למה אתה קופץ- ספר אחר<img src="http://timg.co.il/f/Emo63.gif"><img src="http://timg.co.il/f/Emo710.gif">

schlomitsmile

Member
מנהל
למה אתה קופץ- ספר אחר

סוג של בלוג שנכתב ע"י נער (בן 13) אוטיסט המוגדר בתפקוד נמוך
ובו הוא משיב ל"שאלות נפוצות" של אנשים לגבי התנהגויות של אוטיסטים,
בפתיחות ומודעות עצמית, בשפה ציורית וזורמת.

הנה למשל שאלה מס' 20:
"למה אתם עושים כזה עניין מכל כשלון קטן?

כשאני נכשל במשהו, נהיה לי חושך בראש. המח שלי כאילו כבה.
אני בוכה, אני צועק, אני עושה בלגן ואני לא מצליח לחשוב באופן הגיוני.
גם כשמדובר בכישלון ממש קטן, אני מרגיש כאילו השמיים והארץ התהפכו.
למשל, כשאני מוזג מיים לכוס ונשפך לי קצת, אפילו טיפה,
אני לא מסוגל לסבול את זה.
בטח קשה לכם להבין למה דבר כזה מאמלל אותי כ"כ,
ואפילו אני יודע שזה לא באמת עניין כזה חשוב.
אבל קשה לי לשלוט ברגשות שלי. כשאני נכשל במשהו,
העובדה הזאת דוהרת לעברי כמו צונאמי.
ואז, כמו העצים או הבתים שקורסים מעוצמת הצונאמי, ההלם ממוטט גם אותי. פתאום אני לא יודע איך להגיב. מה מותר ומה אסור לעשות.
אני רק יודע שעליי להחלץ מהמצב הזה מהר ככל האפשר, כדי שלא אטבע ואמות. ואז אני עושה הכל כדי לברוח- אני אבכה, אצעק, אשליך חפצים
ולפעמים אפילו ארביץ...
בסופו של דבר אני נרגע וחוזר לעצמי. ואז כבר אין שום זכר למתקפת הצונאמי, פרט להרס שאני עצמי גרמתי.
וכשאני מבין את זה, אני שונא את עצמי. אני תמיד שונא את עצמי."

לעניות דעתי- כדאי שכל הורה/מורה/איש טיפול שעובד עם א"סים
יקרא את הספר הזה, ואולי גם לא"סים יכול לעשות טוב.
נכון שכל אדם ובכלל זה כל א"ס הוא יחיד ומיוחד,
ועדיין, נראה לי שהסבריו של היגשידה (הנער הנ"ל, יפני אגב)
רלוונטיים להרבה א"סים.
 

arana1

New member
הרבה אנשים רוצים, מאוד, להקשיב לאוטיסטים
האם הם מסוגלים ? זו כבר שאלה לגמרי אחרת, לדעתי ומנסיוני הם לא ,וזו בעייה שאין טעם לדון עליה במושגים של אשמה אבל עדיף להודות בקיומה.

אני משער שאם הייתה הקשבה לאוטיסטים אז היינו יודעים למה כל פרט הכי קטן מועד להפוך לצונמי אצלנו, אצלם,
לפעמים אני יודע להסביר לעצמי למה זה כך,
אלא שאי אפשר לסכם את החיים, את הזהות, דרך הסברים בלבד, מדובר גם בחוויה שהיא גם מאוד חושית ואפילו חושנית וגופנית,
שגם זו הסיבה להתפוצצות המתמדת במציאות שלא רק שאינה משקפת אלא שביותר מדי מקרים יותר מדי זמן משקפת בדיוק הפוך
 

arana1

New member
בכל מקרה
אני לא שונא את עצמי על זה שכל דבר הכי קטן מפוצץ אותי לאין סוף חלקים,
אני אוהב את עצמי על זה למרות שזה גם כמובן הכי בעייתי,
וכמה שזה מפריע לסביבה לי זה מפריע פי אין סוף יותר ולא רואה איך שנאה עצמית תפתור את הבעייה.

