איך מתמודדים עם ילד בהתקף?
אתמול חווינו התקף של הילד. לא ציפינו לזה בכלל, ההתנהגות הייתה ממש בסדר לאחרונה.כשזה קרה, הוא היה בחדר שלו, שכב וקרא ספר. ואז ביקשנו ממנו לעזור, וזה גרם להתקף.
הוא שכב על המיטה וחצי בכה - חצי צרח ובעט במיטה עם הרגליים.
הייתי לידו כשזה רק התחיל, בעוצמה נמוכה. דיברתי איתו בקול רגוע, אמרתי שלא ידאג, אני אעזור לו ונסדר ביחד (זה מה שתמיד גורם לו ללכת לסדר, גם אם הוא מתנגד). זה לא עזר. הבכי גבר. אמרתי לו שאני אתן לו קצת זמן לעצמו ויצאתי מהחדר. זה רק הגביר את הבכי.
חזרתי לחדר, ליטפתי לו את הרגל, גם לא עזר.
בסוף קם, יצא מהחדר ובקול רגוע מאד אמר: "זהו, החלטתי, אני יוצא". פחדנו שייצא בכוח ובמאבק, אז אמרתי לו שאין בעייה אם הוא רוצה להירגע בחצר (בית פרטי), רק שיהיה במרפסת. הוא סירב ורצה ללכת מחוץ לחצר.
עצרתי אותו והסברתי שזה מסוכן ואני לא מסכימה שיעזוב את החצר. הבין ועצר, התלבט מה לעשות, אבל לא נרגע והמשיך לצרוח אבל בעוצמה נמוכה יחסית. הצעתי שיסתובב בחצר, לבד בלי שיפריעו לו. הוא לא הסכים.
ואז בעלי הציע לו לעזור להכין פיצה, להוציא את העצבים על הבצק (בכללי, הילד מאד אוהב לרדד בצק). הוא הסכים ישר, התחיל לדבר תקין, הלך בלי בעיות לשטוף ידיים ופשוט הכל נשכח.
אז עם כל הכבוד להבקרה של בעלי, אבל הילד כבר היה בחצר. למזלינו, היינו בקשב מלא איתו. מה אם יום אחד ייצא מהבית?
ומה אני עשיתי לא נכון?
בן 9
אתמול חווינו התקף של הילד. לא ציפינו לזה בכלל, ההתנהגות הייתה ממש בסדר לאחרונה.כשזה קרה, הוא היה בחדר שלו, שכב וקרא ספר. ואז ביקשנו ממנו לעזור, וזה גרם להתקף.
הוא שכב על המיטה וחצי בכה - חצי צרח ובעט במיטה עם הרגליים.
הייתי לידו כשזה רק התחיל, בעוצמה נמוכה. דיברתי איתו בקול רגוע, אמרתי שלא ידאג, אני אעזור לו ונסדר ביחד (זה מה שתמיד גורם לו ללכת לסדר, גם אם הוא מתנגד). זה לא עזר. הבכי גבר. אמרתי לו שאני אתן לו קצת זמן לעצמו ויצאתי מהחדר. זה רק הגביר את הבכי.
חזרתי לחדר, ליטפתי לו את הרגל, גם לא עזר.
בסוף קם, יצא מהחדר ובקול רגוע מאד אמר: "זהו, החלטתי, אני יוצא". פחדנו שייצא בכוח ובמאבק, אז אמרתי לו שאין בעייה אם הוא רוצה להירגע בחצר (בית פרטי), רק שיהיה במרפסת. הוא סירב ורצה ללכת מחוץ לחצר.
עצרתי אותו והסברתי שזה מסוכן ואני לא מסכימה שיעזוב את החצר. הבין ועצר, התלבט מה לעשות, אבל לא נרגע והמשיך לצרוח אבל בעוצמה נמוכה יחסית. הצעתי שיסתובב בחצר, לבד בלי שיפריעו לו. הוא לא הסכים.
ואז בעלי הציע לו לעזור להכין פיצה, להוציא את העצבים על הבצק (בכללי, הילד מאד אוהב לרדד בצק). הוא הסכים ישר, התחיל לדבר תקין, הלך בלי בעיות לשטוף ידיים ופשוט הכל נשכח.
אז עם כל הכבוד להבקרה של בעלי, אבל הילד כבר היה בחצר. למזלינו, היינו בקשב מלא איתו. מה אם יום אחד ייצא מהבית?
ומה אני עשיתי לא נכון?
בן 9
