זקוקה לעצה - הילד לא מוכן ללבוש תחתונים

זקוקה לעצה - הילד לא מוכן ללבוש תחתונים

בשנה שעברה דיברנו איתו. טען שרוב התחתונים לא נוחים לו. הראה לי את הזוג שכן נראה לו, ממש עברתי זוג-זוג והשארתי רק אלה שזהים. הבעיה נפתרה בגדול.
עד החופש הגדול.
במהלך הלימודים אני מביאה לו את הבגדים, כולל התחתונים.
בחופש הוא לקח לבד וחזר להרגל של להיות ללא תחתונים.
היום ניסיתי להתעקש, חטף התקף בשנייה.
אפילו בעט בי פעמיים.
אמרתי לו שאני לא מוכנה לסלות אלימות ושאני מבקשת שיתלבש עד שאני חוזרת.
חזרתי אחרי כמה דקות, הוא אכן התלבש וחזר לפלאפון, שמח וללא זכר להתקף. כמובן שלא שם את התחתונים (זרק אותם לאנשהו כדי שלא אראה).
לא רציתי להתעמת איתו, אז התעלמתי.
ניסיתי לדבר בהגיון, שאם נשארת לו טיפת שתן היא תרטיב את המכנסיים וחבל. לא עוזר.
מה עושים?
לוותר?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
למה כ"כ חשוב לך שילבש תחתונים?
תארי לך שהיו לוחצים עלייך ללבוש כל היום כל יום
בגד לא נוח, ועוד כזה שנוגע ישירות בגופך.
איך זה היה משפיע עלייך?
על הרוגע שלך, היכולת להפתח לעולם (כשמשהו מציק נורא על הגוף)?
ועל התחושה שלך כלפי מי שמכריח אותך לעבור את כל זה?
&nbsp
גם הבן שלי לא לובש תחתונים.
אני בודקת היטב שאין אף חור במכנסיים, וזהו

יש לו איזה שני זוגות תחתונים נסבלים מבחינתו
למקרה הדי נדיר שהוא לובש ג'ינס או מכנסיים עם רוכסן.
 

arana1

New member
ויש סיבה למה לא כולם כמו כולם

ביתי סירבה הבוקר ללבוש תחתונים, וכיוון שגם אני אוהב ללכת בלי כי קשה לי עם לחץ של בגד על הגוף אז מבחינתי אין בעייה.

אולי זה דורש קצת יותר כביסות ומעט הקפדה טובה יותר על נקיון, אבל בשביל לחסוך סבל מאנשים עם רגישות חושית המאמץ שווה
 

schlomitsmile

Member
מנהל
לרוב האנשים יותר נוח ונעים עם
כלומר הקריטריון הוא- מה שנוח ונעים לבנאדם.
באופן לא מפתיע, מה שנוח ונעים לרוב האנשים
אינו זהה למה שנוח ונעים לא"סים,
שהרגישויות החושיות שלהם אולי מחודדות יותר ובכל מקרה שונות.

אז אם מה שחשוב לך זה שינהג לפי הקריטריון המקובל,
נראה לי שנובע מזה שלא ילבש תחתונים
(כי כאמור, הקריטריון הוא מה שנוח ונעים לבנאדם).

אגב, לא "כולם" -
אנחנו בד"כ לא יודעים מה מישהו אחר לובש או לא מתחת למכנסיים

הנה, כבר קיבלת שתי תגובות שמספרות לך
שבנך אינו האדם היחיד שמעדיף לוותר על תחתונים.
 
אנשים נבדלים ברגישות שלהם.

יש אנשים שלא עונדים שעון, כאלה שלא עונדים תכשיטים, כאלה שהופכים גרביים, כאלה שלא נועלים סנדלים, כאלה שצריך לגזור להם את התוויות מכל הבגדים, כאלה שנועלים רק סוג אחד של נעליים, וכו'. באוכלוסיית האוטיסטים יש יותר אנשים כאלה - אבל דווקא זה משהו שלא מפריע לתפקוד - כי לאף אחד לא אכפת (ולרוב מה שציינתי הם גם לא יידעו) איך ואם אנשים לובשים בגדים תחתונים, או מה קורה בתוך הבגדים שלהם, וזה פשוט לא משפיע על כלום.

הייתי מעלה בפניו את הסיבות כן ללבוש תחתונים (ולא, "כולם לובשים" זה לא נימוק) - כמו ענייני היגיינה, למשל, מציינת שאעזור לו למצוא תחתונים שנוחים לו אם ירצה (אולי בוקסר?), ועוזבת אותו.
 

arana1

New member
איכשהוא זה קשור לרגישות למרקמים בכלל

ולהרבה היבטים אחרים.

