היי. אשמח שכול אחד יספר את הסיפור שלו..

ליה33300011

New member
היי. אשמח שכול אחד יספר את הסיפור שלו..

מאוד יעזור לי
.

אני רוצה להבין מתי גיליתם, איך התנהגתם בתיכון, ומה הבעיה שהייתה לכם בילדות? איך אתם מרגישים כיום?
איך אתם מתנהגים עם המשפחה, (נגיד בליל הסדר) אשמח לתשובות מפורטות :)
 

noamlah

New member
אשמח לעזור לך

תמיד הייתי סוג של אינדיבידואליסט, עוד משהייתי תינוק, אבא שלי תמיד היה מתבדח על כך שלפי מה שהוא ידע תינוקות אמורים לישון 20 שעות ביממה ולהיות ערים 4 שעות ואני כנראה הבנתי את זה הפוך
בגן השני שלי, בערך בגיל 3.5 או 4 אבא שלי הגיע לגן וראה אותי (לפי סיפור שלו, לא זיכרון שלי) יושב ובוהה בקיר, מדיי פעם צוחק לעצמי, כאשר התקרב אליי ושאל אותי מה שלומי בכיתי וכשהוא שאל אותי למה אני בוכה עניתי לו שאני לא יודע
אני לא זוכר את הרגע הספציפי הזה אבל הוא נשמע לי הגיוני לפי איך שהכרתי את עצמי
מאז התחילו כלמיניי טיפולים, פסיכולוגים, נוירולוגיים, מרפאים בעיסוק, הוראה מתקנת וכה'. במסגרות החינוכיות התחלתי ללכת למסגרות משולבות (צרכים מיוחדים יחד עם חבר'ה נורמטיביים), למרות שהכל התחיל בגיל צעיר חוץ מאבחון של לקויות למידה וחשד להפרעת קשב (שאף פעם לא אומת רשמית) לא הייתה אבחנה נוספת, לפי שיחה עם אבא שלי אף אחד לא ניסה להעלות את האפשרות של אוטיזם, אני חושב שגם אמא שלי מאוד גוננה עליי מאבחנות של החברה, רצתה להחזיר אותי למסלול מהר

בגנים הייתי מתחבר, אבל זה תמיד היו אחת או שניים, בדרך כלל תמיד הייתה לי חברה הכי טובה שהייתי מתחבר אליה מהר ונמצא איתה ביחד כל היום, עד היום כשאני מנסה להזכר בגנים אני מנסה להזכר איזו חברה הכי טובה הייתה לי בכל גן

בכיתות א' עד ג' הסתדרתי בעיקר כי הייתי חזק מאוד מבחינה לימודית, בכל מקצוע הייתי מתקדם אחריי כולם בכיתה עד שהמורות היו שמות שתיי מערכות על הלוח, מערכת לכיתה ומערכת לנעם, אהבתי את ההתבדלות הזאת וזה מה שהציל אותי בשנים האלו. יש להגיד שגם למערכת שכתבו לי בכיתה לא הקשבתי, התקדמתי יותר כי אני רציתי לקבוע לעצמי מה לעשות, בהמשך אנשים התחברו אליי בעקבות זה וקידמתי גם אותם, בסופו של דבר בזכותי נוצרה קבוצה אקסקלוסיבית בחשבון שנקראת הקבוצה של המתקדמים, גם שם לא נשאר ממש סדר כי ברגע שראיתי שהמורות כבר התגבשו על הקבוצה הייתי לוקח שניים ממנה ומתקדם איתם עוד שניים-שלוש חוברות ואז כבר לא היה ידוע איפה כל אחד, השליטה והחוסר סדר היו מה שהחזיק אותי בשלוש שנים הללו

