הצפה רגשית

[אנה חדשה]

הצפה רגשית

אחת הסיבות שפנינו לאבחון הייתה כי הילד מדי פעם היה נשכב על הרצפה ומכסה ראש עם הידיים. זה התחיל לפני כשנה, והיה נדיר. כבר אחרי האבחון התדירות גדלה, לכמה פעמים בשבוע. בחודש האחרון זה קורה גם כמה בפעמים ביום, לפעמים בגלל שטויות ממש. הכוונה היא לא כי אנחנו באים בדרישה לעשות משהו שקשה לא אלא לפעמים סתם כשפונים אליו. אני לא יודעת מה לעשות. האם זה מצביע על מצוקה מיוחדת שהחלה לאחרונה? האם זה אומר שהטיפול הפסיכולוגי לא עוזר?
ועוד שאלה על הדרך: אני לא מרגישה שום תועלת מהדרכה הורית = מפגשים עם הפסיכולוגית של הילד. האם כדאי למצוא מישהו אחר? רק לנו? לילד ולנו? הוא התחיל את הטיפול לפני 3-4 חודשים. לתת עוד זמן?

 

[schlomitsmile]

מסתבר שמבחינתו זה לא שטויות
אחד הסוויצים בראש שחשוב שאנחנו ההורים נעשה,
זה להבין שאם משהו בהתנהגות הילד לא מובן לנו
משמע שזה לא מובן לנו

אני לא מבינה סינית, אבל לא אחשוב שסיני מקשקש הברות חסרות שחר.
אם חשוב לי להבין אותו, אנסה ללמוד סינית.

מה שאת מתארת, עושה רושם של הבעת מצוקה.
מה את מרגישה ממנו כשהוא עושה זאת?
תסמכי על החיבור הבלתי-אמצעי שלך אליו,
אם את קולטת מצוקה, כנראה שזה מה שזה.

"סתם כשפונים אליו" אולי נראה לך "סתם"
מבחינתו זה לא סתם, זה דורש ממנו קשב, תגובה, אינטראקציה
אולי הוא חווה את זה כחדירה למרחב הפרטי שלו
אולי הוא חווה את המרחב הפרטי שלו כמאד לא מוגן ופרוץ
אולי זה קשור לטיפול הפסיכולוגי.
טיפול פסיכולוגי יכול לא רק להועיל או לא,
לפעמים יכול גם להזיק.

את הכל שמתי בסימן שאלה, אולי, כי באמת שלי לא יכול להיות מושג,
יכולה רק לשער, להעלות כיוונים שאולי שווה לך לחשוב עליהם ולבחון אותם.

אם עברו 4 חודשים ואת עדיין לא מרגישה שמנחת ההורים תורמת לך משהו,
כנראה שאינה תורמת לך.
האם את מרגישה שיש לך צורך בהנחיית הורים?
אם כן, נשמע שכדאי לחפש מישהו אחר.
אם לא, אז לא

הנחיית הורים נחוצה רק כאשר ההורים מרגישים במבוי סתום,
מרגישים סוג של חוסר-אונים, שהם אינם יודעים איך להבין את ילדם
ולממש את ההורות שלהם כלפיו.
זה לא מובן מאליו מראש שזה הכרחי,
למרות שאנשי המקצוע נוטים לגרום לנו לחשוב כך.

 

[אנה חדשה]

כן, ללא ספק אני במצוקה מאד גדולה

אני לא מצליחה להשלים עם המצב, אני לא מצליחה ללמוד איך להתנהג "נכון", וגם כשאני יודעת מה נכון ברגע האמת זה פשוט לא מצליח לי. לדוגמה, כשהוא נשכב ככה, במקום להרגיע אותו או לעזוב בשקט (לא יודעת מה נכון), האיוש משתלט עלי ואני כועסת עליו ורק מגבירה את המצוקה שלו. אז כן, אני מרגישה שהדרכה הורים נחוצה לנו מאד, לשנינו.
ולגבי הילד, אני לא יודעת מה נכון ממה שרשמת. לכן אני מיואשת. אני רוצה לעזור, ולא יודעת איך

 

[schlomitsmile]

לעניות דעתי את לא צריכה שמישהו יגיד לך "מה נכון"
(כל מי שמתיימר לדעת- תברחי ממנו)
את, וגם בנך, צריכה מישהו שיחזק את האמון שלך בעצמך כאמא.

