למה אתה קופץ- ספר אחר
סוג של בלוג שנכתב ע"י נער (בן 13) אוטיסט המוגדר בתפקוד נמוך
ובו הוא משיב ל"שאלות נפוצות" של אנשים לגבי התנהגויות של אוטיסטים,
בפתיחות ומודעות עצמית, בשפה ציורית וזורמת.
הנה למשל שאלה מס' 20:
"למה אתם עושים כזה עניין מכל כשלון קטן?
כשאני נכשל במשהו, נהיה לי חושך בראש. המח שלי כאילו כבה.
אני בוכה, אני צועק, אני עושה בלגן ואני לא מצליח לחשוב באופן הגיוני.
גם כשמדובר בכישלון ממש קטן, אני מרגיש כאילו השמיים והארץ התהפכו.
למשל, כשאני מוזג מיים לכוס ונשפך לי קצת, אפילו טיפה,
אני לא מסוגל לסבול את זה.
בטח קשה לכם להבין למה דבר כזה מאמלל אותי כ"כ,
ואפילו אני יודע שזה לא באמת עניין כזה חשוב.
אבל קשה לי לשלוט ברגשות שלי. כשאני נכשל במשהו,
העובדה הזאת דוהרת לעברי כמו צונאמי.
ואז, כמו העצים או הבתים שקורסים מעוצמת הצונאמי, ההלם ממוטט גם אותי. פתאום אני לא יודע איך להגיב. מה מותר ומה אסור לעשות.
אני רק יודע שעליי להחלץ מהמצב הזה מהר ככל האפשר, כדי שלא אטבע ואמות. ואז אני עושה הכל כדי לברוח- אני אבכה, אצעק, אשליך חפצים
ולפעמים אפילו ארביץ...
בסופו של דבר אני נרגע וחוזר לעצמי. ואז כבר אין שום זכר למתקפת הצונאמי, פרט להרס שאני עצמי גרמתי.
וכשאני מבין את זה, אני שונא את עצמי. אני תמיד שונא את עצמי."
לעניות דעתי- כדאי שכל הורה/מורה/איש טיפול שעובד עם א"סים
יקרא את הספר הזה, ואולי גם לא"סים יכול לעשות טוב.
נכון שכל אדם ובכלל זה כל א"ס הוא יחיד ומיוחד,
ועדיין, נראה לי שהסבריו של היגשידה (הנער הנ"ל, יפני אגב)
רלוונטיים להרבה א"סים.
סוג של בלוג שנכתב ע"י נער (בן 13) אוטיסט המוגדר בתפקוד נמוך
ובו הוא משיב ל"שאלות נפוצות" של אנשים לגבי התנהגויות של אוטיסטים,
בפתיחות ומודעות עצמית, בשפה ציורית וזורמת.
הנה למשל שאלה מס' 20:
"למה אתם עושים כזה עניין מכל כשלון קטן?
כשאני נכשל במשהו, נהיה לי חושך בראש. המח שלי כאילו כבה.
אני בוכה, אני צועק, אני עושה בלגן ואני לא מצליח לחשוב באופן הגיוני.
גם כשמדובר בכישלון ממש קטן, אני מרגיש כאילו השמיים והארץ התהפכו.
למשל, כשאני מוזג מיים לכוס ונשפך לי קצת, אפילו טיפה,
אני לא מסוגל לסבול את זה.
בטח קשה לכם להבין למה דבר כזה מאמלל אותי כ"כ,
ואפילו אני יודע שזה לא באמת עניין כזה חשוב.
אבל קשה לי לשלוט ברגשות שלי. כשאני נכשל במשהו,
העובדה הזאת דוהרת לעברי כמו צונאמי.
ואז, כמו העצים או הבתים שקורסים מעוצמת הצונאמי, ההלם ממוטט גם אותי. פתאום אני לא יודע איך להגיב. מה מותר ומה אסור לעשות.
אני רק יודע שעליי להחלץ מהמצב הזה מהר ככל האפשר, כדי שלא אטבע ואמות. ואז אני עושה הכל כדי לברוח- אני אבכה, אצעק, אשליך חפצים
ולפעמים אפילו ארביץ...
בסופו של דבר אני נרגע וחוזר לעצמי. ואז כבר אין שום זכר למתקפת הצונאמי, פרט להרס שאני עצמי גרמתי.
וכשאני מבין את זה, אני שונא את עצמי. אני תמיד שונא את עצמי."
לעניות דעתי- כדאי שכל הורה/מורה/איש טיפול שעובד עם א"סים
יקרא את הספר הזה, ואולי גם לא"סים יכול לעשות טוב.
נכון שכל אדם ובכלל זה כל א"ס הוא יחיד ומיוחד,
ועדיין, נראה לי שהסבריו של היגשידה (הנער הנ"ל, יפני אגב)
רלוונטיים להרבה א"סים.