בכיתה ד' עשיתי טעות, אני והמשפחה שלי עברנו דירה ונתנו לי אפשרות אם להשאר בבית הספר או ללכת לבית ספר חדש ליד הבית שלי, בחרתי לעבור בית ספר וזאת הייתה בדיאבד החלטה שמצד אחד עשתה לי את החיים מאוד קשים, מצד שני עצבה עוד יותר את האופי האנטי-חברתי שלי
הבית ספר החדש היה בית ספר מאוד היררכי, המורות הקנו לעצמן אופי של מפקדות בצבא שמחליטות את הכל, כבר לא יכלתי לנהוג כמו בבית הספר הקודם, הרגשתי כמו בתוך מפעל, סוג של בית כלא שמשום מה רק אני מודע לעובדה שאני חלק ממנו, בעקבות הדרישות של הבית ספר ההורים שלי התחילו לתת לי יותר דרישות בבית, פתאום הבנתי את המערך ההיררכי גם שם, יש שני אנשים, אבא ואמא שמרגישים שיכולים לקבוע עליי, התחלתי למרוד בכל דמות סמכותית שהייתה לי, אמרתי למורות מה דעתי עליהן וגם להורים שלי התחלתי להגיד, היה חשוב לי להבהיר לכולם שאני לא אסבול מישהו שיכפה עליי את הדרך שלו ולא ייתן לי ללכת בדרך שלי, שוב, אלמנט השליטה

בבית הספר החדש קרה עוד משהו (למרות שאולי זה קשור יותר לשלב בחיים מאשר בית הספר), הכיתה הייתה מחולקת בהפסקות תמיד לבנות ובנים כאשר הבנים היו משחקים כדורגל והבנות היו בחצר השנייה משחקות משחק כדור אחר, כשהחלוקה היא כזאת דיכותמית ברור לי לאיזה צד אני משתייך, עד היום קשה לי להיות בקבוצת גבריםבלבד, זה תמיד מרגיש לי יותר מדיי המוני, סוג של אלימות שלעתים היא בלתי מודעת. בקבוצה מעורבת או קבוצת בנות יותר קל לי אבל הן כבר לא קבלו אותי, "זה בסדר שאתה איתנו מדיי פעם אבל באופן כללי אתה אמור להיות בסביבת הבנים", לא הבנתי את זה, אני עדיין לא מבין את זה, מי הן שיחליטו בשבילי לאן אני משתייך, בלי החברה של הבנות לא הייתה לי שום חברה, נהייתי סוג של עוף מוזר, הילד הדחוי בבית הספר, גם על ידיי הילדים (כי לא עניתי לכללים החברתיים) וגם על ידיי המורות (כי לא ראיתי כמובן מאליו את הכללים ההיררכיים), בבית גם נלחמתי בהורים כך שהייתי לבד, לא היה לי לאן לפנות, הרגשה שמצד אחד לא ממש נעימה אבל מצד שני שאבתי ממנה כח ואני שואב ממנה כח עד היום
אני ידעתי שאוכל להיות נאמן לעצמי לא משנה מה ייקרה ופיתחתי יכולות (בעיקר בעזרת המחשב) להיות לבד עם עצמי ולהיות בסדר עם זה

אנסה לקצר קצת כי יש לי נטייה להכנס להמון פרטים ולפעמים הקהל הרחב מאבד אותי. בתיכון חזר לי הכושר הלימודי בעיקר כי הרגשתי שהחופש שלי חזר, למדתי בבית ספר שהיה חצי אקסטרני והמורות אמרו לי מהתחלה שבסופו של יום יש בגרות, היא המטרה ואני צריך לראות אם אני רוצה אותה ואיך אני מגיע אליה, לא לחצו עליי שם לעשות דברים שאני לא רוצה ובשנים האחרונות הייתה לי מערכת דיי סטודנטיאלית (בלי כיתה קבועה) מה שעוד יותר גרם לי להרגיש נוח, אני שואב את הכח שלי מתוך החוסר סדר נראה לי.