הנה סיפור קטן בשבילך

חוט המשי הדק/ אסתר קל

השמעתם מימיכם על חוט המשי הדק?
שבו ואספר לכם. הגיעה העת שתדעו דבר אודותיו.
התינוקות נולדים כשהם מחוברים לאימותיהם בחבל הטבור,
אבל בצאתם לאוויר העולם מנתקים אותם הרופאים מאימותיהם לעולם ועד,
למען יהיו שניים.
אבל חוט אחר ישנו, חוט המשי הדק, אודותיו אני רוצה לספר לכם.
עין-אדם עוד לא ראתה אותו ויד הרופאים אינה משגת לנתקו,
והוא הולך ונמשך לעולם ועד, מלב האם אל ילדה.
על פני ימים וארצות נמשך החוט, על פני הרים וגאיות, על פני שנים ויובלות.
אמנם דק ודקיק הוא החוט, ועין אדם לא ראתהו מעולם,
אולם חזק ועז הוא מפלדה וברזל גם יחד.
ואורכו רב הוא, כדי להקיף תבל ויושביה גם יחד.
ושום דבר לא יוכל לחוט המשי הדק,
לא הגשם ולא הרוח, לא סערות על פני ימים,
לא חשכות, ולא מלחמות.
תמיד-תמיד ממשיך חוט המשי הדק לרוץ מלב האם אל ילדה,
אל כל מקום אשר שם הוא.
מטפס הוא אחרי הבן אל ההרים הגבוהים ביותר, יורד אל העמקים,
עמו הולך הוא למלחמות, על פני ימים וארצות על פני שנים ויובלות.

וחוט המשי הדק יודע להבין, להרגיש ואף לדבר,
בשפת האמהות מדבר הוא, כשהיו מדברות אל בניהן עוד בטרם למדו לדבר.
חוט המשי הדק מספר לאם על שלום ילדה, הטוב לו אם רע, הקר לו אם צר.

לא, אתם לא תוכלו לראותו, אך הרחובות מלאים אותו.
לכאורה תראו סתם אנשים ממהרים ושבים,
עסוקים וטרודים, צהובים או שחרחרים,
אולם האמת היא שכל אדם הולך וחוט המשי הדק נמשך ממנו,
הולך ומגיע אל לב אימו.
ועד כמה שארוכים הם החוטים, ועד כמה שגדולים הם המרחקים,
מעולם לא מאבדים החוטים את דרכם, מעולם לא נפתלים או מסתבכים,
יודע כל חוט וחוט את דרכו אל לב אימו, ואינו טועה לעולם.

לעיתים, כאשר הבן מתרחק מאוד מאוד, וארכו הימים והוא אינו שב-
והרבה חוט זרם כבר מליבה של האם, ועוד מעט והגיע כבר אל סופו,
ואין עוד חוט בסליל הלב- מרגישה האם בתוך לבבה משיכה כנגד משיכה,
געגועים כנגד געגועים.
אוי לה לאם זו אם חוט אחד שבליבה נעשה לפתע רפה
ואין היא חשה את משיכתו העזה בלבבה,
משמע, אבד הבן ונפל בדרכו ולא ישוב עוד.
אוי לו, לאותו אדם, שאם אין לו עוד, שחוט המשי ההולך ממנה יקל סבלותיו
ומרי לבבו, יחלק עמו שמחתו וששונו.

מכירה אני אם אחת, שמתוך ליבה זורמים שלושה חוטי משי דקיקים שכאלה,
ואם אחת אני מכירה שמתוך לבה זורמים ארבעה!
היכולים אתם לשער מה פירוש הדבר?
הנה חוט אחת מוביל ומגיע עד ארצות החום,
וחוט אחד מוליך לארצות הקור,
חוט אחד נמצא במערכות המלחמה
וחוט אחד מושך אל ספינה שעושה דרכה בלב ים-
וכל אותם ארבעה חוטים קשורים אל לב אחד!
וכל אחד בשלו, וכל אחד מספר בשפת הבנים אל אמותיהם
על ייסוריו, דאגתו, געגועיו וצערו.

