את בטוחה שכל אדם צריך וחייב להכיל את הצרכים של כולם ?
האם אין בגישה כזאת יומרה מאוד לא בריאה לאומניפוטנטיות ?
אולי אפילו ניחוח מגלומני ?
כמו ביומרה לחוסר שיפוט למשל שמה לעשות שיפוט מוסרי ואחר הוא מרכיב חשוב ומעניין ואפילו נחוץ על מנת לשרוד.
אז במקום הדבר הבלתי אפשרי והלא מוסרי והלא נכון הזה,
שממנו סובלים ביחוד סוג מאוד מסויים של אנשים,
יש לי הצעה לסדר חברתי חדש
קוראים לו "אל תבלבלו את המח", יש לכם בעיות תתמודדו איתם, אתם כבר לא תינוקות.
זה נראה אולי מטורף ולא ראוי שדווקא אני כמי ששונה ובעל צרכים מיוחדים מבקשר להפסיק קצת את האורגיה הבלתי נסבלת של התחשבות הדדית כל הזמן אלא שלפעמים נדמה לי שזה בדיוק מה שממרר את החיים,
המחוייבות האולטימיטיבית שכל אחד חייב לכל אחד,
והקטע הוא שהיחידים שבאמת מנסים לקיים את הדברים האלה כלשונם מסיימים או בבית משוגעים או מוכתמים לעד כבעלי זהות תת אנושית.
אז באמת, בשביל מה, אולי כדאי להתחיל בגישה קצת יותר מציאותית וקצת יותר פשוטה,
במקום למצוא מענה ולהכיל את הצרכים המיוחדים והזהות המיוחדת של כל אדם ננסה להכיל ולהענות לזו של אדם אחד, או אחת,
איכשהו נראה לי שבהפוכה בסופו של דבר זה יקדם גם את הפרט וגם את החברה הרבה יותר מכל הנסיונות לכפות קודים חברתיים שמבטאים תמיד אידאולוגיות ותפישות שמשום מה או שלא עובדות בכלל או שתמיד עובדות רק למען הפסיכופאטים שבאמת לא אכפת להם מאף אחד ומנצלים את המחוייבות של התמימים על מנת לעשות בהם שפטים.
כדי שלכולם יהיה הכי טוב ככל האפשר אפשר לנסות מה שאוטיסטים מנסים לעשות ובגלל זה כולם, הורים, חברים, בני משפחה, מחנכים, מטפלים, רופאים ופסיכולוגים מתעללים בהם למוות,
לנסות לאהוב אדם אחד, להכיל אדם אחד, כמו שאפשרי ומציאותי ורגיש ואנושי
ואז משם
אולי תצמח, כאילו בהפוכה, בעקיפין, גם חברה טובה יותר לכולם
אבל אין מצב, אנחנו פשוט לא יודעים את ה"קודים החברתיים", אנחנו מקולקלים, לא ברי התפתחות בכלל, חושינו מוטרפים כל הזמן בגלל שאנחנו נאלצים לעשות באמת מה שכולם מתיימרים לעשות ואפילו לא מנסים,
אז "באמת", אי אפשר ולא רצוי למצוא מענים מתאימים לכולם כל הזמן, לפחות לא בדרך שבה הקוד החברתי הקיים מכתיב זאת, ובצורה שהופכת את כולם לרמאים ומזוייפים וחסרי עומק רגשי ונפשי לחלוטין,
אפשר למצוא מענה רגשי למישהו מסויים, שעונה לך רגשית,
אז כמו שעולה כאן גם בפוסטים של גננות ומטפלות והורים
כשיש כבר ילד שמנסה לחיות את האמת הזאת, בכנות, וכמו הרבה אוטיסטים נוטה לחפש כל הזמן מגע משמעותי של אחד על אחד למשל,
מייד כולם נזעקים לקרוא למשטרת הקוד החברתי, שתתערב מהר לפני שיהיה מאוחר והילד הזה חס וחלילה יהפוך לאדם אוהב, אדם עמוק, אדם יצירתי וטוב.
ובכנות, אני מוכן להתחשב בנ"ט ולהבין שהם פשוט דפוקים בראש, ולא להציק להם בשל כך, אבל יחסי הכוחות בנויים כך שכל נסיון כזה רק מעודד את הבריונות, את הטפילות, את הכיעור, את הכחנות האטומה,
וזו המציאות