במהלך התיכון גם התחלתי להיות חבר בקבוצה שנקראת רעים, קבוצה שבעיקרון נפתחה בשביל אנשים בעליי תסמונת אספרגר אך פתחה את עצמה לכל האנשים מהציבור הרחב שמרגישים קצת OUT מבחינה חברתית. את החברים הכי טובים שלי הרווחתי משם. הכרתי שם את המושג אספרגר אך עדיין לא שייכתי אותו אליי, אם השנים אמרתי לעצמי שכנראה אם איזה מאבחן יסתכל עליי הוא יוכל לאבחן אותי כאספרגר אבל "בשביל מה אני צריך את זה?" ופשוט לא יתייחסתי

עברתי שירות צבאי במקום מאוד ביתי עם יחס חם מאוד מהמפקד שלי אבל בכל זאת, במקום כמו צבא לא משנה מה יהיה היחס של הסביבה שלי כאשר אני לא מבין למה אני צריך להקפיד על תספורת, להקפיד על גילוח, להקפיד על להיות בטקסים מטופשים, להקפיד על ללבוש בגדים בצבע קקי ירוק ולא מבין למה לעזאזל שמישהו או מישהי יירצו שייפנו אליהם ב"כן המפקד/ת", מי המציא את הכללים האלו ולמה כולם הולכים בהם בלי לשאול שאלות? עברתי שלוש שנים וחודש אבל מאוד בקושי

מהר אחריי הצבא גיליתי את הייעוד שלי כאשר חיפשתי עבודה זמנית וראיתי מודעה "דרושים כח עזר למרכז יום לאנשים עם פיגור שכלי" ישר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, השונות שלהם עניינה אותי מאוד והצלחתי להתחבר אליהם באופן הכי טבעי שאפשר, העבודה איתם גם גרמה לי לרסן את עצמי כי אם עד אז הייתי יכול לשבור את הכלים מתיי שמתחשק לי כי לא הייתי חייב לאף אחד כלום, פה היו אותם והם היו זקוקים לי

אני בתחום כבר שבע שנים ובלימודים של חינוך מיוחד כבר שנתיים וחצי
לאחרונה דרך הלימודים יצא לי לעבוד בפעם הראשונה עם ילדה אוטיסטית (עד אז עבדתי באופן רציני רק עם אנשים בעלי מוגבלות שכלית), זה היה חידוש ענק בשבילי, לא ידעתי להסביר את זה ועדיין קשה לי להסביר את זה במילים אבל כשאני עובד איתה אני מרגיש באיזהשהוא מקום בבית, קצת הרגשה שמצאתי מישהו שאני דובר את השפה שלו שהיא שפה של תחושות ורגשות ופחות של מילים, נזכרתי בכל מהלך החיים שלי וחשבתי מה יהיה הלאה והגעתי למסקנה שאני רוצה אבחנה, אני צריך את הזהות שלי כאוטיסט כדיי שיבינו שאני שונה ולעתים אני צריך סיוע בארגון החיים האלו, חוץ מזה אין לי במה להתבייש כי אני גאה במקום שבו אני נמצא כיום, האינדיבידואליות שלי הביאה לי הרבה קושי והרבה דברים טובים ואני מנסה לראות את האוטיזם שלי כהעצמה

עם המשפחה שלי אני מסתדר טוב כיום, בעיקר כי אני מרגיש שהצלחתי להפוך את הבית לליברלי קיצוני בזוית הראייה שלו, כל עוד אני מרגיש שאני בחברה שאין בה דוגמות ואין בה מובן מאליו ומרגיש קצת את הבלגן הבריא בשבילי אז טוב לי
הקטעים הלא נוחים לי זה יותר שיחות שארגון הוא עיקרם כגון "תשלום חשבונות" או "חלוקת האחריות בבית", כשזה קורה לי עם השותפים בבית אני אומר להם "דברו על זה ותודיעו לי בסוף מסקנות כי השיחות האלו מכאיבות לי פיזית", קשה לי גם להיות בסיטואציה שאני עומד מול משרד ממשלתי (כגון ביטוח לאומי, קופת חולים וכה') וצריך להסביר להם מה אני צריך ביותר משתי מילים וכה' וכמובן שיהיה קשה לי להיות במקום עבודה שבו יש היררכיה מאוד ברורה ומצפים ממני לעשות את התפקיד שלי בלי לצאת מהקופסה (ראש קטן). היה לי פעם שותף שאמר לי שאני מתקשה להיות בסיטואצייה חברתית שהיא לא 100% אוטנטית, אני חושב שהייתי מסכים איתו ואני חושב שזה הקושי העיקרי של הרבה מאוד אוטיסטים