השמעתם מימיכן על דבר חוט המשי הדק ההולך על פני ימים וארצות,
הרים וגאיות, ההולך אל המרחקים הגדולים ביותר, ואל ארצות זרות,
המקשר לבות אמהות אל ילדיהן?
שבו ואספר לכם. הגיעה העת שתדעו דבר אודותיו.
סבורים אתם שאנשים הם ההולכים ברחובות העיר-אך לא כן הוא,
חוטי משי דקיקים הם, שעין-אדם לא ראתה מעולם.

נדמה לי, שלפחות חלק מהבלבול והמצוקה שלך
(ומן הסתם גם של בנך, כי חוט המשי זורם לשני הכיוונים,
כשהוא במצוקה- גם את, כשאת במצוקה- גם הוא)
נובעים ממיקוד היתר (שכנראה נוצר גם ע"י אנשי מקצוע)
ב"ללמוד איך להתנהג "נכון" "
(האם יכול להיות שגם בנך נאלץ להתמודד מול ציפיה כזאת?
שילמד להתנהג "נכון"?)
חושבת שייטב לך ולבנך אם תניחי לחרדת הביצוע הזאת
תשתחררי, ותאפשרי לעצמך להיות עם בנך במקום להתנהג כלפיו.
למשל, כשהוא נשכב ככה, עזבי את מה נכון או לא לעשות,
וגם את מה את חושבת ואפילו מרגישה לגבי התנהגותו.
שכבי לידו.
הרגישי אותו.
תני לחוט המשי הדק לפעום.
בלי שום מטרה או ציפיה לתוצאה.

מה דעתך?

 

[אנה חדשה]

לצערי, לא מאד ישים עבורי

לגבי ביטחון עצמי: הבן שלי אובחן בגיל 8. איפה הייתי לפני?
עכשיו עשינו לבן 11 אבחון. התוצאה: ADHD וחוסר ביטחון. אותו, אגב, לקחנו בגיל 5-7 לטיפול פסיכולוגי. במשך שנתיים היא אמרה שכל הבעיות שלו נובעות מהקשר הלקוי בינינו (הייתי בדיכאון אחרי לידה במשך כשנה, בלי אבחון או טיפול). אחרי שנתיים, נשברתי כי לא ראיתי תוצאה. אפילו הפסיכולוגית הודתה שציפתה לשינוי גדול יותר. היא גם המליצה להעלות אותו לכיתה א', לא רציתי אבל סמכתי עליה. בדיאבד, מאד לא נכון. כמובן שנושא הפרעות קשב לא עלה בכלל. עד היום אני אכולת אשמה.
ובלי קשר, אני כל כך תשושה מלנסות להסתדר, שאני לא מסוגלת להתנתק, לזרום וכו'.
ועכשיו יש גם אפשרות שבן שנה וחצי יאובחן כאוטיסט (עיכוב בדיבור).

 

[schlomitsmile]

יקירתי

הבכור שלי אובחן בגיל 13, אחרי שאחיו הצעיר ואביהם כבר אובחנו,
אז היה לנו כבר מושג בעניין,
איפה היינו??
'איפה הייתי' זו שאלה מורכבת,
חבל לפספס אותה ולהפוך אותה להטחת אשמה, הלקאה עצמית.
אנחנו נמצאים בכלמיני מקומות, לפעמים מסובכים.
מה שבטוח, שזה לא שלא היה לך אכפת,
היית באיזשהו מקום עם עצמך
שממנו נבעו הדברים שכן נתת לבנך וגם הדברים שלא יכולת לתת לו.
את גם כן שומעת את הילדים, ועמוק בלב יודעת מה נכון להם
טוב יותר מהגברת הפסיכולוגית (למשל לגבי השארות עוד שנה בגן).
&nbsp
מרתיחה אותי הגברת שדיברה על ה"קשר הלקוי"

בדיוק לגבי גברות שכאלה נאמר: שומר נפשו- ירחק.
&nbsp
אחד הדברים המופלאים בילדים, זה שהם נותנים לנו עוד ועוד הזדמנויות.
אם נבצר ממך לתת משהו בגלל תסבוכת שלך עם עצמך,
זה לא אומר שהקשר לקוי, זה אומר שמעונן.
אם תטפלי בעצמך, אם תתרגלי אמפתיה, קשב וחמלה כלפי עצמך
(ואולי קשה לך להתחיל לבד, אולי צריכה עזרה בכך,
מאנשים כמונו כאן ו/או מאיש טיפול)
העננים יתפזרו ותוכלי להאיר יותר גם על ילדייך.
&nbsp
ולכן, לעניות דעתי, אם לפנות לאיש טיפול, זה לא לצורך הדרכת הורים
אלא כדי לחזק אותך, בלי קשר לילדים.
&nbsp
המקום הזה של כיבוי שרפות בלתי נגמר "תשושה מלנסות להסתדר"
כ"כ מוכר ולא חביב...

