ליה33300011
New member
מתחננת לעזרה!(ארוך, אבל בבקשה בבקשה תעזרו לי)
היי אני ליה בת 18. אני נמצאת בדיכאון קשה, אני נורא היפוכנדרית ובמהלך חיי חשבתי שאני חולת סרטן, חולת נפש, כול פעם המצאתי לעצמי מחלה חדשה.
אבל הכול נבע מכאבים אמיתיים, ועכשיו כשגדלתי אני קצת מבינה, ואני יודעת שמשהו בי לא בסדר. אני לא מרגישה רגיל. ואני מתחננת שתעזרו לי, אני מבינה שאני צריכה פסיכולוג אבל אף אחד לא עוזר לי ושאני אומרת להם "אולי אני אספרגר?!" כולם צוחקים. אני לא יודעת מה יש לי, ואני ילך לכול המאבחנים כדי לדעת. אבל בנתיים אני במצב קשה ואני רוצה שתתנו לי חוות דעת מניסיונכם.
אוקיי, אז נתחיל מכשנודלתי, אחרי חקירות רבות שחקרתי את אמא היא טוענת שהייתי בסדר גמור, בכיינית נורא, ורגישה אבל בסדר. שיחקתי עם חברים תמיד הלכתי לחברות, חגגתי ימי הולדת עם כול הכיתה, השתלבתי. בכיתה ה-ו התחלתי פחות להתחבר, המצאתי לעצמי שהרגליים שלי מוזרות, שאמא לא אוהבת שאני עם חברות, אז פשוט טיפה התרחקתי, למרות שעדיין היו לי מלא חברות, אבל הייתי טיפה מופרעת, לא השתתפתי נגיד במסיבת סיום(ביישנות). עם המשפחה המורחבת תמיד הייתי בישנית וישבתי בצד. אבל לא חושבת שהייתה בעיה. בכיתה ז עברתי מבית ספר דתי לחילוני. מכיתה ז-ט אני ישבתי בצד בלי לדבר. וכשהיו לי חברות תמיד הרגשתי שונה, אני זוכרת שתמיד הייתי חושבת שכולם מסתכלים עליי ומדברים עליי, הרגשתי מוזרה. התחילו לי כאבי ראש סחרחורות חולשה כללית, תחושת ריחוף קלה. בכיתה י-יא-יב הפסקתי ללכת לאירועים משפחתיים, הרגשתי שאני לא קשורה לכול ההמולה הזאת. עכשיו אני במצב הכי גרוע. אני לסופר לא מצליחה ללכת, ישר שאני נכנסת אני מרגישה כאילו שנכנסתי למקות לא מוכר, שאני מתחילה להיות חלשה. עזבתי את העבודה שלי, כי הבנתי שאני פשוט סובלת שם, שכול יום שעבר "שרדתי". שכולם הפנו את הצומת לב אליי נהייתי אדומה, אני לא ככ יודעת מה להגיד תמיד, ואני ממש ממש רגישה. אני בטוחה שמשהו לא בסדר איתי, ונמאס לי! היום בליל הסדר עשינו רק אנחנו המשפחה המצומצמת, הרגשתי נורא, הרגשתי שאני לא קשורה, שאני לא רוצה לקרוא בהגדה, שאין לי כוח לשירים ולכול השמחה מסביב. אני מרגישה לא טוב, תמיד אומרים לי שאני יפייפיה, ולאט לאט אני מתחילה להרגיש שאני מתכערת. אני זוכרת שבכיתה י שתמיד הייתי יוצאת עם ה"חברות" תמיד הרגשתי שהם מדברות צוחקות עלי. מה אתם חושבים שיש לי? האם אני אספרגר?או משהו דומה? או שזה סתם משהו? אני חסרת אונים. מתחננת לתגובה.
היי אני ליה בת 18. אני נמצאת בדיכאון קשה, אני נורא היפוכנדרית ובמהלך חיי חשבתי שאני חולת סרטן, חולת נפש, כול פעם המצאתי לעצמי מחלה חדשה.
אבל הכול נבע מכאבים אמיתיים, ועכשיו כשגדלתי אני קצת מבינה, ואני יודעת שמשהו בי לא בסדר. אני לא מרגישה רגיל. ואני מתחננת שתעזרו לי, אני מבינה שאני צריכה פסיכולוג אבל אף אחד לא עוזר לי ושאני אומרת להם "אולי אני אספרגר?!" כולם צוחקים. אני לא יודעת מה יש לי, ואני ילך לכול המאבחנים כדי לדעת. אבל בנתיים אני במצב קשה ואני רוצה שתתנו לי חוות דעת מניסיונכם.
אוקיי, אז נתחיל מכשנודלתי, אחרי חקירות רבות שחקרתי את אמא היא טוענת שהייתי בסדר גמור, בכיינית נורא, ורגישה אבל בסדר. שיחקתי עם חברים תמיד הלכתי לחברות, חגגתי ימי הולדת עם כול הכיתה, השתלבתי. בכיתה ה-ו התחלתי פחות להתחבר, המצאתי לעצמי שהרגליים שלי מוזרות, שאמא לא אוהבת שאני עם חברות, אז פשוט טיפה התרחקתי, למרות שעדיין היו לי מלא חברות, אבל הייתי טיפה מופרעת, לא השתתפתי נגיד במסיבת סיום(ביישנות). עם המשפחה המורחבת תמיד הייתי בישנית וישבתי בצד. אבל לא חושבת שהייתה בעיה. בכיתה ז עברתי מבית ספר דתי לחילוני. מכיתה ז-ט אני ישבתי בצד בלי לדבר. וכשהיו לי חברות תמיד הרגשתי שונה, אני זוכרת שתמיד הייתי חושבת שכולם מסתכלים עליי ומדברים עליי, הרגשתי מוזרה. התחילו לי כאבי ראש סחרחורות חולשה כללית, תחושת ריחוף קלה. בכיתה י-יא-יב הפסקתי ללכת לאירועים משפחתיים, הרגשתי שאני לא קשורה לכול ההמולה הזאת. עכשיו אני במצב הכי גרוע. אני לסופר לא מצליחה ללכת, ישר שאני נכנסת אני מרגישה כאילו שנכנסתי למקות לא מוכר, שאני מתחילה להיות חלשה. עזבתי את העבודה שלי, כי הבנתי שאני פשוט סובלת שם, שכול יום שעבר "שרדתי". שכולם הפנו את הצומת לב אליי נהייתי אדומה, אני לא ככ יודעת מה להגיד תמיד, ואני ממש ממש רגישה. אני בטוחה שמשהו לא בסדר איתי, ונמאס לי! היום בליל הסדר עשינו רק אנחנו המשפחה המצומצמת, הרגשתי נורא, הרגשתי שאני לא קשורה, שאני לא רוצה לקרוא בהגדה, שאין לי כוח לשירים ולכול השמחה מסביב. אני מרגישה לא טוב, תמיד אומרים לי שאני יפייפיה, ולאט לאט אני מתחילה להרגיש שאני מתכערת. אני זוכרת שבכיתה י שתמיד הייתי יוצאת עם ה"חברות" תמיד הרגשתי שהם מדברות צוחקות עלי. מה אתם חושבים שיש לי? האם אני אספרגר?או משהו דומה? או שזה סתם משהו? אני חסרת אונים. מתחננת לתגובה.