מקווה שעזרתי לך
 

אריוארי

New member
מעניין מאוד ואופייני מאוד

ולא, זה לא אלמנט השליטה, זה בדיוק להפך, לשתלטנים, לאנשי ההיררכיה זה נתפש כאלמנט השליטה, כנסיון לשלוט בכל, בזמן שלמעשה זה בדיוק ההפך מזה, זה צורך ושאיפה ותשוקה לקיום שאין בו שליטה בכלל,
שהכל מתנהל רק באהבה ורק לפיה
ללא סמכות בכלל

(או שפשוט לא הבנתי אותך זה די קורה לי לפעמים)
 

אריוארי

New member
ברור שחברת נשים עדיפה על חברת גברים אבל כל הנ"ט הם הומואים

הדיכוטומיה בין נשים וגברים קיימת, ואפילו טוב שכך, כי המשיכה למה שהכי שונה ממך היא הבסיס לאהבה ולתשוקה עמוקה ואמיתית,
השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לדיכוטומיה הזאת,
איך אנחנו חיים איתה ואותה,
לפחות בינתיים, מה שמקובל כנורמטיבי זה שגברים מעדיפים להיות עם גברים ונשים עם נשים,
גם בגלל שנורמטיביות היא עדריות שפרטיה מחפשים זהות של תנועה ותחושה ותפישה ולכן גם מאוד אלימים כלפי מי ששובר את השורה
כמונו למשל
שאוטיסטים נתפשים כמנותקים וחסרי אמפטיה גם בגלל שהם לא פועלים דרך הזדהות מיידית עם מי שדומה וזהה לי כמו הנ"ט אלא פועלים מתוך זהות שדווקא מתחברת הכי למה שהכי שונה ואחר
שזה גם הבסיס לסקרנות המושתתת על אהבה שהנ"ט ואנשי המקצוע מייד מתייגים כאובססיה נטולת מטרה והקשר

זו גם הבעייה בצבא, שמגלם בצורה הכי אלימה ובוטה וצבועה את הקשר בין היררכיות וסמכותיות לחוסר יחודיות,
ולכן בדיוק כמו בדת המזוייפת גם מתקיים על "טהרת" ההפרדה בין המינים,
הצבא הוא אלים גם כי הוא בעצם ארגון הומוסקסואלי שבו גברים יכולים להיות כל הזמן רק עם גברים,
זאת אומרת, הקצנה מאוד בוטה של המהות האגוצנטרי שלפיה רק אני קיים וכל מי שהוא לא אני צריך למות מייד
שזה בערך הבסיס הנפשי של כל הנ"ט
שעליו צריך כמובן לכפות בהמון בלא בלא בלא כל הזמן
אחרת הוא מייד נחשף
 

אריוארי

New member
לגבי הצבא

אני עברתי שירות צבאי הפוך מזה שלך, ואני מעלה את זה כי אולי בניגוד לאינטואציה המקובלת אם יש אוטיסטים שהם מספיק דפוקים בשכל בשביל לעשות שירות בצבא יתכן וכדאי לקחת בחשבון גם את ההתנסות והמסקנות שלי.

שכיוון ששירתתי כלוחם ביחידה קרבית ועל הקוו אז כל העניין של טקסים וקוד לבוש והיררכיה, וצחצוחים וגינונים בכלל לא היה,
היינו כנופייה מלוכלכת, מבולגנת, מטורפת על כל הראש,אפילו אנרכיסטית, ואין לי מושג מה המצב כיום אבל בעבר ככה היו נראות חלק מהיחידות הלוחמות,
לאוטיסטים מסוג מסויים, ולמופרעי קשב, דווקא צבא כזה, שבו מה שמדבר זה הכישורים שלך, היכולת שלך לקרוא שטח ולהפעיל כלים טכנים מסובכים בתנאים לא צפויים, יכולה להיות פחות משבשת ופחות מדכאת ופחות משעממת,

חוץ מפרט אחד קטן, זניח, שצריך להרוג בני אדם, ולחלק מהאנשים, זה מאוד מפריע משום מה, לי למשל זה מאוד הפריע אבל אני אדם מאוד מוזר.
 

