אשמח לעזור לך
תמיד הייתי סוג של אינדיבידואליסט, עוד משהייתי תינוק, אבא שלי תמיד היה מתבדח על כך שלפי מה שהוא ידע תינוקות אמורים לישון 20 שעות ביממה ולהיות ערים 4 שעות ואני כנראה הבנתי את זה הפוך
בגן השני שלי, בערך בגיל 3.5 או 4 אבא שלי הגיע לגן וראה אותי (לפי סיפור שלו, לא זיכרון שלי) יושב ובוהה בקיר, מדיי פעם צוחק לעצמי, כאשר התקרב אליי ושאל אותי מה שלומי בכיתי וכשהוא שאל אותי למה אני בוכה עניתי לו שאני לא יודע
אני לא זוכר את הרגע הספציפי הזה אבל הוא נשמע לי הגיוני לפי איך שהכרתי את עצמי
מאז התחילו כלמיניי טיפולים, פסיכולוגים, נוירולוגיים, מרפאים בעיסוק, הוראה מתקנת וכה'. במסגרות החינוכיות התחלתי ללכת למסגרות משולבות (צרכים מיוחדים יחד עם חבר'ה נורמטיביים), למרות שהכל התחיל בגיל צעיר חוץ מאבחון של לקויות למידה וחשד להפרעת קשב (שאף פעם לא אומת רשמית) לא הייתה אבחנה נוספת, לפי שיחה עם אבא שלי אף אחד לא ניסה להעלות את האפשרות של אוטיזם, אני חושב שגם אמא שלי מאוד גוננה עליי מאבחנות של החברה, רצתה להחזיר אותי למסלול מהר
בגנים הייתי מתחבר, אבל זה תמיד היו אחת או שניים, בדרך כלל תמיד הייתה לי חברה הכי טובה שהייתי מתחבר אליה מהר ונמצא איתה ביחד כל היום, עד היום כשאני מנסה להזכר בגנים אני מנסה להזכר איזו חברה הכי טובה הייתה לי בכל גן
בכיתות א' עד ג' הסתדרתי בעיקר כי הייתי חזק מאוד מבחינה לימודית, בכל מקצוע הייתי מתקדם אחריי כולם בכיתה עד שהמורות היו שמות שתיי מערכות על הלוח, מערכת לכיתה ומערכת לנעם, אהבתי את ההתבדלות הזאת וזה מה שהציל אותי בשנים האלו. יש להגיד שגם למערכת שכתבו לי בכיתה לא הקשבתי, התקדמתי יותר כי אני רציתי לקבוע לעצמי מה לעשות, בהמשך אנשים התחברו אליי בעקבות זה וקידמתי גם אותם, בסופו של דבר בזכותי נוצרה קבוצה אקסקלוסיבית בחשבון שנקראת הקבוצה של המתקדמים, גם שם לא נשאר ממש סדר כי ברגע שראיתי שהמורות כבר התגבשו על הקבוצה הייתי לוקח שניים ממנה ומתקדם איתם עוד שניים-שלוש חוברות ואז כבר לא היה ידוע איפה כל אחד, השליטה והחוסר סדר היו מה שהחזיק אותי בשלוש שנים הללו
בכיתה ד' עשיתי טעות, אני והמשפחה שלי עברנו דירה ונתנו לי אפשרות אם להשאר בבית הספר או ללכת לבית ספר חדש ליד הבית שלי, בחרתי לעבור בית ספר וזאת הייתה בדיאבד החלטה שמצד אחד עשתה לי את החיים מאוד קשים, מצד שני עצבה עוד יותר את האופי האנטי-חברתי שלי