מנסיוני, אין קיצורי דרך...
כדי לצאת ממנו אין מנוס מלהתייחס לשורשי העניין.
&nbsp
האם יש מישהו שתוכלי להשען עליו? בן זוג/ אמא/ מישהו?
כדי שתוכלי לקחת פסק-זמן מהלופ החוזר הזה של "להסתדר"
ולאפשר לעצמך לנשום.
ראשית, לחשוב מה יעזור לך לנשום:
טיפול מחזק ?
(אולי משהו מסוג CBT כדי להשתחרר מהמחשבות המענות של ההלקאה העצמית?)
אולי חוג פעם בשבוע בתחום העניין?
אולי שבועיים במבדד בגליל?
אולי משהו אחר?
ואז אפשר לנסות להקים את המערך הלוגיסטי הנדרש כדי לממש את זה.
&nbsp

 

[נתנאל6589881]

זה לא לגמרי לא נכון

נכון שקשה להורים לראות שיש מה שהוא לקוי בחינוך שלהם או בקשר ,אבל מנסיוני לרוב זה נכון ברמה מסיומות, וכל עוד הביקורת נועדה לעזור ולסייע לראות מה שאינך מסוגל לראות כלומר בעני זה נכון וחשוב, כל עוד זה ביקורת בונה שנועדה להעצמה, וכן יש לא מעט קשרים לקוים עם הילד, אין מה לעשות הורים הם לא אלוהים הם לא תמיד יודעים הכל או יכולים לעזר והרבה פעמים מזיקים לא בכוונה לרוב, אבל אי אפשר לראות רק ראיה חג צדדית אלא רב מערכתית , ובעיני הרצן להשתפר הוא מה שהפך אותך להורה טווב, צא מנורדת הנחה שאתה תמיד יכול לטעות אבל זה לא אומר שאתה רע אלא שאתה אנושי והרצון להשתפר וללמווד הוא מה שיעשה אותך לטוב יותר , לכן צריך לדעת לסנן בין עיקר וטפל, אני לא מדבר על המקרה המסים הזה בהכרח כי אני לא מכיר אותה אלא בכלל על הורות , וזה דעתתי באופן כללי .

 

[אנה חדשה]

תודה רבה על תגובתך

אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו כי התפקוד שלי בוודאות נפגע, לא רק כלפי הילד הזה אלא גם כלפי אחיו ובעלי, ולא מגיע להם. אין לי מושג מה יעזור לי, אבל אנסה לגלות. תודה רבה על תמיכה שלך

 

[dina199]

לי בזמנו עזר טיפול רגשי לעצמי בלבד.

נכון יש משפחה , בעל וילדים אבל את לא סופרוומן. את אדם נפרד שצריכה לדאוג גם לעצמך. שום 'קשר אמהי' לא יפגע מזה.

 

[schlomitsmile]

אנה יקרה-את צריכה לעשות משהו לא לשם התפקוד, אמהי או אחר, אלא
כי יש מישהי
רגישה ונהדרת
שתלויה בך לחלוטין, אפילו יותר מילדייך.
את.
קודם כל למען אנה.
כל הטבה שתנבע מכך בחייהם של אחרים היא בונוס מעולה.
אבל לך מגיע שתטפלי בך למענך.

 

[dina199]

את לא אשמה בכלום.