בודלר

New member
ברור שעדיף להיות עם נשים.

אני לא מחפש בכלל קשר עם גברים מה יש לי לעשות איתם? אולי כח גם אני לא מעט אישה אפילו שהיו נשים שאמרו שאני מאצו פאנצו ושובינסט כמו אקוגמה למשל אבל בעני זאת שטות אני חולה על נשים רוצה לזיין אותם מכל מיני צורות וכוונים ואז אומרים שאני מניאק מחפיץ נשים שטיות אין גבול לטמטום.
 

בודלר

New member
אבל אני רוצה לציין שהתאהבתי גם בגברים אבל הם היו הומופוביםץ

אז זה לא הלך, אני גם יודע שאבי הפרמטיב אם היה יודע שיש בי רגש כזה היה מנתק קשר. או מחנך אותי לשכוח מזה גם באלימות כי הוא גבר זקן ופרמטיבי ומטומטם אבל ככה זה. אבל מבחינה משיכה מינית אני הרבה יותר נמשך לנשים יופי נשי מטריף לי תמוח ואני כמו כלב מיוחם יש הרבה נשים שזה מפריע להם למשל אני חסר טקאט ויכול להציע סקס כבר בפגישה ראשונה ומתבדח והם לא קולטות זה די מסבך אותי בעיקע הפמנסטיות מתעבות אותי וקרות לי גבר מניאק טיפוסי ושובינסט. ומאצו דוחה וגס, כנראה אני כמו שסבתא אמרה גבר חם אוהב מאוד להסתבב עם כוסיות בעיקר אוהב להביט לא לגעת.
 

בודלר

New member
ועוד דבר עם היו מכנסים לכלא על מה שנתפס הטרדה מילולית הייתי

ו נכנס למאסר עולם.זה כזה טיפשי וכזה הורס שאי אפשר לבטאות תשוקה כה טהורה וזכה והן מאשימות אותך בהטרדה אפילו חברות יש לי חברה שאביה הסוטה דפק אותה אז היא ריגשה למגע גם אני מאותן סיבות גם אלימות אז היא אומרת לי לא לגעת בהפתעה וזה מעצבן אז מתפלק לי זה די מצחיק אז היא מתעצבנת ואומרת שאם היא היתה נוגעת בי בהפתעה היתי מכניס לה פצצה בפנים כרפלקס ואני מניאק כמו אביה ומזכיר לה אותו בערמומיות ובמשחק שלי ברגשות. זה מעצבן נורא על מה היא מדברת אני זינתי אותה בכוח? באמת שלא מבין אותה. היום אני בקושי מדבר איתה רק בסקייפ והיא די שונאת תגישה שלי ואומרת שאכפת לי רק מעצמי ואני סדיסדט קיצור כמו כולן היא רואה בי פסיכופת יחסי אהבה שנאה מטורפים אותי זה מחרמן מוות.
 

אריוארי

New member
יש לזה שם, כמו לכל דבר מחורבן

לא זוכר את השם אבל אני יודע שאצל אוטיסטים זה מאוד נפוץ וזה גם חלק מאוד מהותי ממה שנחשב כתרבות וחוויה קווירית שבה אנשים מתאהבים במהות הבן אדם ללא שום קשר למגדרו,

האהבה היא לא לגבר או אשה אלא למי שהוא, או היא, ככה שאפשר להגיד שזו צורת יחסים שמתעלה מעל הנטיה המינית ורואה באדם הרבה יותר ממגדרו בלבד.