זה גם די תורשתי הרגישות הזאת, אבי היה שולח אותי לחפש בכל העיר גרביים שלא יציקו לו,
לא ברור למה צריך לדחות רגישות של אנשים רק בגלל שאינה זהה לרגישות של כולם,
בעייה
 

schlomitsmile

Member
מנהל
מה שלא הייתי עוזבת, זה הבעיטות
אחרי שנרגעות הרוחות, אחרי שעובר זמן,
נראה לי חשוב לעשות משהו נחמד יחד,
ואז מתוך המקום הנעים יחד, להעלות את הסוגיה
בלי שמץ נזיפה או האשמה, אלא עם המסר שאני מבינה שהוא כעס מאד
אבל בעיטות ומכות זו לא אופציה, לא לאמא ולא לאף אחד.
אפשר לחפש יחד דרכים אחרות איך לשחרר כעס:
אולי לצעוק ולצרוח? אולי לרקוע? אולי להרביץ לכרית? אולי משהו אחר
(הבן שלי למשל צייר כמה ציורים באדום ושחור)
אבל מכות זו לא אופציה- וחשוב שיבין גם למה:
א)לפעמים הבנאדם שעליו אתה כועס לא התכוון לפגוע בך ואתה מכאיב לו.
אתה גם עלול בלהט כעסך להזיק יותר ממה שבעצם התכוונת.
ב)אתה עלול לסבול בגלל זה- מישהו (לא אמא, אבל מישהו אחר) עלול להחזיר לך
ומי שמתרגל לבטא כעס בצורה כזאת, עלול למצוא עצמו יום אחד בכלוב.
לכן חשוב למצוא דרכים לא אלימות לשיחרור הכעס והתסכול,
וחשוב לא פחות -
אחרי שמשחררים, למצוא דרכים להסביר לזולת מה הכעיס אותך,
מה בלתי נסבל עבורך.
לגמרי לא פשוט למצוא את הדרכים האלה, לפעמים ילד צריך את עזרת הוריו בזה.
 
זה לא עוזר

ברגע שאני מזכירה את הנושא, הוא ממש מתנצל. ניסינו להציע לו דרכים להירגע, ללחוץ על כדור לחיץ, פלסטלינה. כן עוזר לו ללכת למחשב, הבעיה גם שאנחנו לא מספיקים לקלוט את עוצמת ההתקף אז לא מספיקים להציע לו.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
הוא צריך ללמוד לזהות את זה בעצמו
אפשר למשל לשאול אותו- לכוון אותו לשים לב -
מה הוא מרגיש בגוף כמה רגעים לפני ההתפרצות?
בידיים? בפנים? בבטן? בנשימה? בעיניים?
הבן שלי למשל, סיפר שהוא מרגיש כעס בצבעים
יש כעס אדום, יש שחור והכי גרוע- לבן.

זה תהליך עד שהבנאדם לומד לזהות את זה בזמן אמת
ולהזיז את עצמו לכיוון הדרך הנכונה לו לשחרור הכעס
(למשל ללכת למחשב).
כן עוזר אם מתחילים להעלות את זה למודעות,
להתאמן על לזהות את הסימנים שהגוף נותן לפני ההתפרצות.
 

arana1

New member
נכון, וזה אפשרי,וגם מאפשר בחירה מדוייקת יותר

אני למשל נוטה לחשוב צורנית, תבניתית, אז למדתי עם הזמן איך לזהות מתי ואיך קווים מסויימים מתכנסים לנקודת התפרצות, או קריסה, ומראש נזהר מהכיוונים שהם מתווים,
וגם בגלל זה חשוב להיו קשוב ומכבד לפחות לחלק מהבחירות של הילדים ושל ילדים אוטיסטים, כי לפחות חלקן מנסות למנוע מראש מהלך למקומות שבהם הכל מצטופף.

אפשר למנוע מראש יצירה של מצבים מכעיסים, על ידי התחשבות למשל.
 
אתמול דירבתי איתו

הוא אמר שבפעם הבאה הוא יטיח את הראש בכריות של השפה.
האם להסכים לזה?
האם להציע את זה כפתרון אם ישכח?
אנסה לדבר איתו על מה קורה לפני, אולי יצליח לזהות.
אני תוהה האם זה לא תפקידה של הפסיכולוגית?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
זה לא גורם נזק
לא פוגע בו ולא בסביבה
אז אם זה יעזור לו, לא רואה סיבה להתנגד.
בך זה מעורר התנגדות כלשהי?
לגבי להזכיר לו- אולי שווה לשאול אותו מה דעתו, האם היה רוצה בכך?
&nbsp
פסיכולוגית- בעקרון, ליווי ותמיכה בתהליך הזה,
זה משהו שמי שנותן טיפול רגשי אמור להשתתף בו
(לא במקום ההורים, אבל בהחלט להשתתף ואולי אף להנחות).
לא כל פסיכולוג רואה זאת כך ורוצה או יכול לעשות זאת.
יש מהם שרואים בהתפרצויות אלימות אך ורק התנהגויות שיש להכחיד.
 
לא צריך תחתונים

אני יכול להעיד על עצמי שאני מסתובב בבית ללא תחתונים ואם אני יוצא החוצה אז לובש מכנסים ללא תחתונים הכי כיף חלק זה לא נוח הבעיה בבית שלי שאחיות שלי לא מוצא חן בעינהם שאני ערום אבל אני שם זין והולך ערום לעתים קרובות בעיני צריך לתת מקום לרגישות שלו ...
 
למעלה