התפתחות לאחדות המבוססת על יחודיות, לקהילה המעצימה ונשענת על מקוריות הפרט, היא תהליך שאין מורכב ועמוק ממנו, ומהלכו לכן תלוי בהתפתחויות מקבילות ובו זמניות בהמון תחומים שונים ומשונים,
ומה לעשות לא רק שאנחנו עדיין לא שם גם קשה לדעת איפה אנחנו בכלל.
אוטיסטים מייצגים תפישה ותחושה המבוססת על עצמיות שמאזנת בין הפרט לכלל,היחודי לכללי, האישי לציבורי, הרגשי לשכלי, הסובייקטיבי לאובייקטיבי... שלא רק שאינה זמינה לנורמה על כל היבטיה ומוסדותיה אלא שנתפש כחורגת ממנה במידה שמהווה איום ולקות ( לא ממש איום כי אוטיסטים כמיעוט עם רגישות חריגה הם החלשים והמוחלשים וממש אין בעייה לסתום להם את הפה בבעיטה שזה בדיוק מה שכולם עושים כל הזמן ומתוך תחושת זכאות והצדקה שלא ניתנת לערעור בכלל) .
הבעייה שהעמדה האוטיסטית אינה רק עקרונית או אידאולוגית אלא גם מחווטת כיחס גוף נפש וככזאת אינה ניתנת באמת לשינוי גם לא על ידי הצפת גופו ונפשו של האוטיסט ברעלים מסכני חיים מילדות.
הנורמה חייבת אחדות פשיסטית, היא תתפרק בלי זה, אוטיסטים לא יכולים לחיות איתה,
הפתרון ?
רק הזמן,
ובינתיים ?
לברוח, הכי רחוק ובכל הכח, ולהאמין שאיפשהו מתישהו יצוץ לו אי משם משהו הדומה לבן אדם,
כי הרי לא במקרה אוטיסטים לא מחפשים פופולריות, המון חברים שטחיים, אלא אחד עמוק,
והרי גם על זה דופקים להם את הצורה בכל הזדמנות