אולי דווקא כך או לפחות דרך כך אפשר להבין ולאהוב יותר טוב גם את המגדר האחר כי זה מנקה מהיחסים את כל התבניות השמרניות והסטראוטיפיות


פמיניסטיות וכאלה, נוטות להיות מאוד צדקניות, מאוד מתחסדות, מאוד שבויות בזעם שלהם ושלהן ברמה שהופכת אותן ליותר גרועות ממה שהן נאבקות מולו, ואפילו מאותה סיבה

אולי מאותה סיבה, וגם אחרות, הן מזהות בעצם התשוקה בעייה ולא מסוגלות לדמיין שיש פתרון לבעייה שלא כולל סירוס,
אני יכול להבין אותן קצת כי המרחב הנורמטיבי הוא באמת הכי אלים גם מינית,
כל הזמן וכמובן מאליו
אבל כרגיל מתנפלים דווקא על המיעוט הלא אלים,
כי זה נח יותר, כי מי שפתוח וסובלני הוא פחות מפחיד ויותר זמין להתעללות,
 

בודלר

New member
אני יודע דבר אחד שאני רוצה לזיין הכל גם את עצמי

ועל זה מקללים אותי ומזהים אותי כאיזה סוטה ומטריד ולא משנה שאני מסביר הם אטומות. למשל אותה בחורה שטוענת שאנמ כמו אביה למה היא חושבת ככנ ?כי אצלה במוח מכוון שכל נגיעה בזוית לא מקבלת היא פגיעה עם נפשית ועם פיזית ואנח חי תקצה של הנפגע ומעבר לו את הזז ואת הקפוא והיט אק נקפאת לכן אני יכול לומא בקלות שזינו אותי בילדתוי והיא תגיד אונס. ותכפה עלי באופן הכי בוטה ואלים לשנות תמילה וזה למה כי המוח שלה מחווט בקו המקובל. ועל זה חטפתמ מהדודה ואקוגמה ועוג אלף בנות זונות אחרות ולכן המילה אונס עבורי היא תופת ולא יבנו. קיצור הכל מוסכמה חברתית נקבעת ואנח קובע לעצי תגבוך ולכן מזינים לי תצורה אותו דבר מה שאמרת על התאהבות ללא מגדר נגלה לך סוד שהייתי נער קנאתי בארנבת שלי כי ארנבי לא נתך לי צומץ לב הנא עוד התאהבות והמטפלת אמרה שיש לי סטייה ויחסים בזארים עם חיות. קיצור אני מתאהב בכל דבר אפילח בעצמי בעצם בעיקא בעצמי.
 

אריוארי

New member
די מזדהה איתך בעניין הזה וסובל מדברים דומים

וניסיתי לדבר ללב הצדקני והחסוד של האנשים המדוברים אבל גיליתי שזה לא ממש עובר או עוזר

משער שהדברים נתונים לכל אחד כפי דרכו וכפי שנועד לו

לתחושתי מי שמתאהב בכל דבר כל הזמן בלווא הכי לא עושה א תההפרדה הנהוגה בין עצמי לאחר ולכן גם כל הקטע של "בעיקר" לא ממש תקף בשבילו
וזה חלק מהקיום הלא מובן ולא מוכר כחסר מסננים או כאוטי או לא ליניארי אבל לדעתי דווקא הוא מגדיר גבולות פחות פרדוקסלים ולכן יותר יציבים

הבעייה, שבדיוק בגלל זה, בעוד שהנורמטיבי יכול פשוט להפליץ תיאוריה או לעשות משהו טוב ויפה בשביל לחוש כחי וחיוני ומשמעותי אז לאדם שמתאהב בהכל כל הזמן אין משמעות אלא ביחס ויחד שמשקף ומשתקף בסוג הזה של טירוף
ומכאן גם הפגיעות האבסולוטית
כמו גם ההזדמנות
 

בודלר

New member
יש לי שאלה בקשר להתעללות בילדים

אתה זוכר שמרי כתבה פה על אביה שפגע בה מינית ואמרת לה שמגיע שתלונן עליו אחרי מה שעשה לה אז שאלתי היא נאם בעניך זה תקף להתעללות פיזית ונפשית למשל שאנח יברתי או שהיית נוהג אחרת, תחשוב שפגיעה מהסוג שהיא עברה רשה יותא לילד? ואחרון אמרת שץסלוח לכולם ולא רוצה לפגוע אז איך זה מסתדר אם זה היית אתה היתה מתלונן על אביך. אני לא וגם היא לא וברור לי גם למה ומציע ככה לעשות מה דעתך. זה נושא מאד רגיש עבורי ולא קל לשאוך אבל דעתך מטד חשובה לי.
 