אמהות לא מייצרות אוטיסטים או היפראקטיבים. אנשי מקצוע מאוד אוהבים להאשים את האמהות. זה הכי קל

. במקום להודות שהם לא הצליחו במשהו יש להם שעיר לעזאזל. לי אותה אשת מקצוע מרה פעם שאני לא קשורה מספיק לבן שלי וזה מקור הבעיות ואחרי זמן מסויים אמרה שאני קשורה יותר מדי וזה מקור הבעיות

. התשובה הפשוטה היתה שהוא היה אספי.
תנסי להפסיק להיות 'בסדר'. אמא אף פעם לא בסדר. וברגע שלא יהיו לך ציפיות לא ריאליות מעצמך תרגישי הקלה

 

[נתנאל6589881]

נכון כי מותר לטעות

וזה לא עניין של אשמה בטח לא באופן בלעדי , העניין הוא רצון להשתפר וזה מה שהפך הורה לטוב יותר .

 

[נתנאל6589881]

מסכים מאוד

צריך להטיל ספק בכלם אך לא לגמרי לשמוע אך לא לקבל הכל לברר לחשוב מה נכון לילד שלי ,והכי הרבה להטיל ספק בעצמי ,כי הורים יכולים לטעות ,זה אנושי, והרצון ללמוד והידעה שאנו המון פעמים טועים היא בעיני מה שהפך להורה טוב יותר,, העבודה שאה ידע שאה לא מושלם ורוצה להשתפר .. כל הזמן אין הורה טוב לגמרי יש הורה שואף לכך, וזה הורה טוב יותר כנל בן אדם

 

[dina199]

את לא צריכה להשלים את המצב. כי אף אחד לא יודע

מה זה 'להשלים'.
את כן צריכה להתרגל למצב שאין לך שליטה על הכל.
כשהוא נשכב לדעתי עדיף שתעזבי. כך תוכלי להתייאש ולכעוס אבל הוא לא יראה את זה ויהיו לו זמן להרגע בעצמו.
אבל השאלה עדיין מהם 'הדברים השטותיים'?

 

[נתנאל6589881]

ממש לא שטויות

מה שנראה לך כשולי לו זה מרכזי ככה זה אוטסטים, מה שנראה לך מובן מאליו לו נראה הכי זרהנ, אני מציע להקשיב לו, לנסות לברר מה הוא מרגיש, אבל לצאת מהנחה שזה שטויות כמו שאמרה שולמית מה שאינך מבינה לא אומר שאין לו פשר והיגיון וזה מאוד בולט אצל אוטסטים . בנווגע לטיפול אני לא מאמין בשיטה הזו, אז אני לא יכוול להמליץ, אני מאמין ביח בין הורה לילד, ובדיאלוג, לא מאמין "במומחים " שיפתרו את הבעיות .

 

[1smile11]

היי

קראתי את כל ההתכתבות פה,האמת שאני יכולה אולי לשתף אותך בכך שאני בת 21 כמעט ושנה שעברה הייתי בת 19 וחצי וקיבלתי את האבחנה של אספרגר והיום אוטיזם בתפקוד גבוהה. איפה ההורים שלי היו כל השנים האלו?זה בהחלט מורכב נכון שאומרים שההורים הם הראשונים לשים לב שמשהו לא בהכרח כשורה עם הילד אבל לא תמיד זה כך למשל אני שכותבת לך פה אובחנתי רק שנה שעברה עם זה,יצא לי להכיר אנשים שאפילו אובחנו עם אספרגר לצורך העניין בגיל 23 אפילו ויותר. יכולה להגיד לך שכאשר אני קיבלתי את האינפורמציה בהתחלה עזבי שלא הבנתי למה זה ואיך זה והייתי משוכנעת שאני לא "כזאת" רק בגלל שהייתי בוגרת מאוד לגיל שבו אמורים לקבל את האבחנה(נא לא לשפוט אותי כי ככה הרגשתי באמת בפעם הראשונה שאפילו לו אמרו לי קראתי בסה"כ מהדפים)אלא שפשוט כנראה זה היה שם כל הזמן וכל השנים האלו וההורים שלי פשוט לא שמו לב.למה?זה כנראה שאלה מאוד מאוד טובה ומסתורית כנראה שהם למדו לחיות איתי ככה.ולא ראו את זה ולא חיפשו או רצו לדעת או כל מיני כאלו למה זה "ככה" למה החיים הם פשוט ככה ולא אחרת כמו "אצל כולם".או שלא ראו את זה מספיק לא רק בבית ד"א אלא גם בבית הספר אף אחד פשוט לא ידע להגיד את זה.או שלא היה להם ממש מספיק אכפת בבית הספר.