הבית ספר החדש היה בית ספר מאוד היררכי, המורות הקנו לעצמן אופי של מפקדות בצבא שמחליטות את הכל, כבר לא יכלתי לנהוג כמו בבית הספר הקודם, הרגשתי כמו בתוך מפעל, סוג של בית כלא שמשום מה רק אני מודע לעובדה שאני חלק ממנו, בעקבות הדרישות של הבית ספר ההורים שלי התחילו לתת לי יותר דרישות בבית, פתאום הבנתי את המערך ההיררכי גם שם, יש שני אנשים, אבא ואמא שמרגישים שיכולים לקבוע עליי, התחלתי למרוד בכל דמות סמכותית שהייתה לי, אמרתי למורות מה דעתי עליהן וגם להורים שלי התחלתי להגיד, היה חשוב לי להבהיר לכולם שאני לא אסבול מישהו שיכפה עליי את הדרך שלו ולא ייתן לי ללכת בדרך שלי, שוב, אלמנט השליטה
בבית הספר החדש קרה עוד משהו (למרות שאולי זה קשור יותר לשלב בחיים מאשר בית הספר), הכיתה הייתה מחולקת בהפסקות תמיד לבנות ובנים כאשר הבנים היו משחקים כדורגל והבנות היו בחצר השנייה משחקות משחק כדור אחר, כשהחלוקה היא כזאת דיכותמית ברור לי לאיזה צד אני משתייך, עד היום קשה לי להיות בקבוצת גבריםבלבד, זה תמיד מרגיש לי יותר מדיי המוני, סוג של אלימות שלעתים היא בלתי מודעת. בקבוצה מעורבת או קבוצת בנות יותר קל לי אבל הן כבר לא קבלו אותי, "זה בסדר שאתה איתנו מדיי פעם אבל באופן כללי אתה אמור להיות בסביבת הבנים", לא הבנתי את זה, אני עדיין לא מבין את זה, מי הן שיחליטו בשבילי לאן אני משתייך, בלי החברה של הבנות לא הייתה לי שום חברה, נהייתי סוג של עוף מוזר, הילד הדחוי בבית הספר, גם על ידיי הילדים (כי לא עניתי לכללים החברתיים) וגם על ידיי המורות (כי לא ראיתי כמובן מאליו את הכללים ההיררכיים), בבית גם נלחמתי בהורים כך שהייתי לבד, לא היה לי לאן לפנות, הרגשה שמצד אחד לא ממש נעימה אבל מצד שני שאבתי ממנה כח ואני שואב ממנה כח עד היום
אני ידעתי שאוכל להיות נאמן לעצמי לא משנה מה ייקרה ופיתחתי יכולות (בעיקר בעזרת המחשב) להיות לבד עם עצמי ולהיות בסדר עם זה
אנסה לקצר קצת כי יש לי נטייה להכנס להמון פרטים ולפעמים הקהל הרחב מאבד אותי. בתיכון חזר לי הכושר הלימודי בעיקר כי הרגשתי שהחופש שלי חזר, למדתי בבית ספר שהיה חצי אקסטרני והמורות אמרו לי מהתחלה שבסופו של יום יש בגרות, היא המטרה ואני צריך לראות אם אני רוצה אותה ואיך אני מגיע אליה, לא לחצו עליי שם לעשות דברים שאני לא רוצה ובשנים האחרונות הייתה לי מערכת דיי סטודנטיאלית (בלי כיתה קבועה) מה שעוד יותר גרם לי להרגיש נוח, אני שואב את הכח שלי מתוך החוסר סדר נראה לי.
