חרסינה משורינת
New member
משהו שונה
רציתי לכתוב על משהו מעט שונים והפעם גם מהצד של הורים וגם של ילדים. הרבה פעמים אנחנו נתקלים ומדברים על המקרים של ילד שמדבר וחווה קשיים משלו אבל רציתי לדבר על מקרים אחרים ולשמוע את דעתכם לכל כיוון.
ראשית ברור לי שגישה משנה וקשר הגוף נפש הוא תעלומה גדולה שלכן משפיעה מאוד על התפתחות ולמרות זאת הרבה פעמים כשהמצב כזה הורים לא זוכים להתייחסות לקושי הנפשי שכרוך. למשל ילד שכבר על סף העשרה ומפחד להיות בלעדי אמו לרגע אפילו בשירותים או אדם שנוטש את עבודתו להתמסר לילדיו מסביב לשעון -זה לא מובן מאליו. זה לא קל ורציתי גם לתת קרדיט במקום הזה.
בתור ילדה שיחסית תפקדה וגם אחותי גם לי עצמי היו קשיים ספציפים שנמשכו שנים ארוכות וגם לאחותי שאזכיר- הרטבת לילה שעוברת במשפחה אצלנו. אצלי עד גיל 10 וחצי ואצל אחותי עד גיל 15 וחצי. וזה וידוי כי חשוב לי לציין שכשזה נמשך שנים ארוכות,כרוך בכיסה יומיומית,תסכול ובכי והמנעות מקשרים חברתיים או שינה במסגרות בגלל הפחד -זה לא קל לשני הצדדים וזה דבר שאני בכוונה מזכירה כי פחות שומעים ומדברים כאן על היום יום הבסיסי ברמות הכי קטנות, על הקושי וההשחקות ובעיק והרבה על סבל של שני הצדדים.
היום לדעתי זה אחד הדברים שאני גאה בהם בילדותי כי לילד רגיש גם הדברים שעוברין עליהם בלי לדבר הם לא מובן מאליו בכלל.
אז הורים שמתמודדים וגם ילדיהם אם יש כאלה כאן- הערכה לכל אחד מכם על ההתמודדות ואשמח לשמוע מחשבות כנות בנושא.
רציתי לכתוב על משהו מעט שונים והפעם גם מהצד של הורים וגם של ילדים. הרבה פעמים אנחנו נתקלים ומדברים על המקרים של ילד שמדבר וחווה קשיים משלו אבל רציתי לדבר על מקרים אחרים ולשמוע את דעתכם לכל כיוון.
ראשית ברור לי שגישה משנה וקשר הגוף נפש הוא תעלומה גדולה שלכן משפיעה מאוד על התפתחות ולמרות זאת הרבה פעמים כשהמצב כזה הורים לא זוכים להתייחסות לקושי הנפשי שכרוך. למשל ילד שכבר על סף העשרה ומפחד להיות בלעדי אמו לרגע אפילו בשירותים או אדם שנוטש את עבודתו להתמסר לילדיו מסביב לשעון -זה לא מובן מאליו. זה לא קל ורציתי גם לתת קרדיט במקום הזה.
בתור ילדה שיחסית תפקדה וגם אחותי גם לי עצמי היו קשיים ספציפים שנמשכו שנים ארוכות וגם לאחותי שאזכיר- הרטבת לילה שעוברת במשפחה אצלנו. אצלי עד גיל 10 וחצי ואצל אחותי עד גיל 15 וחצי. וזה וידוי כי חשוב לי לציין שכשזה נמשך שנים ארוכות,כרוך בכיסה יומיומית,תסכול ובכי והמנעות מקשרים חברתיים או שינה במסגרות בגלל הפחד -זה לא קל לשני הצדדים וזה דבר שאני בכוונה מזכירה כי פחות שומעים ומדברים כאן על היום יום הבסיסי ברמות הכי קטנות, על הקושי וההשחקות ובעיק והרבה על סבל של שני הצדדים.
היום לדעתי זה אחד הדברים שאני גאה בהם בילדותי כי לילד רגיש גם הדברים שעוברין עליהם בלי לדבר הם לא מובן מאליו בכלל.
אז הורים שמתמודדים וגם ילדיהם אם יש כאלה כאן- הערכה לכל אחד מכם על ההתמודדות ואשמח לשמוע מחשבות כנות בנושא.
