אני מתגעגעת לאחותי

אני מתגעגעת לאחותי

היא בהוסטל כרגע לחמישה ימי ניסיון , וחסרה לי .
זה מוזר אבל דווקא הפורום הזה עזר לי מאוד להבין דברים בה ולהצטער על דברים בי.

וזה לא קל , לא לא לא בכלל לא. אנשים שנכנסים מבחוץ לא בטוח שיוכלו להתמודד. היא דופקת עשרות פעמים ביום בדלת של החדר שלך, היא מדברת תמיד וכל היום על אותם נושאים שנתקעו לה בראש בלופ כמו אצלי (למשל להאכיל את החתולים), היא מזיזה כוסות ימינה ושמאלה וימינה ושמאלה בלי סוף , היא יכולה סתם כך לצרוח ולבכות בלילה כי המנורה לא בחשמל ולהתחיל לדבר איתך בפעם הזיליון ואחת על כמה מינרלים וויטמינים הגוף שלך צריך וגם להוציא את אבא שלי משנתו כל לילה מחדש ואפילו בכוונה.

והיא הבן אדם הכי נותן שאני מכירה, והכי רוצה לתת משלו והכי דומה לי יותר מאבא ואמא שלי ויותר מכולם. פשוט כי זה שלי יש מספיק את היכולת להעמיד פנים אני לא חושבת , מרגישה ומתנהלת בדיוק אותו דבר חלק מהזמן - לא אומר שאני לא ככה רוב הזמן.

והיא חסרה לי ואני מבינה שגם צר לי שלא ביליתי את הזמן שהיה בלחבק אותה ובלשמוע את הפיטפוטים ולכבד את מה שחשוב לה במקום להסתגר בעצמי. כי זו אחותי והיא הילדה שהייתה מספרת לי סיפור לפני השינה (יש לה דימיון נפלא) ולא אכפת לי מה רואים בחוץ וכמה זה קשה אפילו לי - שיתכן ואצטרך לגור בנפרד ממנה. אני עדין אוהבת אותה מאוד והיא לא יודעת שהיא כמוני ואני כמוה אפילו יותר מאשר הייתי קרובה ודומה בדברים מסוימים לאדם שביליתי איתו 4 שנים מהחיים שלי באופן הכי קרוב.

אתמול דיברנו בטלפון והשיחות שלנו זה תמיד היא מדברת או אני מדברת וזו הרצאה שלמה ואז נזכרים שצריך לשאול מה קורה ומה שלומך- ומגיבים או לא מגיבים אם מתאים אחרי הרבה זמן ולפעמים גם בכלל לא טורחים לענות .

זה נורא טבעי לי , זה הרבה יותר ברור לי כי אפילו בקשר הכי קרוב זה שלפעמים לא הייתי טורחת לענות "כן" או "לא" לנושא ופשוט לדלג לנושא שלדעתו לא קשור או נכנסת לפרצי דיבור זה היה דבר כל כך זר ופה זה נורא ברור לי.

זהו ,עכשיו אני אולי מבינה לעומק את הסיבות אבל גם יש בי יכולת להכיל- קודם כל את עצמי.
 

arana1

New member
יתכן ואם היה מתקבל אז גם היה משתנה לטובה

המון מהדברים הכי מעצבנים אצל אוטיסטים מבטאים עודפות,
תחושה קיומית של חוסר מגע ומבט והקשבה מחוללת התעקשות שיכולה להיות גם מאוד לא רגישה,
כמו גם דיבור ארוך נורא וטון חזק נורא (כלום לא ברור שאלה תגובות על סביבה לא קשובה ?)
ברגע שהבן אדם מתחיל להרגיש שמישהו רואה אותו ושומע אותו הדברים האלה יכולים להסתנכרן לצורה ממש יפהפיה וכזאת שגם הכי קשובה לקיומו של האחר

בגלל זה לומר "אבל גם אוטיסטים עושים את זה ואפילו יותר" זה הכי שטחי ומטעה לדעתי,
יש הבדל בין התפרצות מתוך יאוש וחרדה לבין כחנות שנחשבת לחלק נחוץ מהכישורים החברתיים,
שזה אגב מה שיוצר את ההתפרצות והשיתוק אצל אנשים לא כחנים,
אבל בשביל זה צריך להבין משהו בניתוח התנהגות
ואף אחד לא מבין בזה כלום
 
גם לא אתה?