בלי קשר,הייתי אצל פסיכולוגית בכיתה יא (לא אפרט מעבר לזה),זה היה הרבה לפני שאובחנתי על הרצף,אבל קחי בחשבון שהייתי ילדה גדולה לדעתי 16 והיא אמרה לי שיכול לקחת לזה זמן ז"א השפעה של טיפול פסיכולוגי לא יכולה להיות תוך 2 דקות ולא אחרי פגישה זה התליכים שלוקחים זמן בד"כ.חלקם מורכבים חלקם פחות.
אם אתם לא מרוצים ממנה או מהשיטה שלה,אז תחפשו משהי אחרת,אבל לדעתי לפחות לפי מה שזכור לי מהפסיכולוגית מתקופת בית הספר,שזה לוקח זמן עד שבאמת חווים שינוי.
אם יש לך שיח פתוח איתה,עם המטפלת תשאלו באופן ישיר,מה הזמן לפחות בכללי לא ספייצפי עד שתוכלו לראות אפילו קצה של חוט?
אם את מרגישה שהיא לא נותנת לילד את מה שהוא צריך אז אפשר לשקול מעבר,אם יש לו כימיה מצוינת איתה והוא בא מרצון לפגישה למשל זה מראה שהעניינים בסה"כ בסדר,אם הוא משתף פעולה איתה זה אומר שהוא רוצה בסה"כ זאת אומרת שאם יש שיתוף פעולה זה אומר שהיא יצרה קשר מיטבי עם ילדכם.

הצפה רגשית,זה משהו שקורה בכל זמן ובכל מקום בד"כ,החושים הם הרי בעומס יתר והם פדוט קורסים ואדם לא יכול להגן על עצמו מפניו,שהוא פשוט נסגר לתוך העולם שלו,אז לדעתי שזה קורה כמו שהציעו לך כבר,פשוט תשבי איתו תהיה שם בשבילו,תתמכי בו,אל תגערי עליו,זה מה שתמיד יחריף את המצב אל תגידי לו כמה הוא לא בסדר,הוא בסדר כמו שהוא.

לעניות דעתי,אם היא לא תתן לך את התשובה שתקדם אותך,או הסבר ממצה על ההתערבות שלה איתו,איך היא מודדת הישגים והצלחות,כי בסופו של דבר יש יעדים (שאולי קבעתם איתה יחד) שצריך להשיג ואם אלו לא קורים,זה מצריך מחשבה.
למשל כמו להבין אותו שהוא חווה התקף,איך לגשת אליו,או איך הוא יכול לפנות אליכם שהוא מרגיש שהעולם ממש מאיים עליו,זה חשיבה מאוד אינטנסיבית זה אף פעם לא פשוט,אבל ממליצה לך ככה לחשוב ולהסתכל על טובת הבן שלך קודם והאם היא קידמה אותו ב-4 חודשים שהיא נפגשת איתו?זאת אומרת האם חשתם בשינוי הכי מינורי שיש מאז שהתחלתם להיפגש?

שולחת לך חיבוק ענק.
תסמכי על עצמך,
את אמא שלו תאמיני בעצמך שכל מה שאת עושה זה לטובתו ואת ורק את יודעת מה נכון בשבילו ומה יעזור לו ,
את זאת שנתת לו את חייו,את זאת שתדעי לנתב את חייו הכי טוב כרגע.
תדעי לסמוך על עצמך שצריך וגם לשחרר ולתת לזמן לעשות את שלו.
תדעי לשלב גם וגם שצריך. וגם להילחם עבורו ובשבילו שצריך ולהיות הלביאה שלו זאת שתגן עליו במים ובאש.
ומצד שני,גם להכיל אותו לתת לו מקום שלא הכי פשוט,במיוחד שהוא מוצף,לאהוב אותו ללטף לחבק המון ולתמוך בו.

 

[אנה חדשה]

אפשר לשאול שאלה אישית?