אריוארי

New member
אני לא הייתי מתלונן אבל זו בחירה מאוד אישית

וחושב שמי שיכול ומסוגל להתלונן אז טוב וככל שיותר אנשים יעשו את זה ככה יהיה טוב יותר.

אני לא מתלונן כי אני מחפש, ממש זקוק, גם מעשית וגם נפשית לפרספקטיבה שעדיין קשה לי לתאר אותה אבל היא מאוד מרוחקת ממה שנחשב לפעולה או מעשה כרגע,
כי רק ככה אני יכול לחוות מצב לא כאוטי לחלוטין.
 

בודלר

New member
אני חושב כמוך וככה מרגיש.

חשוב ,לשבור את מעגל השתיקה אני לא שברתי במציאיות, וגם מה שספרתי ברשת הוא חלקי מאוד, קשה לדבר על זה לפחות לי.
 

trSky12

New member
השם של זה

הוא לדעתי "דמיסקסואל". יפה, לא ידעתי שזה נפוץ אצל לא-נ"טים.
המשיכה המרכזית שלי לנשים, אבל נמשכתי בכל חיי לאנשים בלי קשר למגדר.
גם בלי קשר לגיל. היו לי רגשות לעתים כלפי אנשים המבוגרים ממני ב40 שנה.
האישיות והנפש חשובים ממבנה גוף כזה או אחר, נראה לי מאד טבעי, יותר טבעי מלהציב חציצות, במי מותר להתאהב ובמי לא.
אני מנחש שזה גם יותר נפוץ אצל נ"טים ממה שחושבים (כך גם על פי מחקרים בנושא), אבל בגלל הקונפורמיות והפחד משבירת קודים חברתיים זה נשאר בהדחקה והכחשה.
 

אריוארי

New member
גם אני זיהית את זה, בטעות לדעתי, כשאיפה לחוסר סדר

בגלל שכל החיים הרגשתי ואני מרגיש שהסדר הנורמטיבי מועך וקורע ומבשבש אותי קשות ועושה בי שפטים ומענה אותי למוות אז ביטאת את עצמי גם מול אחרים וגם מול עצמי כמי שזקוק לכאוס על מנת לנשום אבל גם כאן אני לומד עם הזמן שזו רק האפליה הכל כך קשה שמוטמעות כמובן מאליו בחברה שגורמת לנו לזהות את הסדר הפנימי שלנו כחוסר סדר רק בגלל שזה סדר שעדיין נחלתו של מיעוט מאוד קטן ושונה בינתיים.

החיבור בין החושי למילולי האוטיסטי יוצר סדר מאוד שונה אבל זה סדר מאוד מובהק ומאוד מסויים,
רק שבחברה שאין בה ולו טיפת רגישות וסובלנות ואהבה לשונות וליחודיות לא רק שכולם מנסים למעוך ולשבש ולקרוע את הסדר הזה לגזרים אז זה נחשב אפילו כמחווה של עזרה וטיפול כך שגם נורא כועסים על כפיות הטובה שלנו כשאנחנו לא מודים בהכנעה למי שרוצחים לנו את הנשמה והגוף כל הזמן כמו שאנשי המקצוע והמטפלים עושים.

לאוטיסטים יש סדר פנימי מאוד מאוד מובהק, ומאוד מאוד מסויים, והוא מגלם אמת שיש לה משמעות שהיא גם מאוד חברתית ואנושית,
אלא שבדיוק בגלל זה קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא ולו אדם אחד שיהיה באמת מסוגל לראות את זה ולהרגיש את זה ותקשר עם זה ולהכיל את זה אלא להפך, כולם נכנסים בזה כל הזמן ובצורה הכי נוראית ואפילו בלי לשים לב וגרוע מזה מתוך תחושה של עשיית צדק וסדר וככה הדברים חייבים להיות
והכי הכי הכי נוראים בזה זה אנשי המקצוע וההורים שלוקחים את הדברים האלה לקצה הכי מפלצתי שלהם
מתוך המון אהבה כמובן
 
למעלה