ישנה הבנה היום וזה התחלתו של שינוי.

מי אמר שלצעוק בלילה כשהעולם מתפרש אחרת היא יותר הגיונית מלפרוץ בבכי למראה שאולי לא נוגע לך בכלל אבל אתה נדרש לו בגלל הנורמליזציה הכופה של דברים?

(סתם לדוגמא מעולם לא בכיתי בהלוויה, אפילו כשנדרשתי ואי לכך נתפסתי כאדם קר. SO WHAT)
 

arana1

New member
אני מבין יותר ממנתחי התנהגות זה בטוח, הרבה יותר

אני לא הולך להלוויות בכלל אבל בהלוויה של אמא שלי בכיתי נורא וזה הפתיע אותי מאוד
וכן, כמו רוב האוטיסטים אני נחשב לאדם קר ולא אמפטי ובלא בלא בלא
 

ענתנוי

New member
חוסר אונים

כל התופעות שתיארת הן ביטוי לחוסר אונים והן משקפות את חוסר האונים של המומחים כשמדובר בשונות תקשורתית. הכאב הגדול ביותר הוא שכולם מטפלים בקושי של הסביבה שחיה עם האוטיסט ומתעלמים לחלוטין מהקשיים ומהסבל שלו. המעבר להוסטל אולי יקל על חייכם אבל יהפוך את חייה לגיהנום כי גם שם אף אחד לא יתייחס לסבל שלה או ינסה לעזור לה.
יש אפשרות לטפל בכל התופעות שתיארת. הן לא סימפטומים של האוטיזם אלא של הסטרס המתמשך שהפך לטראומה נוירולגית....
 
היא רוצה ובחרה לעבור להוסטל

אף אחד לא שיכנע אותה מהצד של המשפחה.
היא דיברה עם חברות שלה וידידים שלה והחליטה שזה מה שהיא רוצה בדגש על ההוסטל הזה , שיש לו אופי יחודי משלו.


לאבי גם יש קווים אוטיסטיים , לא חושבת שהוא יוכל לעזור לה לא יותר משהוא יכול לעזור או שאני במאמץ שלי להועיל לעצמי כאדם שגם לו יש קווים או אפילו יותר מזה.

עם כל היופי שבדבר בתפיסת הסבל שלו והסבל שלה ושלהם אני יכולה לומר לך שדי בשמיעת סיפורים אישיים פה לומר שהדרך הכי טובה לאדם במצב הזה היא לא תמיד להפיל עליו את המשפחה כתומכים ראשונים או אחרונים.

וגם מהסבל של המשפחה מתעלמים, עם כל הכבוד.

וכמו ששיקפתי פה - זו אפילו לא החלטה של המשפחה (גוף ערטילאי ובעל ריבונות כלשהו) אלא שלה. לו זו הייתה יוזמה של משפחתי ודאי היה בזה משום שמחה עבורי כי לפחות זה היה אומר שהם מודעים לחומרת מצב מסוים או רוצים להקל בדרך אולי עקומה מבחינתך - אבל עקומה מספיק להיות דרך את מצבה.

זה לא המצב.
 
בנוסף בתור אדם שחי חמש שנים

עם אדם שמזכיר הרבה יותר התנהלות "נורמטיבית" של אדם ובתור אדם שגם לו יש את הקווים, אני יכולה לומר שמבחינות מסוימות מצבי קשה בהרבה משלה מכיוון שאני מסוגלת לשלוט בכל הדברים שהיא איננה מסוגלת או יודעת שעדיף להסתיר.