את לא חייבת לענות, באמת.
תהיתי האם תוכלי לפרט מה את מרגישה כשאת "מוצפת"? ומה עוזר לך לצאת מזה?
אני מניחה שכל בן אדם שונה, אבל רק כדי להבין את המשמעות הכללית.
תודה מראש

 

[נתנאל6589881]

עונה

אני מרגיש לחץ איום כאלו כל העולם נסגר עלי, והרגשות שלי מאוד מעוצמים , אני מרגיש כאלו אני לא יכול לצאת מזה ,וזה גרום לתסכול זה יכול לגרום לי לפגעיה עצמית כמו לדפוק את הראש בקיר, או לחזור על מילים, זה מרגיש ממש כאלו אתה נלכד בווקום כזה ,כאלו אתה מרגיש הכל חזק וזה נע בכל כיוון ולא לכיוון שאתה מנתב ואז אתה יכול לצועק או להיות אלים כי אתה לא מבין מה רוצים ממך, ולא יכול באוותו רגע להסביר, זה מעין עולם

אחר ככה אני חש, זה קורה המון שאני במקום הומה אדם כמו קניון, ואז אני מרגיש שאני הולך לאט, וכולם מבטים בי , והכל משולב בי, וזה מאוד קשה כי אני חווה הכל בו זמנית ,ואז הצפה, זה הרגשה שלי באופן מאוד כללי, אני אוטיסט כמו בנך בתפקוד לא מאוד גבוהה, אני לא אספגר אני פי די די בתפקוד בנוני ,והקונגציה
נחשבת מאוד מאוד גבוהה אבל הרמה של התפקוד יום יומי מאוד נמוכה לפחות לפי הגדרה נורמטיבית , אז זה נראה מוזר איך בן אדם חכם כל כך, נכנס למצב כזה של

הצפה ,או לאקלוליה ודברים אחרים, לכן אמרתי שזה ממש לא שטויות, עבורי דברים שלא נראים לנ"ט חשובים הם הכל, וזה מאוד אנטיסיבי ... אצלי ומשם הצפה ,זה מה שאני מרגיש, לא יודע מה היא מרגישה, אבל כנראה יש בסיס משותף , בנוגע למה אני עושה ,עאין לי ממש דרך לצאת מזה, אני לא שולט בזה ,זה קורה ואז עובר, שעובר אותה מה שגורם לטריגר לקרות, כלומר אותה פעולה ,זהו מקווה שעזרתי .

 

[1smile11]

כן אפשר בוודאי זה אינטרנט זה יותר קל

בעיקרון אצלי זה ממש תלוי,כי לי בקושי יש הצפות אני משתדלת בד"כ לקבל או לדעת לקבל למשל תוכנית שמשתנה או משהו שלא יוצא לפועל.
אני לא ממש יודעת להסביר את זה זה כמו מורכב מאוד,אבל בד"כ שזה קורה אני פשוט מרגישה שאני חייבת לברוח,מהכל,פשוט להיות בתוך עצמי,וככה זה בד"כ אני פשוט מרגישה שאני רוצה להישאר לבד בעולם,ובד"כ אם אני כבר נמצאת בהצפה,אין לי כוח לשמוע אף אחד אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה אז אני יכולה להתחרפן מזה ממש אם אני מוצפת ומישהו בא ומתחיל לדבר אני כבר לגמרי אאוט ואני מאבדת את זה אז או שאני בורחת,או שאני ממש מתאמצת מאוד לא לשמוע אף אחד (מכסה את האוזניים שלי),או שאני ממש צורחת שיעזבו אותי,
תלוי זה משפיע עליי בהרבה דברים וצורות ההצפה,זה באמת יכול כאילו להשפיע עליי אחרת בכל מצב,אבל גם אם אני הולכת למשל לחנות מסויימת לקנות משהו ואמרו לי שקונים היום(בדגש על היום)משהו ואני לא אקבל אותו אז ייקח לי שניות עד שאני אאבד את זה אבל לחלוטין אני משתדלת מאוד להתגבר על זה
לי אישית יכול לקרות לי כול יום,וכל שבוע,וחודש לא ואז כל החודש כן,זה הכל תלוי יש ימים שיותר לחוץ ואני חווה את זה הרבה יותר.
&nbsp
בד"כ אני רוצה שיעזבו אותי לנפשי,
או משתדלת לברוח או מכסה את האוזניים כדי לא לשמוע את האדם האחר.
אבל בד"כ לא ממש עוזבים אותי לנפשי אז זה ממשיך וממשיך וככה
&nbsp
תריגישי חופשי לשאול

 

[1smile11]

מצטרפת למה שנתנאל אמר