שהבעייה, כפי שאני מנסה לתאר, זה שאוטיסטים, בהעדר שום אחיזה במה שמזכיר ולו במקצת שיקוף ותיקוף מהותי מהסביבה,
נוטים לאמץ בלית ברירה את מבטו הלא מבין של הזולת כאילו היה שלהם,
ואז הם מוצאים את עצמם במצב שבו הם גם הכי סובלים נורא וגם מאשימים את עצמם בסבל הזה,
זה לא משהו בכלל,
וגם זה לא מאפשר סיכוי או תקווה,
בכלל

אז אני אומר שברור שהכל באשמת הנ"ט וחלאס אני מסודר,
או לפחות מקיים ומקדם איזה שהוא סיכוי לחיים שיש בהם גם יופי ואהבה ומשמעות
 

schlomitsmile

Member
מנהל
היגשידה כתב:
"העניין הוא שבשבילנו להיות אוטיסט הוא הדבר הרגיל-
ולכן אין לנו באמת מושג מה זה "הרגיל" שלכם.
אבל אם נצליח ללמוד לאהוב את עצמנו,
נראה לי שזה לא כ"כ משנה אם אנחנו רגילים או אוטיסטים."
ובמקום אחר:"אני חושב שאוטיסטים הם אנשים שנולדו וחיים כדרך הטבע,
בלי לקבל את משטר הציוויליזציה...
ואם באמצעות שהותנו כאן נצליח לעזור לאנשים להזכר בדברים
שחשובים באמת עבור כדור הארץ, זה ישמח את לבנו עד מאד".
&nbsp
אז כנראה שזה אפשרי שא"ס ילמד לאהוב את עצמו
גם בלי להשחיר אחרים.
&nbsp
אף אחד לא באמת מבין אף אחד.
רובנו גם את עצמנו לא תמיד ממש מבינים.
נראה לי שהדרך של היגשידה מעלה את הסיכוי
שיותר אנשים יתקרבו במידת-מה להבנת האוטיסטים
היא כופרת בהנחת היסוד הנפוצה והשגויה
כאילו יש רק סוג אחד של הויה אנושית ראויה
ובכך היא מקרבת אנשים לפתיחות לגיוון האנושי
וראיית הברכה בו.
"אז אני אומר שברור שהכל באשמת הנ"ט וחלאס אני מסודר"
זה פתרון שיכול לאפשר הקלה כלשהי במישור האישי ובטווח הקצר,
וכמו שג'ון לנו שר
Whatever gets you through the night it's allright
לא נראה לי שזה כיוון נכון ו/או יעיל בטווח הבינוני והארוך
לא לפרט ולא לקירוב ההבנה של הסביבה את הא"ס.
 

arana1

New member
לא חושב ומרגיש כמוהו ומאז ומתמיד הרגשתי שגם הנטיה של הסביבה לתייג אותי ושכמותי כלא חברתי, כלא תרבותי, היא בעייתית מאוד וחושב שמטעה ומזיק מאוד להזדהות דרכה, אם כי מבין למה כמעט בלתי אפשרי לעמוד מולה, בוודאי לא לילד.
אז
אני לא משחיר אלא מנסה לשרוד את השחרתי שכל כך מובנת מאליו לכולם, מאז ומתמיד, לרחוקים ולקרובים כאחד.
ולדעתי כך אני מגלם תפישה לטווח משמעותי יותר.

גם לא ממהר לקחת עלי שליחות, כל אדם הוא גם שליח, ובכלל, אם מדברים על יכולת להכיל זוויות רבות אז תיוגי כאדם חוץ תרבותי לא ממש מגלם כזאת אלא אפילו את ההיפוך שאין מחליא מזה,
זה גם לא מתאים לנתונים ולתצפיות שלא במקרה גם אספרגר עצמו הבחין שאוטיסטים הם " פרופסורים קטנים" , וכל מי שמכיר אספי אמור לדעת את זה.

אז לא, לנסות להתגונן מהאשמת הקורבן אינו השחרת הזולת,
התיוג המובן מאליו של הנסיון לעשות כך כרע הוא זה שכזה.
והוא גם לא מועיל והוא גם לא נכון והוא גם יוצר כאב ובעייה קשה מאוד לאוטיסט כל הזמן ובכל מקום.