קשר עין, טון דיבור , צורת השיח, הפסקה במלל בלתי פוסק, מודעות לאחר והדברים האלה דווקא מהמקום שלה איפשרו לה ליצור חיים חברתיים הרבה יותר עשירים שכן היא מוצאת את מי שיכול לשאת את "המוזרויות" ואילו אותי זה מעקר לחלוטין ברוב הגדול של המקרים מתקשורת איכותית לאורך זמן עם בני אדם (אני לא אומרת שהיום עלי להסתיר הכל אבל ההבדל בין מה שאני משדרת למה שאני ניכר בכל אם בעבודה אם בזוגיות או בקשרים בינאישיים).

אני מרגישה שמשום שזה היה פרי רעיונה שלה והחלטתה שלה- יש בזה פתח לשינוי מבחינתה לטוב ולרע.
 

ענתנוי

New member
פתוח וסגור

זו הבעיה שכולנו מתמודדים איתה ומחפשים את שביל האמצע שמאפשר לנו לאזן בין העצמי לחברתי....
הסימפטומים שתיארת אצל אחותך מצביעים על פתרון שגוי בטיפול העצמי שלה. יש לה מחסומים שמונעים הצפה וקריסה, אבל הם פנימיים ולא חיצוניים - יש קצרים בתקשורת בין אזורים שונים במוח. הם פועלים כמו שבילי אש ביער שנוטה לדליקות - הם מונעים התפרצות קשה של סערות חשמליות במוח אבל לא פןתרים את הבעיה מהיסוד - כלומר, לא פותרים את הנטיה לסערות חשמליות.
 

ענתנוי

New member
לא קשור

ברור שעדיף במצב כזה לצאת מהבית ולא לסבול גם את הסבל שהיא גורמת לכולם ולפעמים אפילו עדיף לטפל בזה רחוק ככל האפשר מהמשפחה כדי להפחית את העומס הנפשי שכרוך בתהליך עצמו - אבל אף אחד לא מטפל ולא יטפל בבעיה שלה.
 
שאלה לי אליך-

ראשית מיותר לציין שאני מסכימה עם כל מה שאמרת.
שנית, מדוע את מגדירה זו כבעיה? או שעל פני השטח זו בעיה.

אשמח לתשובה מפורטת לדרך התמודדותך, כמו שכבר הבנת גם אני עצמי מכילה לא פחות "אלמנטים" מאותה דרך ותשובתך אולי תתן לי הקלה בתחומי שלי המצומצם.

ניסיתי לכוון ולדבר אל ליבה כמה וכמה פעמים , אבל גורלה לא תלוי בידי אחר אלא בידיה שלה . גם לדעתי דרך ההתמודדות שגויה אבל אם הדבר נותן או יתן לה תחושת מה של הקלה ואושר אני בעד.

כמובן אותה תשובה נכונה למשפחתי.
אני לוקחת על פי רוב את המקום של המתבונן מהצד
 

ענתנוי

New member
תשובה

קשה לי להסביר כי אין לנו כרגע שפה משותפת. אני מתחילה מהתחלה - בשירשור חדש.
 
אשמח גם אם תוכלי לציין

מדוע את מרגישה שאין לנו שפה משותפת ,
אינני פוסלת ולו במעט את גישתך-
אני מאוד מאוד מאוד מסכימה עם הדברים שרשמת לגבי "כיבוי השרפות"
ולהבנתי זה הבסיס, יותר מאשמח לקרוא את השרשור שלך ולהבין את רגשותיך,
נסיונך ודעתך בנושא.

ובכלל
 

ענתנוי

New member
אין שפה

כי אין בשפה שלנו מילים. יש לנו המון מילים למה שנקלט באמצעות החושים וכמעט שום דבר שמתאר את מה שקורה לנו בפנים.
 
תוכלי להרחיב עוד?

תודה על שאר התגובות הן מאלפות,
אני מזהה למשל את נושא האני בעובדה שציינתי פעם
שאנשים נוטים לחשוב שאני חסרת דעה עצמאית וכן הלאה
כי אני אוהבת בשיח להשוות ולקבל בצורה מלאה את דעותיהם
מחשבותיהם וכן הלאה-

כי דעה לא מתקשרת למעמד האני, וכל האני חשובים באותה מידה.
זה קרה לי בעוד הרבה סיטואציה אבל כמו כל דבר על הספקטרום ,
יש כל מיני סוגים של אנשים ואני א"א
 
למעלה