במהלך התיכון גם התחלתי להיות חבר בקבוצה שנקראת רעים, קבוצה שבעיקרון נפתחה בשביל אנשים בעליי תסמונת אספרגר אך פתחה את עצמה לכל האנשים מהציבור הרחב שמרגישים קצת OUT מבחינה חברתית. את החברים הכי טובים שלי הרווחתי משם. הכרתי שם את המושג אספרגר אך עדיין לא שייכתי אותו אליי, אם השנים אמרתי לעצמי שכנראה אם איזה מאבחן יסתכל עליי הוא יוכל לאבחן אותי כאספרגר אבל "בשביל מה אני צריך את זה?" ופשוט לא יתייחסתי
עברתי שירות צבאי במקום מאוד ביתי עם יחס חם מאוד מהמפקד שלי אבל בכל זאת, במקום כמו צבא לא משנה מה יהיה היחס של הסביבה שלי כאשר אני לא מבין למה אני צריך להקפיד על תספורת, להקפיד על גילוח, להקפיד על להיות בטקסים מטופשים, להקפיד על ללבוש בגדים בצבע קקי ירוק ולא מבין למה לעזאזל שמישהו או מישהי יירצו שייפנו אליהם ב"כן המפקד/ת", מי המציא את הכללים האלו ולמה כולם הולכים בהם בלי לשאול שאלות? עברתי שלוש שנים וחודש אבל מאוד בקושי
מהר אחריי הצבא גיליתי את הייעוד שלי כאשר חיפשתי עבודה זמנית וראיתי מודעה "דרושים כח עזר למרכז יום לאנשים עם פיגור שכלי" ישר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, השונות שלהם עניינה אותי מאוד והצלחתי להתחבר אליהם באופן הכי טבעי שאפשר, העבודה איתם גם גרמה לי לרסן את עצמי כי אם עד אז הייתי יכול לשבור את הכלים מתיי שמתחשק לי כי לא הייתי חייב לאף אחד כלום, פה היו אותם והם היו זקוקים לי
אני בתחום כבר שבע שנים ובלימודים של חינוך מיוחד כבר שנתיים וחצי
לאחרונה דרך הלימודים יצא לי לעבוד בפעם הראשונה עם ילדה אוטיסטית (עד אז עבדתי באופן רציני רק עם אנשים בעלי מוגבלות שכלית), זה היה חידוש ענק בשבילי, לא ידעתי להסביר את זה ועדיין קשה לי להסביר את זה במילים אבל כשאני עובד איתה אני מרגיש באיזהשהוא מקום בבית, קצת הרגשה שמצאתי מישהו שאני דובר את השפה שלו שהיא שפה של תחושות ורגשות ופחות של מילים, נזכרתי בכל מהלך החיים שלי וחשבתי מה יהיה הלאה והגעתי למסקנה שאני רוצה אבחנה, אני צריך את הזהות שלי כאוטיסט כדיי שיבינו שאני שונה ולעתים אני צריך סיוע בארגון החיים האלו, חוץ מזה אין לי במה להתבייש כי אני גאה במקום שבו אני נמצא כיום, האינדיבידואליות שלי הביאה לי הרבה קושי והרבה דברים טובים ואני מנסה לראות את האוטיזם שלי כהעצמה
עם המשפחה שלי אני מסתדר טוב כיום, בעיקר כי אני מרגיש שהצלחתי להפוך את הבית לליברלי קיצוני בזוית הראייה שלו, כל עוד אני מרגיש שאני בחברה שאין בה דוגמות ואין בה מובן מאליו ומרגיש קצת את הבלגן הבריא בשבילי אז טוב לי
הקטעים הלא נוחים לי זה יותר שיחות שארגון הוא עיקרם כגון "תשלום חשבונות" או "חלוקת האחריות בבית", כשזה קורה לי עם השותפים בבית אני אומר להם "דברו על זה ותודיעו לי בסוף מסקנות כי השיחות האלו מכאיבות לי פיזית", קשה לי גם להיות בסיטואציה שאני עומד מול משרד ממשלתי (כגון ביטוח לאומי, קופת חולים וכה') וצריך להסביר להם מה אני צריך ביותר משתי מילים וכה' וכמובן שיהיה קשה לי להיות במקום עבודה שבו יש היררכיה מאוד ברורה ומצפים ממני לעשות את התפקיד שלי בלי לצאת מהקופסה (ראש קטן). היה לי פעם שותף שאמר לי שאני מתקשה להיות בסיטואצייה חברתית שהיא לא 100% אוטנטית, אני חושב שהייתי מסכים איתו ואני חושב שזה הקושי העיקרי של הרבה מאוד אוטיסטים
מקווה שעזרתי לך