ברגע שאראה ולו שביב של סימן לסיכוי שהנורמה תכיר ב'אחר' אהיה מאושר ללא קץ, לא קרה, לא קורה, ודווקא מה שהוא כותב ממחיש את הסיוט הנורא שבקיום שאפילו לא מעלה על הדעת אפשרות כזאת
 

arana1

New member
לי יש מושג מסויים מה זה "רגיל" ולמדתי ואני לומד אותו בקשיים נוראים, כי הוא זר לי נורא, אבל אני לא מטומטם לגמרי ומסוגל ללמוד דברים ולהכליל מסקנות מתצפיות,
וזה עוזר לי במידה כי זה מאפשר לי לדעת מה עומד מאחורי המבט ששופט אותי ומתיימר לשלוט בי,
מה שמאפשר לי לבחור טוב יותר עם מה להזדהות ואת מה לדחות,
ולא מת מהתלהבות מה"רגיל", וגם לא מההתלהבות האופיינית לאלה המגלמים אותו מעצמם.

מבחינתי הנורמה חיה בסרט, די גרוע אם מותר לומר
 
יכולה לומר
שהעניין הוא לא השחרת אחרים -
כשיצא רק הספר מיהרתי לקנות (כי כאמור חיפשתי בנרות ספרות בעברית של אס"ים ועדין מתכוונת להשלים בנושא כמה פערים).
יש לזכור שכתב את זה בגיל 13, אני לא אומרת שהגיל הוא שמשנה אלא שדברים שמתבררים כבוגרים שונים מהתצורה היותר "פרמטיבית" ילדותית שבה מזהים דברים . אני זוכרת במיוחד לדוגמא כשרשם על נושא התחרות-
שהוא אוהב מאוד לרוץ ולשחק אך מרגע שמגולם כתחרות והוכחת "היררכיה" מתבטל אצלו הצורך בכך ואפילו ממש לא יכול להניע את עצמו פיזית "להתחרות" ויש עוד ...
העניין הוא לא השחרת אחר, המהות מטיבה ויוצרת עולם "הפוך" לנורמה בכל כך הרבה דברים מעצם העניין שהזיהוי כדבר "שנולד וגדל כדרך הטבע" משקף כל כך הרבה קשיים שאספים חווים כזהות לא היררכית , הדדית ומתמסרת.
אני זוכרת שלפני שידעתי על האבחון של אחותי בניתי תילי תילים של תיאוריות לגבי העולם. למשל שלא תיתכן אהבה- שהדבר המוסרי ביותר הוא לא לשנוא- אלא לא לאהוב כי בפירוק בסיסי ראיתי שהיא מובילה רק להפך לחשיבה על עצמך ולכך שמכאיבים זה לזה ואני בתוכם כיצור שמתמסר למבט. הייתי בטוחה שכך הם פני הדברים וכל הסממנים במציאות רק אישרו את זה...
וכל זה נובע מפרשנות לקויה של העולם שבו הצורך ההירככי, הסמכותני, חוסר השיוויון המהותי , הכאב שעולה מכך- שמתפרש והתפרש אצלי כחייזר לכל -
נבע הרבה מכך שלא הבנתי שהרגישות שלי מחייבת המנעות מהדברים האלה.
עד לרמה שבה הכחשתי וזעפתי על כל הבעה של רגש כזה כי זה אמר דרשני לכל החולה בקיום - שהרגשתי גם עם הקושי לדבר (שהוא מהותי עבורי עד היום)-
שהקיום המוסרי היחיד שיכול להיות הוא ההפך ממה שנאמר.
אז לא - לא מדובר בהשחרה- מדובר במרחב אפשרי לנשימה , קיום , אהבה , חיים...
לדעתי חובה להכיר ולו ברגש את ההבדלים כדי לפתוח באמת את כל מה שנכון ויכול להתקיים באספים כפי שהם, וכל מה שמעורר בנו זעקה אלימה שאין אנו יודעים את מקורה וטיבה.
 
מה הקשר להשחיר ?
להראות את הבעתיות בנורמה זה להשחיר ? אסור לבקר אף אחד לומר מה רע בדרך מסוימת ? אם ככה אין טעם במאבק המזרחי - אשכנזי או הנשי -גברי אין טעם בשום מאבק לטעמך ?, כי זה לא יפה ולא מאהבה ? את מדברת שטויות בקילו אני מזמן הבנתי שמי שבאמת אוהב אכפת לו וגם יראה בטוי שנאה הכי קיצונים גם סבתא שלי הנ"ט אומרת ככה אז אפילו הנ"ט יכול להבין ...
 
למעלה