאל שלא לצורך גם על ידי רופאי ילדים שאין להם הסמכה לכך. כל אחד פותר את עצמו מהצורך להתאמץ :"אני יש לי בעיית קשב וריכוז".
ובתוך כל ההפקרות הזו, אותם אלה שיש להם קשיי קשב אמיתיים, לא הפכו לטריוויאלים, הם בעיני הציבור כמו שהם, לא בגלל בעיית קשב, הם ככה כי הם "מופרעים".
 

גורג42

New member
מה זה משנה כמה השימוש במילה נפוץ? עדיין מדובר בדה לגיטימציה

וכמובן שכשמדובר בילד "מאובחן" (אוטיסט או כל דבר אחר) אז זה הרבה יותר חמור, כי לכאורה יש "הצדקה" לדה לגיטימציה הזו.
 

גורג42

New member
שיגעתם לו ת'שכל עם כל האבחונים והפסיכולוגיות האלה...

יש סיכוי שתקראי את מה שכתבת הרגע ויפול אצלך האסימון?

כנראה שלא. כל כך עצוב... כמה סבל מיותר.
 
למעלה